משנה בכורות פרק א׳ משנה ד׳

אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים כו': ידוע שהזכר הזה יש בו ספק אחד אם הוא בן של בכרה או בן שלא בכרה ע"כ פודה אותו בשה ואותו השה שלו כמו שזכרנו אח"כ אמר שפטר חמור פעמים באיש א' משני מיני הצאן והעזים הזכרים או מן הנקבות ואין משגיחין בו על מום אח"כ אמר ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר ר"ל פדיון ספק פטר חמור שאפשר שיתעשר בו כמו שנתבאר בגמרא וזה שאם יש אצלו י' זכרים כל אחד מהן ספק פטר חמור שצריך להפריש עליו טלה א' הרי מפריש עליהן עשרה טלאים וחייבין במעשר ודיר שם מקום שמכניסין שם הבהמות לעשר כמו שיתבאר אח"כ ומוציא אחד להיות מעשר ואוכל אותו בתורת מעשר והט' אוכלן חולין: ומה שאמר פעמים הרבה ר"ל שזה קרה פעמים רבות מפני שהוא אפשר קרוב: ומה שאמר ואם מת נהנין בו הוא שב על פדיון פטר חמור האמתי לפי שאם מת ואפי' ברשות ישראל יהנה בו הכהן לפי שמאחר שהפריש אותו הרי הוא ברשות כהן ואע"פ שלא הגיע לידו:

וילדו שני זכרים. ונתערבו. הרמב"ם סוף הלכות בכורים:

שנאמר ופטר חמור וגו'. ארישא קאי. כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה. שנאמר ופטר חמור וגו' רש"י:

זכר ונקבה. בין שה [זכר] בין נקיבה. רש"י:

גדול וקטן תמים ובעל מום. תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל הני [עגל חיה כו' דממעטינן במתניתין דלקמן] נמי. א"כ שה שה [*כלומר ג"ש דלקמן] מאי אהני ליה. גמרא דף י"ב:

[*ופודה בו פעמים הרבה. וטעמו מסקינן לעיל בסוגיא דף ד' ע"ב. דמדכתיב (במדבר ג׳:מ״ה) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. ואע"ג דאשכחן בהמה רבה גבי ננוה. מ"מ הכא ליכתב קרא. או בהמה תחת בהמה. או בהמתם תחת בהמתם. מאי בהמה תחת בהמתם. ש"מ חד פוטר טובא. ומ"ש הר"ב. אם חזר כהן ונתנו לו. כך פירש"י. דבעודו ביד ישראל א"א לפרש. דא"כ למה נותן שני טלאים כשילדו שני זכרים כדתנן במתניתין דלעיל. אבל התוספות לעיל שם בשם ר"ת כתבו דהכא בספקות מיירי. כמו הסיפא נכנס לדיר כו'. והשתא אפי' כשהוא עדיין ביד ישראל:

נכנס לדיר כו'. פירש הר"ב כגון ישראל שהיה לו עשרה ספק כו'. וה"ה שאם היה לו כו' והא דפירש מתחלה בעשרה היינו טעמא דהכי תנו רבנן [דף י"א] כיצד אמרו נכנס לדיר כו' בישראל שהיה לו עשרה כו'. וא"ת תקשה הברייתא. כבר תרצו התו' דנקטה עשרה לרבותא. אע"ג שכולן פטר חמור כולם נכנסים לדיר להתעשר]:

אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים ונולדו בתערובות:

מפריש טלה אחד לעצמו דשמא אותה שלא בכרה ילדה נקיבה:

שנאמר ארישא קאי. דמנלן דפדיון פטר חמור בטלה. שנאמר וכו':

ופטר חמור תפדה בשה ויש במשמעו מכבשים או עזים וכו' גדול וכו':

מן הכבשים ומן העזים דגם טלה דהיינו כבש נקרא שה:

זכר ונקבה ר"ל בין שה זכר או נקיבה:

ופודה בו פעמים הרבה כשהחזירו לו הכהן. ואם יש לו כמה ספיקות פטר חמור. שמפריש פדיונן והן שלו. אז מותר לפדות כולן בטלה א' אף שלא החזירו לו הכהן אחר שפדה בו [שם]:

נכנס לדיר להתעשר דאם יש לו כמה ספיקות פטרי חמורים והפריש עליהן כמה טלאים [וכגון שלא פדאן כולן בפעם א']. והן שלו. אז מכניס כל הטלאים שפדה בהן ביו שאר הצאן. כדי לעשרן כשאר הבהמות:

ואם מת נהנים בו ר"ל אם מת הוודאי פדיון פטר חמור ביד בעלים קודם שבא ליד כהן. נהנה בו הכהן. דתיכף כשהפרישו. עומד ברשות הכהן [כמשנה ו']:

