משנה בבא מציעא פרק ז׳ משנה א׳

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים כו': והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

הפועלים. עיין מ"ש בריש פרק דלעיל:

ואמר להם להשכים ולהעריב. אומר ר"י כששכרן סתמא ואמר להם אחר שהשכירן כבר להשכים ולהעריב. אבל אם התנה מעיקרא הכל לפי תנאו. תוספות:

אינו רשאי לכופן. כתב הר"ב ואע"ג דטפא להו וכו' דאמרי ליה וכו' אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא כלומר שזו המלאכה היא עבידתא שפירתא. ואדעתא דהכי טפאת לן ועיין ריש פ"ט:

הכל כמנהג המדינה. כתב הר"ב לאתויי דוכתא וכו' אלא עתה נאכל וכו'. ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו. תוספות [דף פ"ו] :

שהן בני אברהם יצחק ויעקב. כתב הר"ב וסעודת אברהם גדולה וכו'. דאילו אברהם שלשה פרים דכתיב (בראשית י״ח:ז׳) ויקח בן בקר רך וטוב ואמר רב יהודה אמר רב. בן בקר א' רך שנים. וטוב שלשה. גמרא. ונ"ל דאע"ג דמאברהם לחוד דייק איצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דאם כן אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו. נמי לא יצא ידי חובתו. להכי נקט שהם בני אברהם יצחק ויעקב כלומר כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק ולא כל יצחק:

הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר. משמנין ביניהן ופירש"י שנותנין להם כמו שנותנין לבינונית. והרמ"ה ז"ל פירש מחשבין לגדול שבשכירות. והקטן שבשכירות. ומה שביניהם נותן החצי כגון אם גדול בששה וקטן בארבעה נותן להם חמשה. טור סימן ש"א ולשון משמנין ביניהן אפרש בס"ד בסוף פ"ז דב"ב ע"ש:

השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב ששכרן סתם, ואח"כ א"ל להשכים ולהעריב יותר מהמורגל:

אינו רשאי לכופן אפילו פסק להן שכר יותר מהמורגל, לא אמרינן שהתכוון להוסיף על שכר המורגל כדי שישכימו ויעריבו, רק אמרינן שהתכוון שייפו מלאכתו:

מקום שנהגו לזון ליתן להם מזונותן:

לספק במתיקה ליתן להם לפעמים גם מיני מתיקה להשיב נפשם, כיי"ש אצלנו [של"א]:

מעשה חסורי מחסרא וה"ק, ואם פסק להם מזונות במקום שנהגו לזון גם בלי תנאו, התכוון לרבות מזונות יפה, ומעשה וכו':

וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו דהיינו קודם שירד מגדולתו בסוף ימיו [כגיטין דס"ח ב']:

שהן בני אברהם יצחק ויעקב וראויין יותר לכבוד:

אלא עד שלא יתחילו במלאכה דאז ליכא עדיין רק פסוק דברים ויכול לחזור בו:

השוכר את הפועלים וכו' אינו רשאי ס"א אינו יכול. בפי' רעז"ל אלא עתה נאכל וכו' פי' ואם אין האוכל מזומן נמתין בבית ולא נצא השדה למלאכתנו תוס' ז"ל:

מעשה בר' יוחנן וכו' והלך ושכר פועלים ופסק להם כך מצאתי מוגה ואיתא בהרא"ש פ"ק דקדושין דף פ"ט ובגמרא פ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) אמרינן דר' יוחנן בן מתיא ס"ל דדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה שצוה את בנו לחזור בתנאו עד שלא יתחילו במלאכה ודלא כהנהו תנאי דמשמע דס"ל דיש בהם משום מחוסרי אמנה. ודחינן לה דשאני הכא דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו דמידע ידעי דדברי הבן אינם כלום לפני אביו ומ"מ אם התחילו ודאי סמכא דעתייהו דאמרי מאחר שהתחלנו במלאכה ודאי הבן כבר הודיע לאביו מה פסק לנו ונתרצה:

בשעתו ונלע"ד דבשעתו כלומר לא מבעי דמלך והדיוט הוה דלא תוכל לצאת י"ח עמהם אלא אפילו למ"ד מלך והדיוט ומלך הוה שייך לומר בשעתו שפיר דמסתמא יותר תוקף מלכותו הוה בתחלת ימיו מבסוף ימיו שאז היה אוכל הוא ושריו ס' כור סלת וכו' וה"פ ל"מ שאינך יוצא ידי חובתך אם תעשה להם סעודה כשעתו השנייה אלא אפילו תרצה לעשות להם סעודה כשעתו הראשונה שהיא תוקף מלכותו אעפ"כ לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם וכו':

פת וקטנית גמרא א"ל רב אחא ברי' דרב יוסף לרב חסדא פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן וא"ל האלקים צריכה וי"ו גדולה כעץ שרב החובל מנהיג בו הספינה בנהר ששמו לברות. וכתבו תוס' ז"ל הא פשיטא דר' יוחנן אמר לבנו פת וקטנית ולא פת של קטנית אלא הכי מיבעיא לי' פת קטנית תנן ואפ"ה משמע שפיר פת הנאכלת עם הקטנית ולא משמע פת של קטנית וטעמא משום דאין רגילין לעשות פת של קטנית ונפקא מינה לאדם שאמר ליתן לפועליו פת קטנית שצריך ליתן להם פת וקטנית או דילמא פת וקטנית תנן אבל אם אמר לו פת קטנית בלא וי"ו הוי משמע פת של קטנית ע"כ:

רשב"ג אומר לא היה צריך לומר אלא הכל כמנהג המדינה. הכל לאתויי הא דתניא השוכר את הפועל וא"ל כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא הכל כמנהג המדינה בבינונים וכן פי' רש"י ז"ל ורוב הפוסקים פירשו כגון אם גדול בשש וקטן בד' נותן להם חמש והיא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות שכירות. ירושלמי אמר רב הושעיא זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה א"ר אמי כל המוציא מחברו עליו הראיה חוץ מזו ע"כ וצ"ע לע"ד אכשהפועלין טוענין שפסק להן מזונות יתירים קאי או אכשהבעל הבית טוען שהתנה עמהן ע"מ שאין לכם עלי מזונות כלל אפילו כמנהג המדינה או אשניהם או אאם טענו הפועלים עדיין לא נתת לנו מזונות והוא אומר כבר נתתי לכם ונלע"ד דאפשר דאכל הני גווני קאי דלא אמרינן בענין המזונות המע"ה. עוד בירושלמי סוף מימרת רב הושעיא בני טבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טבריא שעלו להשתכר בבית מעון נשכרין כבית מעון בני בית מעון שירדו להשתכר בטבריא נשכרין כטבריא אבל מי שכולה מטבריא לשכור פועלין מבית מעון יכיל מימר סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מוגר פועלים מטבריא אלא בגין דשמעית עלייכו שאתם משכימין ומעריבין בגין כן סליקית להכא. מקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא השכמה של פועלים והערבה של בעל הבית ע"כ. ועיין בגמרא ריש פירקין. עוד בירושלמי על דעתי' דר' יוחנן בן מתיא אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר צריך להתנות עמה ולומר לה ע"מ דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן ע"כ:

על מנת שאין לכם עלי מלת עלי כתב הר"ר יהוסף ז"ל די"ס דל"ג לה. ומלת לומר מחקה:

רשב"ג לא הי' צריך לומר וכו' חולק את"ק וס"ל שכיון שמנהג המדינה שנותנין מזונות אע"פ שפסקו עמו בפירוש שיתן להם מזונות לא אמרינן דלהוסיף על המנהג התנו אלא אין להם אלא כמנהג המדינה והרי"ף ז"ל השמיט מאי דאתמר בגמרא בזה הכלל דקאמר תנא קמא למאי אתא גם השמיט חסורי מחסרא דאתמר בגמרא כמו שכתב רעז"ל ולא כתב רק מאי דאתמר בגמרא ביה הכלל דרשב"ג לאתויי מאי כדכתיבנא וכשיטתו כתב ג"כ הרא"ש ז"ל משמע דס"ל ז"ל דהלכה כרשב"ג וכן ביד רפ"ט דהלכות שכירות. ובטור ח"מ סימן של"א: