משנה בכורות פרק ח׳ משנה ו׳

אחת בכרה ואחת שלא בכרה של שני אנשים כו': מת הבן בתוך שלשים יום אע"פ שנתן כו': מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה כו': אין ספק אצל החכמים להיות יום ל' כיום כ"ט לפי שלמדנו זה משנות ערכין ששנת כ' כשנת י"ט ושנת ס' כשנת נ"ט שנאמר מבן ששים ומעלה ולר' עקיבא יום ל' אצלו ספק ולפיכך דן דינו כמו שאתה רואה והלכה כחכמים. כל זמן שאין לו אלא ה' סלעים דברי הכל הוא קודם לבנו ואין מחלוקתן אלא במי שיש בידו ה' סלעים בני חורין וה' סלעים משועבדים ר' יהודה אומר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר הוא והכהן יטרוף ממשעבדי ונותן לו אלו הה' סלעים שבידו בשביל בנו וחכמים אומרים אינו כמלוה בשטר ואין הכהן יכול לטרוף מהן ולפיכך נותן אלו שבידו בשביל עצמו והלכה כחכמים:

יחזיר. פי' הר"ב דנפל הוי וכפירש"י. ועיין מ"ש לעיל בשם התוס' [בד"ה יחזיר]:

רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול. פי' הר"ב מספקא ליה לר"ע מדאיצטריך למיכתב כו' ה"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים או דלמא כי אין מלמדין לעלמא [דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחריני] אבל לגופייהו [כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי] מלמדין. גמרא:

בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה. ונ"א עד שיאמרו לו וכן הוא בגמ' והכי מייתי לה בפ"ח דב"מ דק"ב. וכן גי' הרמב"ם והטור. וז"ל רש"י עד שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה. לא זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והכא לא שייך למימר עד שיביא [הכהן] ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא ובב"מ כתב דכהן לאו בעל דינו הוא. דאי בעי א"ל לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר. ולהכי תני עד שיאמרו לו ע"כ. ושם לא כתב ובאמירה סגי בלא עדות גמורה וכו':

שמצותו על אביו. כתב הר"ב כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. וכן לשון רש"י בגמרא. ובפירוש המשנה כתב מצות פדייתו של אב זה. היתה על אביו שמת ע"כ. ומ"ש הר"ב דס"ל לר"י מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר עמ"ש בזה במשנה ג' בשם התוס'. ומ"ש הר"ב וחמש סלעים דידיה כו' אזיל כהן וטריף ממשעבדי וכו' ובהנך חמש בני חורי פריק לבריה. וכתבו התוס' וא"ת היכי טריף ממשעבדי. הא אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח [כדתנן במשנה ב' פ"ה דגיטין] ואפילו כי פריק לבריה מתחלה [כדכתב הר"ב] אכתי להדרי לקוחות מהני חמש שפדה בהן בנו וי"ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על נכסים שקנה הוא. וכ"כ בפ"ק דקדושין דף כ"ט. ומסיימי וכן משמע מלשון דקתני שזה מצותו על אביו. ע"כ. ומ"ש הר"ב דשמא שעבוד הלקוחות קודם. וכן לשון רש"י. אבל בקדושין העתיקו התוס' ל' הקונטרס דמיירי שנשתעבדו קודם וכו':

זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום דשמא המבכרת ילדה נקיבה:

מת הבן בתוך שלשים יום אבכור וודאי דעלמא קאי:

יחזיר לו חמש סלעים דקודם ל' אינו חייב בפדיון. אפילו כלו לו חדשיו. שודאי אינו נפל:

אף על פי שלא נתן יתן ויברך נמי על מצות פדיון. אבל לא שהחיינו [ש"ה י"ב]:

מת כיום שלשים כיום שלפניו ואע"פ שנתן יחזיר:

לא יתן דמספקא ליה אי בעינן בבכור מבן חודש ומעלה. וקיי"ל כת"ק דפטור [שם]:

בחזקת שלא נפדה מדאינו רגיל אב לפדות בנו תוך ל':

ר"ל עד שיאמרו לו להבן שצוה אביו בשעת מיתתו לומר להבן שלא נפדה. וא"צ עדות גמורה על זה:

שמצותו על אביו ומצות בנו עליו אי ליכא רק ה' סלעים. כ"ע מודו דהוא קודם לבנו. כי פליגי בהניח אביו של אב קרקעות ששוים ה' סלעים שמכרן הזקן. ועוד יש כאן בעד ה' סלעים בני חורין ששייכי לבן של הזקן. ר"י סבר מלוה שבתורה ככתובה בשטר דמי. ולהכי ה' סלעים שחייב הזקן בפדיון של האב. גובה אותן הכהן מהקרקעות. שטרפם מהלקוחות. ואף דאין גובין ממשעבדי במקום שיש נכסים בני חורין. עכ"פ הכא חיוב פדייתו של האב. היה על הזקן. יהוא מכר הקרקעות. ואיך יגבה הכהן מהבני חורין של בנו של זקן. ולהכי פודה האב בנו עם הה' בני חרי. דאם יפדה א"ע בהבני חרי. לא יוכל לפדות בנו מהקרקעות. דהרי הלקוחות קנו מהזקן קודם שנולד הנכד ואחר שנולד האב [כך. פירשתי על דעת הר"ב. ולפענד"נ דלפי מ"ש תוס' דמיירי הכא שהזקן מכר הקרקעות. ולא שמכרן האב. א"כ א"צ לאוקמא שמכרן הזקן קודם שנולד הנכד. דהרי אפילו מכרן אח"כ לא מצי כהן טריף להו בשביל פדיון הנכד. דהרי הזקן שמכרן לא היה משועבד לפדיון הנכד]. ורבנן ס"ל מלוה שבתורה רק כמלוה על פה דמי. ואי יהיב הבני חורין בפדיון בנו. תו לא מפריק איהו גופיה. דהרי הכהן לא יטרוף מהלקוחות. הלכך מצוה דידיה עדיף. והלכה כחכמים:

