משנה בכורות פרק א׳ משנה ו׳

המפריש פדיון פטר חמור ומת ר' אליעזר אומר כו': חייב באחריותו הוא שיהא חייב להביא טלה ביד כהן ואם מת הטלה קודם שיגיע ליד כהן חייב לשלם טלה אחר לכהן על דעת ר' אליעזר לפי שהוא מקיש בכור חמור לבכור אדם כמו שאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה וחכמים אומרים אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר ועדות זה אמת והלכה בכולן כחכמים:

כחמש סלעים של בן. פירש הר"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ"ח משנה ח':

וחכ"א אין חייבים באחריותו. כתב הר"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ"ז דעדיות. ותימה דא"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר"א אסיפא דיקבר. כמ"ש שם בס"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב"ם והר"ב בר"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן:

ר"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר"א ס"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]:

כחמש סלעים של בן דחייב ג"כ באחריותן. וטעמיה מדהוקש בקרא בכור אדם עם בכור פטר חמור:

כפדיון מעשר שני דג"כ דינו שפטור מאחריות כשהפרישו וטעמייהו דרק למעשה שבפדיית עצמו הוקשו בכור אדם לבכור טמאה בקרא שיהיו נוהגין לדורות כבמדבר. זה בשקלים וזה בשה [כש"ס ד"ד ב']. ולא להתחייב באחריות פדיונו שהוא דבר אחר מפדיי' [ובכה"ג לא שייך אין היקש למחצה]:

על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום ר"ל אין הישראל חייב באחריותו. אבל הנבילה שייך לכהן [כש"ס י"א ב']:

מת פטר חמור לאחר שהפריש הטלה וקודה שנתנו להכהן:

רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה דמדחייב עדיין באחריות הטלה כמו שלא הפרשו עדיין דמי:

וחכמים אומרים אינו צריך להקבר והטלה לכהן דאזלי לשטתייהו לעיל סי' ל"ט דמעת שהפריש הטלה. ברשות הכהן קאי:

ואף דר"א ס"ל היקישא (כלעיל סי' ל"ח). והרי בכור אדם כשמת אחר שלשים. אפילו לא נתן מחוייב ליתן (כלקמן פ"ח מ"ו). ואת"ל בפטר חמור הרשות היה בידו לערפו ולמפטר נפשיה מלפדותו. עכ"פ כשמת הפטר חמור משהפריש העלה הול"ל שיתן הטלה לכהן כי התם. ותו ק' קושית הש"ס. הרי בכור אדם מותר בהנאה קודם שנפדה. ולמה פטר חמור אסור בהנאה קודם שנפדה. וי"ל דלא לכל אר"א. דהוקשו אהדדי בכור אדם וחמור. ורק לפדייה הוקשו. ר"ל דכל עוד שהפטר חמור קיים. חייב באחריות פדיונו כבבן. אבל לעניין הנאת גופו קודם פדיון לא הוקשו. דבפט"ח אסור. וגם כשמת גוף הפט"ח. א"צ ליתן טלה שפדה בו אם לא נתנו עדיין להכהן:

המפריש פדיון פטר חמור ומת. בירושלמי פ"ד דתרומות ד' מ"ד:

ר' אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן. טעמא דר' אליעזר שכן מצינו שהקיש הכתוב פטר חמור לבכור אדם שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' וכל בכור בניך תפדה אבל ודאי אם מת פטר חמור של ישראל אינו חייב לפדותו בשום דבר ואע"ג דגבי פדיון הבן אם מת אחר שלשים יום חייב ליתן ה' סלעים לכהן לענין זה לא מקשינן לבן משום דהתם חוב הוא שהטיל הכתוב על האב אבל הכא אי בעי ישראל עריף ליה לחמור ואינו חייב כלום לכהן אם ירצה. הרגמ"ה ז"ל. ומצאתי מוגה חייב לשון יחיד במילתייהו דר' אליעזר וחכמים:

ר' אליעזר אומר יקבר. דאזיל לטעמיה וסבר כר' יהודה דאמר אסור בהנאה. הרגמ"ה ז"ל. ופלוגתא דר' יהודה איתה בגמרא בברייתא בד' י' דתניא לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחריו וקוברו ואסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר ואיכא מאן דמפרש התם דמודה ר"ש דלאחר עריפה אסור וכבר כתבתי זה לעיל במתני' סי' ג'. ובגמרא פריך אביי אי ילפינן מהקשא בכור בהמה טמאה מבכור אדם אימא נמי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדיונו אף בכור בהמה טמאה מותר אלמא תנן ר' אליעזר אומר יקבר דאסור בהנאה דס"ל כר' יהודה ומסיק רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתי בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר דהיינו הנאה. ומה שפירש הרמב"ם ז"ל אליבא דחכמים לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר והעתיקו ר"ע ז"ל לע"ד לא נתבאר בתלמוד. ביד שם פי"ב סי' ד' ה':