משנה בכורות פרק ד׳ משנה א׳

עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור כו': לטפל ר"ל להתעסק בגידולו והוא שכל מתנות כהונה אינו מותר לתת אותן לכהנים אלא דרך גדולה וקרבה למקום כמו שנותנים המתנות למלכים הגדולים וכבר פירשנו מה שאמר רחמנא למשחה בהם לגדולה ולפיכך אין נותנים להם שום דבר שיש בו עמל וטורח אלא בדברים שאין בהן עמל ואפילו רצה הכהן ליטפל באותו הטורח כדי להקל על בני אדם לתת [יעב"ץ לו] המתנות אין שומעים לו דאמר בברייתא הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנים להן תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהן הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ולפי העיקר הזה אם אמר לו כהן בתוך זמן זה תנהו לי הרי זה לא יתנו לו אלא אם תבע אותו ממנו והוא בעל מום הואיל וראוי לשחיטה הרי זה לא יאחר אותו ודע שבעל מום הרי הוא ג"כ לכהן והכהן הוא שמוכרו או מאכילו למי שירצה וכן בספרי ובשרם יהיה לך להביא בשר בעל מום שמתנה לכהן שלא שמענו לו בכל התורה והרמז לשלשים יום בדקה וחמשים לגסה מה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר ואח"כ סמוך ליה כן תעשה לשורך לצאנך וכתוב בתורה בבכור אדם מבן חדש ומעלה תפדה וכבר ידעת שהאדם אינו עובר על לא תאחר אלא כשיחול החוב עליו ופחות שהוא בין החג לחג חמשים יום שבין פסח לעצרת לפיכך נתן לו ליטפל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום: ור' יוסי אומר דקה טיפולה מרובה מפני ששיניה דקות ולפיכך צריך להאכילה שיתחזקו שיניה ותוכל לטחון ואין הלכה כר' יוסי:

בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע"כ. תנ"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע"כ. [*ומ"ש הר"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ"ש הר"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ"ל שר"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו':

רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ״ט:כ״ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא:

לא יתנו לו. כתב הר"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ"ח דערכין:

הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ"ש במשנה דלקמן בשם התוספות:

שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב"ם פ"א מהלכות בכורות:

עד כמה ישראל חייבים להיטפל בככור להתעסק בטרחת גדולו קודם שיתנהו לכהן:

ובגסה חמשים יום דס"ל דגסה טרחת גידולה הוא טפי מטרחת גידול הדקה:

רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים משום דעד אז טרחתה מרובה. דאינה יכולה לאכול עדיין. או משום שלא ימות בגעגוע כשיפרידוהו מאמו. וקיי"ל כת"ק [ש"ו ב']. וא"ת והרי ר' יוסי מדלא פליג בגסה ש"מ דבגסה מודה לת"ק דסגי בנ' וא"כ לת"ק לגסה צריך טפי מלדקה ולר"י ס"ל איפכא. ואיך יפלגו במציאות. דלת"ק לגסה צריך טרחא טפי מדקה. ולר"י לדקה צריך טפי טרחא מלגסה. י"ל דע"כ ר"י טעמא אחרינא אית ליה מדצריך שיתן לו דבר חשוב [כחולין פי"א מ"ב] ובגסה כשכבר היא בת נ' יום כבר יש בה כדי נתינה. אבל בדקה קטנה אין בה כדי נתינה עד שתהיה בת ג' חדשים:

הרי זה לא יתנו לו דמדהוא תם בזה"ז שלא יקריבוהו. למה מקדים הכהן לטלו. אלא וודאי מתכוון לפתהו בטרחתו זו כדי שיתנהו לו. והו"ל ככהן המסייע בגרנות לדוש ולזרות כדי שיתרצו ליתן לו התרומה. וזה אסור. מדגוזל עי"ז כהנים אחרים [שם]:

הבכור נאכל שנה בשנה ר"ל בתם מותר להשהותו שנת הלבנה מיום ליום לעולם מיום ח'. ובבעמ"ו משעה שנראה לאכילה דהיינו *) מיום ח' ללידתו כשאינו יודע שכלו לו חדשיו [שם ז' וח']:

עד כמה ישראל וכו'. פ"ק דתמורה ד' ח':

עד שלשים יום. מחק הרי"א ז"ל מלת עד וכתב ס"א ר' יוסי אומר אף בדקה שלשה חדשים ע"כ:

ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. וה"נ פליגי בברייתא בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ט) גבי השם בהמה לחברו. וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ח' י"ד ט"ו ובטור יו"ד כוליה פירקין בסימן ש"י שי"א שי"ב שי"ד. וכתבו תוס' חיצוניות ז"ל דבזמן הזה מיירי שאין יכולין להקריבו כשהוא תם ואפילו כשהוא בזמן הבית כשהן רחוקים מא"י שאינם יכולין להקריבו עד הרגל ע"כ: בפי' רעז"ל ורמינן שורך במוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם וכו' ובגמרא פריך אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה ובכור בניך סמיך לשורך ומשני אמר רבא אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ופרכינן ואימא שיתין דעשיה אחרת דומיא דהך דבכור בניך בעינן ומשני הואיל ולא גילה לך הכתוב שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך ותנ"ה דלא מסרך הכתוב אלא לחכמים. וכתבו תוס' ז"ל מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך דהיינו נ' יום מיום הבאת העומר בפסח שאז זמן בשול התבואה עד העצרת שמביאין שחי הלחם להתיר חדש במקדש וא"ת האי ביום חמשים יום הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים יום וי"ל דבכורי יחיד לא מייתו עד לאחר עצרת ע"כ: