משנה בבא מציעא פרק ט׳ משנה א׳

המקבל שדה מחבירו במקום שנהגו לקצור כו': הקנים ששניהם חייבים לספק הם שסומכים בהם הגפנים וחולקים אותם בסוף הזמן וכאילו אמר מה טעם חולקים בקנים מפני ששניהם מספקין את הקנים:

המקבל. פירש הר"ב באריסות וכו' או וכו'. לשון רש"י בחכירות. בכך וכך כורים. והוי מצי לפרושי נמי בכך וכך מעות. כמ"ש הר"ב ורש"י בפירוש משנה ח'. וזה נקרא שוכר כמ"ש הרמב"ם בפירושו ואין בין שוכר לחוכר לענין דינא כלל. אלא חלוק השם כמ"ש בחבורו [פ"ה מה"ש הלכה ה'] . וכן הטור ריש סימן ש"ך. ובמשנה ו' מחלק רבי יהודה בינייהו. ואין הלכה כמותו:

מקום שנהגו לקצור יקצור וכו'. דלשניהם יש קפידא דאם המקבל רוצה לעקור במקום שנהגו לקצור יכול בעל הקרקע לומר בעינא דתתזבל ארעאי מהקש שישאר בו אחר הקציר. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לעקור. יאמר המקבל לא מצינא דאטרח שהקצירה נוחה. וכשהמנהג לעקור. והמקבל רוצה לקצור. יאמר הבעל [הקרקע] בעינא דתינקר ארעאי. ואם הבעל [הקרקע] רוצה לקצור. יאמר המקבל בעינא לקושש הקש לבהמותי. גמרא. ונ"י תמה מ"ש דבכולי גמרא אמרינן הכל כמנהג המדינה. ולא יהיב טעמא. ע"כ. ונראה לי דאפשר דבשאר דוכתי הטעם מבואר יותר. אבל מנהג בלא טעם. אין הולכין אחריו לעכב שכנגדו. דלא הוי אלא מנהג סדום. ויש לי ראיה לדברי דבמתניתין ח' דמחמיר רבן שמעון בן גמליאל שלא לשנות. ודחינן למאן דאמר בגמרא דטעמיה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אלא בעי דנפקא ליה מיניה. וכדפירש הר"ב. א"כ כל שכן לתנא קמא דבעינן דנפקא מיניה בשינוי. ואי לא. שרי:

לחרוש אחריו יחרוש. פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי. ואזיל איהו ונכיש. מהו דתימא מצי אמר ליה האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה. קמשמע לן דאיבעי ליה לפרושי ליה. גמרא:

הכל כמנהג המדינה לאתויי הא דתנו רבנן מקום שנהגו להשכיר אילנות על גבי קרקע. שיטול האריס חלקו בפירות האילן. אף על פי שאינו טורח בהן שאינן צריכין לעבודה. משכירין. כלומר מסתמא הן מושכרין. וקמשמע לן דאף על גב דכולי עלמא נותנין קרקע לאריס על מנת שיקחו הן שליש ואריס ב' חלקים. ואזיל איהו ויהיב בריבעא מהו דתימא דאמר ליה האי דבצרי לך אדעתא דלא יהבינא לך באילנות. קמ"ל דאבעי ליה לפרושי ליה. גמרא. ועיין ריש פרק ז':

כשם שחולקים וכו'. ליתא אלא בקבלנות. דאי בחכרנות. לא שייכא חלוקה. רש"י:

בתבן ובקש. אותו שנקצץ עם השבולת קרוי תבן. והנשאר בארץ קרוי קש. שקורין אשטובל"א כדכתיב (בראשית כ״ד:כ״ה) גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואותו שנשאר בקרקע. אין נותנין לבהמות לאכול. וכתיב נמי (שמות ה׳:י״ב) לקושש קש לתבן. שהיו מלקטין בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן. כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו. תוספות. ולשון הר"ב במ"ג פרק כ' דשבת התבן שהיו עושין מן הקש. שמחתכין אותם במוריגים ונעשה כל זנב השבולים תבן. ע"כ. והוא לשון רש"י דהתם*). [*ולשון רש"י בפירוש החומש סוף פרשת שמות. קש לשון לקוט על שם שדבר המתפזר הוא. וצריך לקוששו קרוי קש בשאר מקומות. ע"כ. ורצה לומר שנאמר (שם ט"ו) יאכלמו כקש. והיה בית עשו לקש (עובדיה א׳:י״ח) כקש לפני רוח (תהלים פ"ג) שכל אלו הם מענין תבן עצמו. והוא התבן הדק שדרכו שיתפזר וצריך ללקטו. ומכל מקום תבן יקרא להנשאר בארץ. דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמו שכתבתי בפרקי"א דחולין סוף מ"א] ועיין עוד בפירוש הר"ב ספי"ז דכלים [*ומ"ב פרק י"ח דאהלות]:

המקבל שדה מחברו בקבלנות דהינו שיחלקו המקבל והבעל השדה את התבואה, למחצה, שליש, ורביע, או בחכירות דהיינו שיתן לבעל השדה כך וכך כורין לשנה, או בשכירות , דהיינו שהתנה ליתן לו מעות [ש"כ]:

מקום שנהגו לקצור התבואה:

יקצור המקבל:

לחרוש אחריו ר"ל לחרוש אחר הקצירה כדי שימותו שרשי העשבי' הרעי':

הכל כמנהג המדינה דכשמשנה שניהן מעכבין, דעקירה טובה למקבל שיהיה לו הקש, וטובה לנותן, שמתנקה הקרקע שלו, וכ"כ הקצירה טובה למקבל, שא"צ להטריח כל כך, וטובה לנותן, שע"י הקש הנשאר בהקרקע, מזדבלת השדה. אמנם מנהג בלי טעם, הו"ל מנהג סדום. ואין הולכין אחריו [רתוי"ט כאן וסמ"ע קנ"ז סקי"ב]:

כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש אותו שנשאר בארץ קרוי קש, והנקצר עם השבולת קרוי תבן [כך פירשו רבותי:

כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים שסמכו בהם הגפנים:

ושניהם מספקין את הקנים ר"ל דלהכי חולקים בקנים, מדקנו אותן בשותפות [שכ"ז]:

ועי' מה שהקשיתי על זה במסכת שבת [פ"ג סי' נ']. ולולא מסתפינא היה נ"ל איפכא דקש הוא הדק הנשאר בשבולת, והוא לשון רדוד, כמו מקשה תעשה, ותבן הוא הנשאר בארץ. שהוא לשון בנין, שעליו נבנה התבואה ע"י יניקתו מהארץ, ומלבד ראיותי שם [כמ"ש פ"ג דשבת הנ"ל], ג"כ לא מצאנו תבן שע"ג המטה, רק קש שע"ג המטה, [שבת פ"כ מ"ה], דמדראש הדק רך, מיוחד לשכיבה, ומסתבר ג"כ ממקראות שדברו בו חכמים הכא בלשון תורה, כדכתיב יאכלמו כקש, דמדהוא דק יותר מהתבן הנשאר בארץ, מתלהב מהר, וכ"כ מה"ט כקש לפני רוח, מדדק וקל הוא, וכ"כ לקושש קש לתבן. ר"ל לע"ד שהיו רגילין ליטל תבן ללושו בטיט. שעל ידי עביו אוגד יותר חלקי הטיט שבלבינה זא"ז שלא תתפרר הלבינה, רק מדלא הניחום המצריי' לילך בשדותיהן לעקור התבן, הוצרכו לקושש קש נדף המפוזר בשווקים וברחובות, ולקחוהו תחת תבן. משא"כ תבן ומספוא רב עמנו, דאותו שנשאר בארץ בתחתית השבולת, מדקרוב לקרקע מוטעם יותר לבהמה באכילתה. ועל הריחוק התבן מהשבולת, אמר הכתוב מה לתבן את הבר נאם ה', ר"ל ששפל ורחוק ממנו [ירמיה כ"ג]

המקבל שדה מחברו מקום שנהגו וכו' עד סוף סי' י' ביד פ"ח דהלכות שכירות. ובטור ח"מ מסימן ש"ך עד סוף סימן שכ"ח:

מקום שנהגו לקצור יקצור. ואינו רשאי לעקור דבעל הקרקע אומר אי אפשי שתעקור דבעינא שישאר בה הקשים ויהא לה לזבל לזורעה לשנה הבאה ואי אמר בעל הקרקע לעקור מצי האי אמר לא מצינא למיטרח שהקצירה נוחה מן העקירה:

לעקור יעקור. ואינו רשאי לקצור דבעל הקרקע מצי אמר בעינא שתהא נקיה השדה שלי שאינה צריכה זבל ואי אמר לו בעל הקרקע לקצור מצי אריס לומר לו אבי צריך התבן לבהמותי ואי אפשי שתשאר בקרקע הכי מפ' לה בגמרא. וכתוב בנמקי יוסף אמר המחבר צריך לראות ולעיין ולתת טעם מ"ש הכא דיהיבנא טעמא שיכולין לערב זה על זה כדי לקיים המנהג מבכולי' תלמודא דאמרי הכל כמנהג המדינה ולא יהיבנא טעמא ע"כ. ועיין תוספות יום טוב:

לחרוש אחריה יחרוש כדי שלא יחזרו ויצמחו העשבים הרעים לכשתזרע. ובגמרא פריך פשיטא ומשני לא צריכא באתרא דלא מנכשי ואזיל איהו ונכיש בעוד שהתבואה מחוברת תלש מינה עשבים הרעים וקצת מהן חזרו וגדלו אחרי כן מהו דתימא א"ל האי דנכישנא אדעתא דלא כריבנא לה אחר הקצירה קמ"ל דאיבעי לי' לפרושי ליה:

הכל כמנהג המדינה. גמרא הכל לאתויי מאי לאתויי מקום שנהגו להשכיר אילנות עם שדה לבן שיטול האריס חלקו בפירות האילן אע"פ שאינו טורח בהן שאינם צריכים לעבודה מסתמא מושכרים ונוטל חלקו בהן אע"פ שהשכיר לו השדה בפחות ממנהג המדינה לא מצי אמר בעל הקרקע האי דבצרי לך אדעתא דלא יהיבנא לך באילנות. מקום שלא נהגו להשכיר מסתמא אין מושכרין אע"פ שקבלה האריס ממנו על מנת לתת לו יותר ממנהג המדינה לא מצי למימר לו האי דטפאי לך אדעתא דיהבת לי באילנות:

כשם שחולקים וכו' האי סיפא ליתה אלא בקבלנות דאי בחקרנות לא שייכא חלוקה רש"י ותוספת ז"ל. אבל רישא איירי בין בחקרנות בין בקבלנות:

בתבן ובקש אותו שנקצץ עם השבלת קרוי תבן והנשאר בארץ קרוי קש ואותו שנשאר בקרקע אין נותנין אותו לבהמות לאכול וכן כתיב לקושש קש לתבן שהיו מלקטין בשדות הקש הנשאר שם תחת התבן כי התבן כבר הוליכוהו הבעלים איש לביתו תוס' ז"ל: