משנה בבא מציעא פרק ו׳ משנה ז׳

הלוהו על המשכון שומר שכר רי"א הלוהו כו': אין הפרש בין שהלוהו ואחר כך משכנו או שמשכנו ואח"כ הלוהו ומה שאמר אבא שאול מותר אדם להשכיר משכונו של עני הוא שיהיה אותו המשכון כשישכירו יהיה שכרו יותר ממה שמתקלקל בגופו כגון כלי ברזל שחופרין בהן הקרקע וכיוצא בהן. ואין הלכה כרבי יהודה והלכה כאבא שאול:

הלוהו על המשכון שומר שכר. כתב הר"ב בין הלוהו ואחר כך משכנו בין משכנו וכו'. עיין מ"ש בריש פרק בתרא דשביעית:

שומר שכר. כתב הר"ב שכר מצוה. כדמפרש בגמרא פרק ו' דבבא קמא דף נ"ו [ע"ב]. בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה רפתא לעניא כלומר בשעה שמלוה עליו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובההיא הנאה נעשה שומר שכר כל זמן שהמשכון אצלו. ופירש נ"י בשם רשב"א מידי דהוה ככל שומר שכר שבשכרו שמקבל תחלה או בסוף נעשה עליו ש"ש לעולם ע"כ. וכתבו התוספות דף פ' ע"ב [ד"ה דקא] דלא סגי הכא בטעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר כמו באומנין דמתניתין דלעיל. דהכא לא אתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא הוה ליה משכון:

מותר אדם להשכיר. לשון הר"ב לאחרים וכן ל' רש"י וכלומר אבל הוא לא ישתמש בהן וינכה לו שכרו בחובו וטעמא כתב טור ח"מ ריש סימן ע"ב משום חשדא כדרך שאמרו פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. פירש גבאי צדקה כשפורטים הפרוטות שגבו לעשותן סלעים. הכא נמי דכוותה שיחשדנו שמשתמש בו ואינו מנכה. ובעל הטורים שכתב הא דלאחרים. מסברא דנפשיה אשתמיטתי' דאקדמיה רש"י. וכן אשתמיט להבית יוסף:

הלוהו על המשכון בין שהלוהו מעות או פירות, בין שמשכנו בשעת הלואה או אח"כ:

שומר שכר במשכנו אחר הלואה ע"י ב"ד, הרי קנה המשכון מדאוריי' וודאי דחייב עליו כש"ש, וכשמשכנו אחר ההלואה בעל כרחו. שלא בב"ד, הו"ל נמי גזלן וחייב אפילו באונסין אף על מה ששוה יותר מההלואה [ש"ך ח"מ ע"ב סק"ט], אולם אף בנתן לו הלוה משכן בשעת הלואה, נמי הוה עכ"פ ש"ש, ולא משום דתפס המשכון אחובו כבאומנין לעיל סי' מ"ה. דהכא שאני דאינו מרוויח במה שהלוהו, אבל יש כאן הנאה אחרת, דאילו הזדמן לו עני באותו שעה שהלוהו א"צ ליתן לו פרוטה, דהעוסק במצוה פטור ממצוה, אפילו אפשר לקיים שניהן [לאפוקי כשמקיים מצוה בלי התעסקות, כלובש תפילין, חייב במצוה שיזדמן לו, ר"ן סוכה דרמ"א ב'], ומדנהנה בזה בשעה שהלוהו הו"ל ש"ש כל שעה שהמשכן אצלו, אף אחר שפרעו [ואף שלא הזדמן עני באותה שעה, אפ"ה מדאפשר כך, הו"ל ש"ש. כמו המפקיד מעות לחבירו מותרים, דהו"ל ש"ש מדיכול להרוויח בהן אף שבאמת לא הרוויח [כב"מ פ"ג מי"א], ואפילו הזדמן לו עני אז ונתן, נ"ל דאפ"ה הוה ש"ש, דעכ"פ מחיובו היה נפטר ע"י ההלואה, ואיהו דיהיב מצוה יתירתא הוא דעביד, וראייתי מש"ס [נדרים דל"ג ב'] דקאמר דבשנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר. לא יחזיר אבידתו, מדמהנה לי' פרוטה דרב יוסף. וק"ל יחזיר ויתן פרוטה להקדש. כדקאמרי' התם במקום שנוטלין שכר. דתפול הנאה להקדש. אע"כ כיון דעכ"פ פטור ע"י קיום המצוה, א"כ הרוויח על ידו, ופרוטה דיהיב להקדש מצוה יתירתא דעביד, א"כ ה"נ הכא. ומה"ט לפע"ד נטה הר"ן [שם בנדרים] בפירושו מפי' רש"י התם, דרש"י פי' פרוטה דרב יוסף לא שכיח, דלא שביק מליתן לעני, ולר"ן לא היה ניחא לי' בהך פי'. דהרי אף דלא שביק, עכ"פ הרוויח. להכי פי' הר"ן שם דלא שכיח שיבוא אצלו עני מכוון באותה שעה. מיהו בהלוהו באמת במקום שאין עני מצוי, לא הוה ש"ש [כתוס' שבועות דמ"ד ב']:

רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם דלית לי' שכר מצוה לעניין דינא:

הלוהו פירות שומר שכר דדרך פירות להרקב. וקיי"ל כת"ק. דבכל גוונא הוה ש"ש, ואפילו צריך המלוה להמשכן להשתמש בו בנכייתא, נמצא שלא הלוהו בשביל המצוה, רק משום דצריך להמשכן אפ"ה מצוה קעביד [כך כ' רש"י. ואילה"ק בכה"ג בל"ז חייב כש"ש, דהרי הו"ל כשוכר המשכן, דבשביל שישתמש במשכן ינכה מחובו. ושוכר דינו כש"ש [כב"מ פ"ז מ"ח]. י"ל דזהו דוקא בשכרו להשתמש בו בודאי, אז משעת משיכה הו"ל ש"ש, אבל זה שלא לקחו להשתמש בודאי רק כשיזדמן, לא הוה ש"ש רק כשמשתמש, ומיירי שלא השתמש. ואי"ל דעכ"פ משום האי הנאה דכשיזדמן לו תשמיש יהיה מוכן לפניו מה"ט יהיה ש"ש [וכלעיל סי' נ"ג וכב"מ ע"ג מי"א]. י"ל דהכא משלם עבור תשמישו לא הוה ש"ש]. מיהו י"א דעל מה ששוה המשכן יותר מהחוב, אינו רק ש"ח [ח"מ ע"ב ב']. ולרש"י וש"ך [שם סק"ט]במשכנו אחר ההלואה ע"י ב"ד, חייב אפילו באונסין על שוויי שבמשכן נגד החוב, ועל המותר דינו כש"ש:

מותר אדם להשכיר משכונו של עני שבידו משכירו לאחרים:

להיות פוסק עליו שכר:

והולך מלת "הולך" רגיל התנא להשתמש בו על דבר ההווה תמיד, וה"נ ר"ל שפוחת תמיד מהחוב השכר שמקבל. ודוקא במרא וקרדום וכדומה, דנפיש אגרי' וזוטר פחתיה:

מפני שהוא כמשיב אבדה וי"א דלעצמו אסור להשתמש כן משום חשדא, מיהו בהתנה עמו מתחלה כן, שרי לכ"ע [שם]:

הלוהו על המשכון תוס' פ' הכונס (בבא קמא דף נ"ו) ודפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ"ד.) ומצאתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל המלוה על המשכון ש"ש כר' עקיבא ודלא כר' אליעזר דאמר המלוה את חברו על המשכון ואבד המשכון ישבע שלא פשע ויטול מעותיו דש"ח הוי על המשכון:

אבא שאול אומר וכו' נמקי יוסף ז"ל נראה דהוה גריס רשאי אדם שכך פי' רשאי אדם מותר לו להשכיר וכו':

להיות פוסק עליו והולך כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. ובגמ' מוקי פלוגתא דר' אליעזר ור' עקיבא דאמרן במלוה צריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב והולך דר' אליעזר סבר לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין והוי ש"ח ור' עקיבא סבר אפ"ה איכא מצוה והוי ש"ש. וביד שם רפ"י וספ"ג דהלכות מלוה ולוה. ובטור ח"מ ריש סימן ע"ב: