משנה בכורות פרק ב׳ משנה ד׳

המקבל צאן ברזל מן העובד כוכבים ולדות פטורין וולדי כו': כבר ידעת שענין צאן ברזל הקיום ר"ל שלא יפסיד העובד כוכבים כלום ויש לו הריוח ותובע הקרן שלו שלם ושלא יפחת ממנו לעולם וזה מותר עם העובד כוכבים כמו שנתבאר במציעא וכשיתבע ממנו העובד כוכבים ולא ימצא בידו ממון נוטל הבהמה שנתן לו מכלל ממונו לפי שמעיקרא היא שלו והרי יד עובד כוכבים באמצע וכל יד עובד כוכבים באמצע פטור מן הבכורה ולפיכך בולדי הבהמה הזאת יש לעובדי כוכבים שייכות ופטורה מן הבכורה ולדי וולדות חייבין בבכורה וכן אפי' העמידו וולדות תחת אמותיהן והיו הולדות כאילו הן צאן ברזל כבתחלה הרי וולדי וולדותיהן חייבין בבכורה ור"ש אומר שהוא פטור על הולדות וולדי הוולדות מפני שאחריותן עליהן ועל כל היוצא מהן ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

המקבל צאן ברזל כו'. פירש הר"ב ששם לו הנכרי כו' וברפ"ז דיבמות מפרש הר"ב למה נקראו צאן ברזל:

ולדות פטורין. אפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות. טור סי' ש"ך. וכלומר בתוך ימי משך זמן השומא:

העמיד ולדות תחת אמותיהן כו'. פירש הר"ב שפתח לו פתח כו' השתא אלימא יד נכרי כו'. וכן פירש"י. וטעמם דהא בלא פתחו יש לנכרי שייכות בולדות ומכיון דפתח לו אתי לטפויי ליה. וכה"ג אשכחן ברפ"ג דב"מ:

המקבל צאן ברזל מן הנכרי לעיל במשנה א' נקט שמקבל בהמת נכרי דין הולד שילדה האם. ובזה אין חילוק בין קיבל ישראל אחריות או לא. כיון דבשעת לידת הולד יש ספק שמא יגיע לחלקו של נכרי. הו"ל יד נכרי באמצע. וא"צ ליתנו לכהן. אבל הכא נקט דין הבכור שנולד מהולד שהגיע לחלק של ישראל. אחר שחלקו הוולדות. ועדיין משותפין הישראל והנכרי בהאמהות הראשונות יחד. ולהכי דוקא שאחריות האמהות על ישראל. כגון שהעכומ"ז מכר צאנו לישראל. והתנה עמו שיתן לו דמי המקח לאחר איזה שנים. ואם ימותו או יוזלו האמהות תוך זמן זה. יהיה ההפסד לישראל לבד. אבל הגיזה והוולדות שיהיו תוך זמן זה. יחלקו בהם שניה בשוה. ובכה"ג אע"ג שהאמהות הראשונות של ישראל. וגם כבר הם ברשותו. אפ"ה כל משך ימי שותפתן. אפילו הבכורות שילדו הולדות שהגיעו כבר לחלקו של ישראל. א"צ ליתנן לכהן:

ולדות פטורין ר"ל בכורות שנולדו מהולדות במשך זמן השותפות א"צ ליתן לכהן משום דיד נכרי באמצע. שכשימתו האמהות אצל ישראל. יתפוס הנכרי הוולדות. ואע"ג דכבר שמעינן כן במשנה א'. הכא שאני שיש כמה מהוולדות ששייכים לישראל לבד. אבל התם אין כאן רק ולד א' ובו יש חלק לנכרי:

וולדי ולדות כשיגדלו ויבכירו:

העמיד ולדות תחת אמותיהם שאמר לנכרי שאם ימותו האמהות תטול הולדות. והרי לא היה צריך לומר כן. דבל"ז תופס הנכרי הוולדות. על כרחך כדי לחזק טפי כח הנכרי א"ל כן. שיהיה יכול לתפוס גם וולדי ולדות:

שאחריותן לנכרי רשב"ג אהעמיד קאי [כדמוכח בש"ס אליבא דרב הונא דקיי"ל כוותיה]. וס"ל דבכה"ג נכרי מצי תפס כל הדורות שימצא מבהמותיו. דמדאמר לישנא יתירתא. אמרינן שכך התכוון בתחלה לשעבד לו כל דורי דורות. ואע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הכא שאני שגוף הבהמה של קונה. וקיי"ל כת"ק [ש"כ ס"ז]. [ואע"ג דבפסק לפועלים מזונות אף שלא היא צריך לומר כך קיי"ל כרשב"ג דבאמר לישנא יתירתא אפ"ה לא טפי כלל. והכא קיי"ל דבאמר לישנא יתירא טפי חד דרא. נ"ל דהכא שאני דאמדינן דעתיה דמשום פסידא דנותן אקני ליה תד דרא יתירתא]:

זהו אופן א' של צאן ברזל הנזכר בש"ס וברש"י הכא וכ"כ ברמב"ם בפ"ד מבכורות. ונ"ל דכ"ש אופן הב' של צאן ברזל דהיינו שהנכרי שם בהמותיו בשויין. וישראל יטפל בהם איזה שנים כמו שהתנו. ואח"כ יחזירם לו. רק שהתנו שבאם ימותו או יוזלו תוך זמן זה יהיה ההפסד לישראל. אבל הגיזה והולדות שתוך זמן זה יהיו לחצאין. וזהו אופן של צאן ברזל דנקט הרמב"ם (בפ"ח מהל' מלוה הי"ב) לענין רבית. בכה"ג נמי ודאי הבכורות שילדו הולדות א"צ ליתן לכהן. דהרי בש"ס הכא מדמי דין בכורות לדין רבית. אלא דהרמב"ם נקט ברבית איפן הב' שזכרנו. דהיינו שמסר הבהמות לישראל להטפל בהן. לאשמעינן רבותא דאפילו בכה"ג שייך דין רבית. אף שלא הלוה הנותן להמקבל כלום. והכא נקט הרמב"ם באופן א' שזכרנו. דהיינו שמכר הבהמות לישראל. דאפילו בכה"ג שגוף הבהמות שייכי לישראל. אפ"ה פטורים מבכורות. והכא והתם רבותא קמ"ל. ואלו ב' האופנים נקראו צאן ברזל. משום שאם כל הצאן מעשרות בעליהן. שהוצאתן מועטת והרווחתן מרובה בגיזה וולדות וחלב (כחולין דפ"ד ב'). והרי עכ"פ יש בכל צאן חשש נזק כשימותו. אבל אלו הם צאן ברזל ובני קיום. שכשימותו יתן המקבל אחרים תחתיהן. ומה"ט. נ"ל עוד דאף שגם בבהמה גסה וחמור הדין כך. אפ"ה לא נקט הך דינא לעיל בפ"א גבי חמור. דדוקא גבי צאן שהרווחתן מרובה כלעיל. רגילין לתתן באופן זה. משא"כ חמור אין הרווחתן מרובה כדי תלוקה. גם בעלים צריך לו כל שעה לרכיבה ולמשא. ואיך ימכרנה או ימסרנה לאחר עד עשרה דורות:

המקבל צאן ברזל וכו'. ירושלמי דיבמות ר"פ אלמנה לכהן גדול:

ולדות פטורין. משמע בגמרא דאיכא מאן דגריס במתני' הן וולדות פטורין. אבל הרא"ש ז"ל פי' דההיא ברייתא היא. ובגמרא מפרש רבא למתני' כמו שפירשה כבר רעז"ל כי היכי דלא תיקשי מתני' דשמעת מינה דכל כמה דלא נקט מרא זוזא ברשותא דמרא קיימא אההיא דאין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית דבפ"ה דמסכת בבא מציעא דשמעת מינה דברשותא דמקבל קיימא דאי ברשות מרא קיימא אמאי הוי רבית הא ברשותא דמריה אשכחו ולדות דלעולם תרתי מתנייתא בדלא קביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא והכא גבי בכורה היינו טעמא דולדות פטורין דכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה:

העמיד ולדות תחת אמותיהם ולדי ולדות פטורין ולדי ולדי ולדות חייבין כצ"ל וכמו שפי' רעז"ל. ובתוס' חיצוניות מצאתי כתוב ולדות היינו ולדות של אותן ולדות שהעמידן תחת אמותיהן שהמעומדין פשיטא דפטורין כיון שכל כך כח הנכרי עליו ולא גרסינן ולדי ולדות פטורין אלא ולדות פטורין דמשמע שפיר ולדי ולדות המועמדים עצמן וגם בפי' רש"י ז"ל ליתיה ובחנם הוגה בספרים ע"כ וביד פ"ד דהלכות בכורות סי' ד':