יחזיר. דנפל הוי כן פי' רש"י ז"ל וכתבו תוס' ז"ל ובחנם פי' כן דאפילו קים לן ביה דכלו לו חדשיו בבן חדש תלה רתמנא ע"כ:

מת הבן בתוך שלשים יום. תוס' פ' הקומץ רבא ד' ל"ז:

לאחר שלשים יום אע"פ שלא נתן יתן. בגמרא ד' נ"א ע"ב בעי מנלן דחייב ליתן לאחר מיתה ומפרש רב דימי א"ר יונתן דאמר קרא וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה עולת ראיה יורשין חייבין דחובה היא וגבי עולת חובה תנן בס"פ שני דמסכת קנים האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה ואף כאן יורשין חייבין לאחר מיתת האב והבן דהוו מחוייבין ומתו ור"ש בן לקיש מייתי בג"ש ערך ערך מערכין דכתיב הכא ופדויו מבן חדש תפדה בערכך ותנן התם בפ' חמישי דערכין אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשין וילפינן לה מיערכנו ואפילו מת נתחייבו יורשין והכא נמי כי מת לאחר שלשים נתחייב האב בפדיונו. וכתבו תוס' ז"ל בס"פ ע"פ אמרינן דאבי הבן מברך שתים ויש לספק הכא כיון שמת לא מברך שהחיינו דצעריה קא מדכר או שמא מ"מ מברך מכיון דזוכה לקיים המצוה ע"כ:

מת ביום שלשים. פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ה:)

כיום שלפניו. פי' דינו כאילו מת ביום שלפני היום ההוא כי עדיין נפל הוא ה"ר יהוסף ז"ל:

ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. וא"ת כיון דאם לא נתן לא יתן השתא נמי כשנתן להוי כתקפו כהן דאמרינן בפ' שנים אוחזין דמוציאין מידו וי"ל כיון דמתחלה ניתן לו בתורת מתנות כהונה אע"פ שאח"כ נתגלה שאם לא נטל לא היה ראוי ליטלו מספק לא אמרינן מוציאין מידו תוס' ז"ל. ומפרש בגמרא טעמא דר' עקיבא מדאיצטריך למיכתב ומעלה גבי ערכין למילף משנת ששים כלמטה ממנו להחמיר ואף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנו אע"ג דלהקל וכדתנן בספ"ד דמסכת ערכין והה"נ לענין בן חדש דיום שלשים כלמטה ממנו אע"ג דלהקל דלא גמר חדש חדש ממדבר דלא יהא לו ערך עד לאחר שלשים משום דמספקא ליה אי אמרינן דהוו ערכין ודמדבר סיני שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין על פדיון הבן או דילמא דכי אמרינן דשני כתובים אין מלמדין ה"מ לעלמא דלא משתעי מבכור ומערכין כמו אי הוה כתיב חדש במידי אחרינא אבל לגופייהו כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור משתעי מלמדין ומדמספקא ליה קאמר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן:

מת האב בתוך שלשים יום וכו'. ס"פ השואל ותוס' פ"ק דב"ב ד' ה':

לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו שלא נפדה. כצ"ל וכן הנוסחא בגמרא גם שם ס"פ השואל גם הרמב"ם והטור ז"ל. ופי' רש"י ז"ל כאן שיאמרו לו לבן שלא נפדה שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגיא בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן לה בחזקת שנפדה לאו חזקה מעלייתא היא דרובא דאינשי לא עבידי למיפרע חובם מיד והכא לא שייך למימר עד שיביא ראיה דהכי יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהבי' אבא עכ"ל ז"ל וז"ל שם ס"פ השואל דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי א"ל לדידך לא יהבינא אלא לכהן אחר ולהכי תני עד שיאמרו לו ע"כ. ופי' רגמ"ה ז"ל עד שיאמרו לו שלא נפדה בין עבד בין אשה בין קטן נאמנים לומר:

הוא לפדות ובנו לפדות. פ"ק דקדושין ד' כ"ט ברייתא ותוס' פ"ק דשבועות ד' ד':

שמצותו על אביו. מצות פדייתו של אב זה היתה על אביו ומצות בנו עליו. וביד פי"ב דהלכות בכורים סי' ג' י"ז י"ט: