משנה בכורות פרק ט׳ משנה ד׳

הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים כו': מה שאמר הכל ואפי' רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ומחיר ואתנן וטומטום ואנדרוגינוס לפי שכל אלו אינם אסורים אלא לדבר שאין ראוי לו בבעל מום ומעשר בהמה הואיל ואין חוששין בו למום שנאמר לא יבקר בין טוב לרע לפיכך אין חוששין בו לכל אלו והוציא מכללן כלאים ומחיר ומחוסר זמן וכו' כפי מה שעלה בידינו מספרא והוא מה שנאמר שור או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה ר"ל שתלד דומה למין אחר כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום והפסוק הזה נאמר בקדשים ולמדנו ממנו ממעשר בהמה בגזירה שוה לפי שנאמר בכאן תחת אמו ונאמר במעשר תחת השבט ואמרנו ג"כ טריפה אינו נכנס לדיר להתעשר לפי שנאמר במעשר כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת לפי שהיא חולה ואין הלכה כר' יהושע:

הכל נכנס לדיר להתעשר. כתב הר"ב הכל לאתויי רובע ונרבע כו'. ואע"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים רש"י. ובגמ' דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ותנא דבי ר' ישמעאל. כל מקום שנא' בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב (בראשית ו') כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. וכל שהמום פוסל בו. דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. וכל שאין המום פוסל בו. אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו [דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב כי משחתם בהם מום בם] רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד עבודה זרה. ואתנן דבר ערוה. ומחיר אתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא [אי זכר אי נקבה הלכך ממ"נ מיעשרי]. וק"ל דבספ"ו פסק הר"ב כחכמים. דאמרי בריה בפני עצמו הוא. וכ"כ במשנה ו' פ"ח דיבמות. והשתא אין כאן ממ"נ. ואין לפרש דבריה היינו שלא הכריעו. ומ"מ ספק הוי. כמ"ש בשם התוס' ברפ"ב דזבים. דא"כ אמאי [תנן בספ"ו שהוא] נגזז ונעבד. אלא ודאי בריה ממש ס"ל לחכמים. ואפשר דאין הכי נמי דלהלכתא אין אנדרוגינוס בכלל הכל דתנן ואינו נכנס לדיר להתעשר ואין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אלא דקשיא דהרמב"ם בחבורו ה"ל לכתוב ולפרוט האנדרוגינוס בהדי הנך דמפיק מכללא דנכנסין. וצ"ע:

חוץ מן הכלאים וכו'. כתב הר"ב דת"ר שור או כשב פרט לכלאים כו'. או עז פרט לנדמה. ובכ"מ דחשבינן במשנה [כלאים] רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים. תוס' ועיין לקמן:

ויתום. תימה דכיון דמקדשים ילפינן אמאי לא תנן ליה בשום דוכתא לא ברפ"ח ובמשנה ב' פי"ד דזבחים ולא בספ"ב ורפ"ו דתמורה. ולמאי דלא קחשיב בהו נדמה. איכא למימר דתני ושייר נדמה. ושייר נמי יתום. וקשיא אדהכא דמאי שייר דשייר נדמה. והרמב"ם בפ"ג מהא"מ העתיק הברייתא דכתב הר"ב הכא. וכתב נמי תחת אמו פרט ליתום. ובההוא פירקא כתב המקדיש רובע ונרבע וכו' והשיגו הראב"ד מאי טעמא לא תני יתום. וכתב הכ"מ שהר"י קורקוס תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן. דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו [דהרמב"ם והראב"ד נקטי לזה והשמיטו למתה. וכבר השיגו הכ"מ בזה] אין זו לידה. וכך אמרו בפ"ב דחולין. [דף ל"ח ע"ב] אי דמתה אמיה והדר ילדתיה מכי יולד נפקא. וכתב רש"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומשום דקי"ל דא"א לצמצם [כמ"ש לעיל פ"ב משנה ו'] השמיטו רבינו עכ"ל הכ"מ. ואולי דמש"ה נמי לא קפיד תנא למתניה בכולי דוכתי דכיון דא"א לצמצם. אין לנו יתום אלא כולהו מפסלי לגבן משום יוצא דופן. ואלא מיהת בחד דוכתא דהיינו הכא תנייה משום דהא איתא עכ"פ. ומש"ה לא תני ליה בחדא מדיני קדשים דא"כ ה"ל למתני בכלהו דשוין הן דכולהו בקדשים איירי. אלא תני לה הכא במעשר ובכולהו דקדשים לא תנייה משום דליתיה לגבי דידן דא"א לצמצם. וקשיא לי על הראב"ד דלא על הרמב"ם תלונתו. אלא על משניות דזבחים ותמורה ואההיא ברייתא שממנה העתיק הרמב"ם. ויראה לי דאה"נ שכך היא השגתו והיינו דכתב מ"ט לא תני. ואילו על הרמב"ם תלונתו לא הל"ל בלשון תני:

[*והשלח. עיין בפי' משנה ו' פרק ה' דמכשירין]:

אין זה יתום. כתב הר"ב שיש מקומות כו'. ומלבישים בעורה את החיה את הולד כך הגהתי דבברייתא תני את החיה. ופירש"י זה הולד ומסיים רש"י דכיון דהעור מהני לולד דומה כמי שאמו קיימת:

הכל נכנס לדיר להתעשר אפילו רובע. ונרבע. ומוקצה שהפרישו להקריבו לע"ז. ונעבד שעבדו הבהמה עצמה. ואתנן. ומחיר כלב. וטומטם ואנדרוגינוס אף דכולהו לא חזו להקרבה. ואם יצא מהן בעשירי. יאכלו כשיוממו. חוץ מטומטם ואנדרוגינוס שהם כבר כבעל מום:

חוץ מן הכלאים שבא מתיש ורחל. ונדמה נמי הוה בכלל כלאים דהיינו עז שילדה כמין רחל או איפכא:

ומחוסר זמן היינו תוך ז' ימים מלידתו:

או שנשחטה קודם שנולד. והא דלא קרי ליה שליל [וכריש פ"ז דחולין]. נ"ל דהיינו טעמא משום דשליל היינו שקרע בטן אמו ומצאו חי. משא"כ יתום היינו שיצא הולד מעצמו דרך הרחם. ולפיכך לרבותא נקט הכא יתום. דאף שנולד דרך הרחם אפ"ה דינו כיוצא דופן. וכ"ש שליל דיוצא דופן ממש הוא דלא עדיף יוצא דופן לאחר מיתה מיוצא דופן מחיים [ומה שהקשה התוי"ט דלמה לא נקט יתום בקדשים ותמורה. לכאורה י"ל משום דמדאורייתא א"צ שחיטה. וא"כ א"א להקריבו אלא במעשר דאף בא"א נכנס לדיר להתעשר כרובע ונרבע וחביריו. להכי סד"א דגם זה יכנס. קמ"ל. אבל באמת א"א לומר כן. דהא תינח נשחטה אבל מתה אמו דצריך הולד שחיטה [כחולין פ"ד מ"ה]. ואפ"ה פסול להקרבה עכ"פ משום דהוא יתום הו"ל למנקטיה נמי גבי קדשים. ואפ"ה י"ל דבקדשים מדא"צ למתני שחוטה לא תני נמי מתה. אלא נקט תרווייהו גבי מעשר וכ"ש בקדשים]:

אפילו נשחטה אמו והשלח קיים שעור אמו קיים [העור מיד אחר שנפשט נקרא שלח [כר"ב מכשירין פ"ה]. וי"א דעור שיש עליו השער והצמר עדיין נקרא שלח. כמו טומנין בשלחין [שבת פ"ד]:

אין זה יתום שלוקחין העור וכורכין בו הולד. ועי"ז מתחזק הולד מריח העור ההוא. כאילו אמו חי אצלו:

הכל נכנס לדיר וכו' ביד שם בהלכות בכורות פ' ששי סי' י"ד:

חוץ מן הכלאים וכו' ה"מ למיתני נמי נדמה דהא מפרש טעמא בגמרא משום דילפינן תחת תחת מקדשים אבל בכל מקום דחשיב כלאים וטרפה רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים דדמי ליה קצת תוס' ותוספי הרא"ש ז"ל. בפי' רעז"ל דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום וכו' לא הקפידה בכל הנך. אמר המלקט ילפינן ליה בגמרא מקרא דכתיב כי משחתם בהם מום בם וכל מקום שנאמר השחתה דבר ערוה וע"ז הוא דגבי ערוה כתיב כי השחית וגבי ע"ז כתיב פן תשחיתון כל שהמום פוסל בו דהיינו קדשים דבר ערוה וע"ז נמי פסלי בהו אבל מעשר בהמה דלא פסיל ביה מומא דהא כתיב לא יבקר מן טוב לרע דבר ערוה וע"ז נמי לא פסלי ביה רובע ונרבע דבר ערוה מוקצה ונעבד ע"ז ואתנן דבר ערוה ומחיר איתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר תנא דידן דספקא הוא הלכך ממה נפשך מעשרי דבין זכר בין נקבה חייב במעשר ור"ש בן יהודה פליג דטומטום ואנדרוגינוס אין מתעשרין דקסבר בריה הוא ומיעט רחמנא גבי קדשים זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ומעשר נמי יליף תחת תחת מקדשים. [הגה"ה ופי' רש"י ז"ל והני רובע ונרבע וכולהו אינך רחמנא רבינהו דליעשרינהו ואע"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים ע"כ]. וכתבו תוס' ז"ל דהך סוגיא דלא כרב חסדא וריש לקיש שרמזתי דבריהם לעיל ס"פ על אלו מומין והם יתרצו סמי טומטום ממילתיה דר"ש בן יהודה. בפי' רעז"ל או עז פרט לנדמה שבא מאיל ורחל ודומה לעז פי' דאע"פ שנתעברה אמו ממינה דהיינו איל יצא הולד דומה לעז. ולשון רש"י ז"ל נדמה שאמו רחל והוא דומה לעז ע"כ ולשון הרמב"ם ז"ל בפירושו או עז פרט לנדמה ר"ל שתלד דומה למין אחר ע"כ:

ויוצא דופן וכו' מתני' דמפיק כל הני כר' עקיבא אליבא דר' יהושע אבל ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא פליג בברייתא בגמרא ואמר אליבא דר' יהושע חוץ מן הכלאים והטרפה לחוד ובגמרא מפרש טעמיה דביוצא דופן סבר לה כר"ש דאמר בפ' יוצא דופן ולד מעלייא הוא ויושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה דאמר קרא תלד לרבות יוצא דופן והכא נמי גבי בהמה לידה מעלייא לקדשים כריש לקיש ודלא כר' יוחנן דאמר התם מודה היה ר"ש לענין קדשים וכו'. מחוסר זמן סבר לה כר"ש בן יהודה דאמר לעיל בפירקין מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר והרי הוא כבכור מה בכור קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו. יתום כגון שהשלח קיים ור' יהושע לטעמיה דאמר אפילו שחט את אמו והשלח קיים אין זה יתום:

איזהו יתום כל שמתה אמו או נשחטה ואח"כ ילדה ר' יהושע אומר וכו'. כך הגירסא בגמרא ואפילו בתלמודו של הר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל לא נמחקה מלות ואחר כך ילדה. בסוף פי' רעז"ל ומלבישים בעורה את החיה ואת הולד ע"כ. אמר המלקט וראה שצריך להגיה את החיה דהיינו הולד ופי' רש"י ז"ל דכיון דהעור מהנה לולד דומה כמי שאמו קיימת ע"כ וביד פ"ג דהלכות איסורי מזבח סי' ד':