מפריש טלה אחד לעצמו. לאפקועי איסוריה מיניה ומתני' ר' יהודה היא דאמר פטר חמור אסור בהנאה:

שנאמר ופטר חמור. רש"י ז"ל פי' דארישא קאי כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. אבל הרגמ"ה ז"ל פי' האי שנאמר לא משמע דעלה דמילתא קאמר אלא בבא לחודה קאמר כלומר האי דכתיב ופטר חמור תפדה בשה לא שנה בשה לחוד אלא אפילו בעז או בזכר או בנקבה או בגדול או בקטן או בתם או בבעל מום כשר לפדות ע"כ. ודלא ממאן דמחק מלת שנאמר מן המשנה. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל שנאמר וכו' פי' בא ליתן טעם למה צריך להפריש כיון שאינו נותן שנאמר תפדה ויותר היה נראה נכון לפרש דקאי ארישא דתנן נותן טלה אחד לכהן ועלה קאמר שנאמר וכו' וכיוצא בזה יש בפ"ק דשביעית שנאמר וכו' ע"כ וכתב עוד בס"א ל"ג שנאמר וכו' וגרסי' פודה בו וצ"ע. ומפקינן לה בגמרא בברייתא מדכתיב תרי זימנא תפדה בשה תפדה מיד אפילו בתוך שלשים יום ללידת החמור תפדה אפילו בכל שהוא אפילו בפטרוזה פי' שכחוש ומפרש בגמרא אם אין לו שה עין יפה בסלע עין רעה בשקל והבא לימלך מורין לו ברגיא דהיינו שלש זוזים והיינו פי' לשון ברגיא דרגיל הכא ורגיל הכא כלומר קרוב לזה וקרוב לזה ששלשה זוזים לא יחסר מסלע אלא זוז ואינו יותר משקל אלא זוז הרגמ"ה ותוס' ז"ל. ור' יוסי ב"ר יהודה פליג דאין פדייה פחותה משקל אפילו בדיעבד:

נכנס לדיר להתעשר. כגון ישראל שהיו לו עשרה ספק פטרי חמורים וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד ומעשרן כדרך שמעשר שאר בהמות וה"ה שאם היה לו ספק פטר חמור אחד או שנים. אמר המלקט בפירוש רש"י ז"ל כתיבת יד והפריש עליהן שיין להפקיע ספיקן והן שלו שנכנסין לדיר עם שאר כבשיו להתעשר אלא האי דנקט בברייתא עשרה רבותא קמ"ל דאע"ג דיש בהן כדי מעשר בפני עצמו יש להם דין זה ע"כ. וביד שם פי"ב דהלכות בכורים סימן י' כ"ד וז"ל שם אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים ונתערבו וכו':

ופודה בו פעמים הרבה. וכתבו תוס' חיצוניות ופודה בו פעמים הרבה פי' רש"י ז"ל אם חזר וקנאו מיד הכהן אחר שנתנו לו חוזר ופודה בו פטר חמור אחר ולפירושו קשה דמאי חדוש הוא כיון שחזר וקנאו ושמא קמ"ל דאינו נתפס בקדושת פטר חמור ויכול לחזור ולפדות בו ועוד פי' ר"ת ז"ל דמיירי הכא בספק פטרי חמורים דקאי אהא דקתני לעיל מינה אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו וקאמר דבההוא ספק פודה בו פטר חמור ראשון וחוזר ופודה פטר חמור שני דאף כי עלה מספק ראשון חוזר ופודה ספק שני והוי דומיא דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל דמיירי שלא זז מתחת ידו ע"כ. אבל בודאי לא אפשר למימר פודה וחוזר ופודה כל זמן שהוא ביד ישראל ולא ניתן לכהן דהא תנן שתי חמוריות שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן תוס' שבדפוס. והרגמ"ה ז"ל פי' כפי' רש"י ז"ל או ג"כ שאם היה כן שהפרישו לעצמו כדאמרן ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדות באותו שה עצמו ואותו טלה שהפרישו לעצמו הוי חולין גמורין ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל אח"כ אמר ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר ר"ל פדיון ספק פטר חמור שאפשר שיתעשר בו כמו שנתברר בגמרא וזה שאם יש לו עשרה זכרים כ"א מהן ספק פטר חמור שצריך עליו טלה אחד ומפריש עליהן עשרה טלאים וחייבין במעשר ומ"ש ופעמים הרבה ר"ל שזה יקרה פעמים רבות מפני שהוא אפשר קרוב ע"כ. ובטור יו"ד סי' שט"ו וכתב בית יוסף שם סי' שכ"א שלדעת הרמב"ם ז"ל נראה שלא היה גורס ופודה בוי"ו וה"פ פטר חמור נפדה בשה מן הכבשים ומן העזים ואח"כ אמר זכר ונקבה גדול וקטן תמים ובעל מום פודה בו ע"כ: