משנה בכורות פרק א׳ משנה ב׳

פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין אדם כו': דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור כו': יש בין הפרה והחמור שינוים הרבה שהיא מפרסת פרסה והקרנים ולפיכך פטור מן הבכור' אבל חמור שילדה כמין סוס הואיל ושני המינים קרובין מאד לפי שהולד יוצא משני אישים מאלו שני המינים ולפיכך שמא יעלה על הדעת שמפני כן הוא חייב בבכורה בא להשמיענו שהוא פטור ואילו זכר ג"כ זה הענין האחרון בלבד אמרנו חמור שילדה כמין סוס הוא שהוא פטור לפי שילדה מין שאין בו קדושה אבל ילדה פרה כמין חמור הואיל ויש בו קדושה ר"ל במין החמור לפי שהוא מתקדש בפטר רחם הרי הודיענו שאינו מתקדש עד שתלד החמור כמין חמור. ומה שאמר ומה הן באכילה עניינו לפי סדר המאמר הוא כך ואיך דין המין אם נולד משונה ממינו בצורתו השיב ואמר בהמה טהורה וכו': ומה שאמר שהיוצא מן הטמא וכו' ר"ל שהחלבים מצטרפין אל הנולדים כמו שזכר והביצים ג"כ מלבד חלב האדם בלבד שהוא מותר ע"מ שיחלבנו ואח"כ ישתה אותו אבל לינק אותו מן הדר אחר שיגמל הרי זה אסור כמו שנתבאר בגמרא כתובות:

וחמור שילדה. עי' מ"ש במ"ד פ"ה דב"מ:

[*שילדה כמין סוס. והרא"ש ז"ל דייק מדקתני לקמן ומה הם באכילה ול"ג ומה הוא. וכן מדקתני לקמן וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה אלמא דברישא איירי נמי בכה"ג. והלכך הגי' שילדה כמין פרה. ומה שנכתב בספרים שילדה כמין סוס. אגב שיטפיה דברייתא הוגה ג"כ במשנה בספרים. ובברייתא תנא כמין סוס לאשמועינן כו'. ע"כ. והצריכותא שכתב הר"ב אינה בסוגיא אמתניתין אלא אברייתא. ומיהו גירסת הר"ב מהו:

כמין סוס. כתב הר"ב אימא חמור אדום הוא ומסיים רש"י סתם סוסים אדומים הם]:

עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. עיין בפ"ב משנה ה':

היולד. האם. רש"י:

[*ומה הם באכילה. והר"ב העתיק מהו ולעיל כתבתי בחילוף הנוסחאות האלו. ובתוספות יש ט"ס בזה]:

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה כו'. דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. (ויקרא י"א) יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. [ה"ק] דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול ת"ל גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. והא דקתני שהיוצא כו' סימנא בעלמא דלא תחליף לך [גרסתך(בשכחה)] [במשנה] דלא תימא זיל בתרי' דידי' והאי טהור מעליא הוא. והאי (טהור) [טמא] מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה. גמרא:

שהיוצא מהטמא טמא. כתב הר"ב ודבש דבורים וצרעין מותר וכו'. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דמכשירין. ועיין שם. ומ"ש הר"ב וחלב האדם מותר כשפירש נפקא לן בברייתא בגמרא פ"ה דכתובות דף ס'. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה כשפירש אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכ' הרא"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי [בחלב] בהמה טמאה. [וכן בשר אדם] כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה:

דג טמא שבלע דג טהור. כתב הר"ב אע"ג כו' כיון דרוב דגים משריצים במינן. פירוש דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו וזה השריץ מין אחר כמו שבלע כו':

וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימא במסכת אהלות [ספי"א] (מנו) [צ"ל תנן] בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשוב עיכול וה"נ לשתרו. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עי"ל דיש להחמיר כר"י בן בתירא דבעי מעל"ע והכא בלא שהה שם כדי עיכול תוס':

פרה שילדה כמין חמור אע"ג ששניהן מין גסה. ושניהן חייבין בבכורה:

וחמור שילדה כמין סוס אע"ג ששניהן דומין בתואר וגם שניהן מין טמאה. וכ"ש פרה שילדה מין סוס:

והנולד חמור ונ"ל דלהכי לא נקט הכא ואם יש בו מקצת סמני' [כלקמן פ"ב מ"ה]. ה"ט משום דהכא בגסה יש חילוק. דפרה שילדה מין חמור כיון דשניהן בני חיוב להכי ביש בהוולד מקצת סמנים. שייך וודאי לכהן. אבל חמור שילד כמין סוס. כיון דבסוס אין דין בכורה. להכי אף שיש בהולד מקצת סמנים. אפ"ה הו"ל רק ספק בכור. ומה"ט נמי בפרה שילדה מין סוס נמי אינו רק ספק בכור והממע"ה [י"ד שט"ו ו']:

ומה הם באכילה מלת הם דנקט קאי אטהורה שילדה דמות טמאה. וטמאה שילדה דמות טהורה:

והיוצא מן הטהור טהור ואפ"ה מותר דבש דבורים. מדאינו מתמצה מגופן. רק שהדבורים מלקטין הטל המתוק שנופל על הפרחים. ובכיס קטן שתחת גרונה יביאוה להכוורת ומקיאין אותו שם [י"ד סי' פ"א]. מיהו ולד טריפה מותר דהרי קיי"ל כרבנן עובר לאו ירך אמו [כתמורה דל"א א']. ואף אי נימא עובר ירך אמו [כראב"ד פי"ח מפסוהמ"ק]. האם אסור רק מדאין כמוה חיה. והולד הרי חיה יחיה [ש"ך ע"ט סק"ח]. ואף דקיי"ל דביצת עריפה אסור [י"ד סי' פ"ו ס"ג]. ביצה שאני דאדוק וגדל בגופה טפי. אבל בשחט טריפה ומצא בה עובר אפילו נמצא העובר חי. נוהגין לאסרו ולא מהני לי' גם שחיטת עצמו [י"ד י"ג ס"ג]. ואדם אע"ג שבחייו. בשר הפורש ממנו אסור באכילה בעשה [ע"ט ס"א]. עכ"פ בשר המת אסור מדאורייתא גם בהנאה בהיקש דשם שם מעגלה ערופה [שמ"ט]. אבל חלב אדם מותר כשפירש תוך היד אי לתוך הכלי. דאל"כ ואפילו פירש ע"ג הדד אסור מדרבנן [פ"א]:

לפי שאינו גדוליו ודוקא בעודו במעיו. דביצא דרך בית הרעי. עפרא בעלמא הוא [ש"ך ססי' פ"ג].

ואילה"ק מ"ש ממי רגלים של בהמה טמאה דנמי אתא מעלמא. ואפ"ה לרא"ש ורוב הפוסקים אסורים [שם] ואמאי והרי הדבש שנשתנה מתחלתו תוך גוף הדבורה וודאי גרע ממי רגלים. דמיא עייל מיא נפק (כש"ס ד"ז ב'). ובשלמא לרא"ש דפסק הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב] דיליף לה מקרא. י"ל דטעם דבש דשרי היינו מגזירת הכתוב. וכדאמרינן בש"ס. אבל לרמב"ם דקיי"ל כוותיה. דס"ל מכח סתם משנה דמכשירין. מוכח דלית הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב]. וטעם דבש דשרי משום דמעלמא אתא. ולא מגוף הדבורה. ומה"ט גם דבש צרעין וגיזין שרי. שפיר קשיא ומ"ש ממי רגלים. נ"ל דמי רגלים שאני דמעורב בהן תמצית דם של הבעל חי. כידוע להרופאים:

ואע"ג דתנן באהלות [פי"א מ"ו]. דבעופות ודגים אם שהה במעיו בכדי שינתן על האור וישרף הו"ל כמעוכל. היינו לעניין טומאה. ולא לעניין איסור [תוס']. וק"ל הרי חלב שנמצא בקיבת כשרה שינקה מטריפה. מותר (כחולין קט"ז). רק שאנו נוהגין לאסרו כל שאינו קרוש (כי"ד פ"א ו'). ודוחק לחלק. דחלב שהוא משקה מתעכל מהר. שגם במעיו מחשב כמעוכל. וכן היה נראה לכאורה מדלא מחלק התם בין שהה שיעור עיכול או לא. עכ"פ ק' מפרה ששתתה מי חטאת (פרה פ"ט מ"ה) ששיעור עיכולה מעל"ע. ותו קשיא דאם נתלק בין מאכל עב לדק. א"כ נחלק נמי בין בשר מת שלעסו לבשר דג שבלעו שלם והרי תוס' הכא כתבו דלא מסתבר לחלק בהכי. מיהו במנחות (דס"ט ב') באמת מחלק הש"ס וקאמר שאני בשר דרכיך. שאני בשר דאקושי (יע"ש ובתוס' שם ע"א ד"ה דבלע. ועי' בא"ח סי' תס"ז סי"ב. ועי' מ"ש בס"ד תמורה פ"ו סי' מ']. אמנם עוד תרצו תוס' הכא. דהכא מיירי דלא שהה שיעור עיכול:

פרה שילדה כמין חמור וכו'. גמרא תניא פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייב ומפרש בגמרא דהאי ואם יש בו מקצת וכו' לא קאי רק ארישא אפרה שילדה כמין חמור משום דתרוייהו קדישי בבכורה ודמי קצת לההיא דתנן לקמן פ' שני רחל שילדה כמין עז ואם יש בו מקצת סימנין חייב. ועיין במ"ש לקמן פ' שני סי' ה' וביד שם בהלכות בכורים פי"ב סי' י"ח ובפ' שני דהלכות בכורות סי' ו' ובטור יו"ד סי' שט"ו:

עד שיהא היולד חמור כך צ"ל:

ומה הם באכילה. מה הוא מיושב יותר דלא דבר אלא בפרה שילדה מין חמור ולא בחמור שילדה מין פרה. תוס' ז"ל. ובתוספי הרא"ש ז"ל כתוב וראיתי בספרים שכתוב וחמור שילדה כמין פרה וגירסא נכונה היא דטפי הוי חדוש דפטור מן הבכורה מחמור שילדה כמין סוס דאין במינו קדוש בבכורה ע"כ. ולפי זה הצריכותא דאיתא בגמרא שהעתיקו הרמב"ם ור"ע ז"ל לא קאי לדעת הרא"ש ז"ל ההיא צריכותא רק אברייתא שהעתקתי בסמוך דו"ק: בפי' ר"ע ז"ל מהו באכילה כלומר בהמה שאין היולד שהיא האם דומה לנולד מהו באכילה כך נראה שצ"ל. ולשון הרמב"ם ז"ל בפירושו ומה שאמר ומה הם באכילה עניינו לפי סדר המאמר כך הוא ואיך דין המין אם נולד משונה ממינו בצורתו השיב ואמר בהמה טהורה וכו' ע"כ:

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה וכו'. פ"א דהלכות מ"א סי' ד' ה' ובטור יו"ד סי' ע"ט פ' ועיין שם בספר הלבוש. ובברייתא בגמרא אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא כו' [עי' בתוי"ט] הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור רש"א גמל גמל שני פעמים אחד בת"כ ואחד במשנה תורה אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ורבנן גמל גמל שני פעמים חד לאסור עצמו וחד לאסור חלב הנקבה דסד"א חלב דבהמה טהורה גופה דשרייה רחמנא מכמה קראי דחד מינייהו לכו שברו ואכולו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב דחדוש הוא הואיל דליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי דמי ושרי הלכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. ור"ש חלבו נפקא ליה מאת הגמל ורבנן אתים לא דרשי. ואיתיה בת"כ פ' שמיני פ"ג. גרסי' תו בגמרא ת"ר רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטורה מן הבכורה ואם יש בו מקצת סימנים חייבת רש"א עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ע"כ. ולאכילה נמי דתניא רש"א גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה ואם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה דלאכילה נמי בעי ר"ש ראשו ורובו ומשמע בגמרא כפי מה שמצאתי כתוב בגליון דארבע מחלוקת יש בדבר דרבנן סברי טמא שנולד מן הטהור מותר אפילו בלא סימן אחד ור"ש סבר טמא שנולד מן הטהור אפילו עבורו מן הטהור בעינן ראשו ורובו ור' אליעזר ור' יהושע פליגי בברייתא אליבא דר' שמעון דס"ל דאפילו עיבורו מן הטהור קלוט במעי פרה אסור בלא סימן אחד אבל אם דומה לאמו בסימן אחד כגון בפיו או באזנו או בידו או ברגלו ואפי' בצמרו לכ"ע שרי ובהא פליגי ר"א ור' יהושע דר' יהושע סבר ה"מ דמותר בסימן אחד דעיבורו מן הטהור אבל בעיבורו מן הטמא אפילו בסימן אחד טמא אבל אם ראשו ורובו דומה לאמו מותר דאע"ג דכתיב שה כשבים ודרשי' עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ה"מ בסימן אחד אבל אם דומה לאמו בראשו ורובו מותר דהא גבי בכור דכתיב אך בכור כשב ודרשינן שיהא הוא כשב ובכורו כשב ואפ"ה אמר ר"ש דהיכא דדומה לאמו בראשו ורובו מותר ור' אליעזר אפילו עיבורו מן הטמא סגי ליה בסימן אחד. ועיין במ"ש בס"פ ששי דתמורה סי' ה':

שהיוצא מן הטמא. לדעת הרמב"ם ז"ל כלל זה דוקא באיסור שיש בו לאו ולדעת הרמב"ן ז"ל אפילו בדבר היוצא מאיסור שאין בו רק עשה עיין בהר"ן ז"ל בכתיבות פ' אע"פ ד' תצ"ד או בספר קרבן אהרן פ' שמיני פרק רביעי. ובגמרא דייק למה ליה למתני שהיוצא שנותן טעם לדבר דה"ל למיתני והיוצא ומשני סימנא בעלמא הוא שלא תחליף גירסתך בשכחה ותימא זיל בתריה דידיה והאי טהור מעלייא הוא אלא זיל בתר אימיה. ורב ששת דייק בגמרא מדקתני מן הטמא ולא קתני מטמא שמעינן דמי רגלים של חמור אסורין דמן הטמא משמע מינא דטמא אע"ג דהוי בלא ירד והני נמי מינא דטמא הן דדמו לחלב דעכירי אבל מטמא משמע מגופיה. ואיכא דאמרי הכי אמר רב ששת מטמא לא קתני אלא מן הטמא והני נמי מטמא קאתו שבתוך גופו היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי ולהאי לישנא פירשו תוס' חיצוניות דס"ל לרב ששת דכל מי רגלים אסורין בין דסוס בין דגמל בין דחמור ודחמור איצטריך ליה משום דשתו ליה אינשי דמעלי לירקונא:

דג טמא שבלע דג טהור. אע"ג דלא חזינן ליה שבלעו כיון דרוב דגים משריצים במינם וזה השריץ מין אחר כמי דבלע בפנינו דמי ומותר כך צ"ל בפי' ר"ע ז"ל. ובת"כ תניא גבי דגים תאכלו לרבות את הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת"ל אותם ומה ראית לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאינו גדוליו אלא כשהוא חי בלעו אבל גדוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור רש"י ותוס' ז"ל. ואיתה להאי בבא בתוס' פ' ר' ישמעאל דמנחות ד' ס"ט. ובטור יו"ד סוף סי' פ"ג. וכתב שם בית יוסף בשם הרא"ש ז"ל וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה תימא דבמסכת אהלות תנן גבי כלב שאכל בשר המת ומת הכלב כמה תשהה במיעיו ג' ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשיבא כמעוכל א"כ הכא נמי תשתרי ויש לחלק בין איסור לטומאה [הגה"ה וז"ל תוס' ז"ל והכא נמי לישתרי ולא מסתבר לחלק בין בשר המת לשאר דברים דשלשה ימים דכלב משמע בכל דבר מדמייתי עלה במסכת שבת פ' שואל יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך משהה אכילתו במיעיו ג' ימים ויש לחלק בין איסור לטומאה ויש רוצים להתיר מתוך משנה זו חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת ולפי מה שחלקתי בין איסור לטומאה אין זו ראיה ועוד אומר ר"ת דשמא יש להחמיר כר' יהודה בן בתירה דבעי מעת לעת ואם באנו לומר דאין חילוק בין איסור לטומאה צריך לומר דהכא איירי בלא שהה שם כדי עיכול וא"ת אי לא שהה כדי עיכול היכי פריך בגמרא כי חזינן דבלע נימא האי איעכלא והאי אשריץ והלא לא שהה כדי עיכול וי"ל לפי שלפעמים ממהר להתעכל והוה לן למיחש לחומרא ולא הוי ככלב דלעולם בשלשה ימים ע"כ]. והרב רבינו משה ז"ל היה מחלק בין היכא שאכל ולעס בשניו ובין היכא שבלעו שלם כי הך מתני' דבהכי לא חשיב עיכול עכ"ל ז"ל וזהו שכתב רבינו דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עכ"ל ז"ל: