משנה בבא מציעא פרק ו׳ משנה א׳

השוכר את האומנין והטעו זה את זה כו': שוכר עליהם או מטען בשיעור שכרן כגון ששכרם בזוז יטעה אותם ויאמר להם אתן לכם שני זוזין או ישכור אחרים בשני זוזין ויטול מהם זוז ואם הוסיף לא יוכל ליטול מהם יותר מכדי שכרו וכל זה כשלא ימצא אומנים זולתם שיעשו מלאכתו באותו שכר בעצמו וזהו מה שאמר אם אין שם אדם. ומה שאמר הטעו זה את זה כלומר שחזרו בו או שחזר בהם:

האומנין. משמע ליה בין בשכיר יום בין בקבלנות. אבל בפרקין דבתר הכי נקט פועלים משום דפועלים לא משמע אלא שכירי יום. דבהכי מיירי כדאמר התם. בזמן שאמר להשכים ולהעריב. תוספות:

והטעו זה את זה. כתב הר"ב אחד מן האומנין ששלחו בעל הבית. גמרא. ומתניתין אורחא דמלתא נקטה שכן דרך העולם ששולח א' מן האומנין וה"ה לאחר. ול' הרמב"ם פ"ט מהלכות שכירות אמר לשלוחו וכו'. ומ"ש הר"ב פירוש אחר שחזרו בהם. והאי תנא חזרו נמי הטעו קרו ליה. גמרא [דף ע"ו ע"ב] . ועיין ריש פ"ת:

הקדר. כתב הר"ב ברי"ש גרסינן. לשון תוספות בשני רישי"ן. ולספר דגרס קדר יש לומר דלהכי נקט קדר לפי שקדרין רגילים להיות להם קרונות. ע"כ:

פרייפרין. דבר האבד חשיב ליה שעתה זמנו הוא לעשות. תוספות:

חלילים. לשון הר"ב למת או לחתן נראה דלא גריס ליה במשנה. ולשון רש"י חלילין לכלה לשמת חתן וכלה. או למת לקונן:

מקום שאין שם אדם. פירש הר"ב שהוא אינו מוצא פועלים לשכור כלומר עכשיו אינו מוצא פועלים. אבל ודאי כששכר אלו היה מוצא. דאלת"ה מה הפסידו עליו. מגיד בשם הרשב"א:

וחזרו בהן. בכאן לא פירש הר"ב לאחר שעשו מקצת כדפירש לקמן דהכא אפילו קודם שהתחילו מיירי דומיא דרישא דאוקמינן בגמרא בהדיא בשלא הלכו [כמ"ש הר"ב בפירוש השני] הרא"ש בשם הראב"ד:

[*שוכר עליהן. פירש הר"ב כשיעור שכרן. גמרא. ופירשו הרא"ש והטור סימן של"ג עד כדי הכפל משכר הראשונים דבהכי סמכו דעתייהו ופירש מהר"ר ואלק כהן ז"ל כי היכי דמצינו בערבוני יקון דמהדר ליה אם אחזור בי אכפול ערבתך]:

השוכר את האומנין בג' אופנים אפשר שיעשה אדם מלאכה לחבירו: או ששכרו לכל מלאכה שיזדמן באותו יום, והוא הנקרא שכיר יום, או ששכרו למלאכה ידועה באותו יום, והוא הנקרא פועל, או ששכרו לשלם לו שכר כל המלאכה, ולא לפי היום, והוא הנקרא קבלן. אולם כולם משמעותן לרוב, שעובדים בכח גופן, ולא בדבר שצריך לימוד והשכלה, כחוטבי עצים ושואבי מים לעבוד ולמשא, אבל כל מעשה חרש וחושב, שצריך לימוד הרבה, הוא הנקרא אומן כחייט וסנדלר וכדומה. מיהו תנא הכא נקט אומן וה"ה השאר:

והטעו זה את זה הפועלים הטעו זה את זה, שאמר ב"ב לא' מהן שישכרם בד' זוז ליום, ושכרן הוא בג'. דאפילו אמר שכרכם על בעה"ב, אפ"ה א"צ ליתן יותר [של"ב], או ר"ל הטעו זא"ז, שחזר בו בעה"ב או הפועל קודם שהתחילו במלאכה ולא רצו לעשותה:

אין להם זה על זה אלא תרעומת מדלא קאמר "יש להן תרעומות זע"ז", קמ"ל דאין להן זע"ז שום חיוב, אפילו לצאת ידי שמים:

שכר את החמר הוא המוליך משא על חמורו:

ואת הקדר בב' רישין גרסינן, והוא בלשון לטינא מוליך עגלה, וכן בלשון אשכנז [קאררע] הוא עגלה קטנה שמוליכין עליה משא, משא"כ קדר הוא המוכר קדירות:

להביא פרייפרין גבעולין מצויירין לחופת חתנים:

וחלילים לנגן:

או למת וחשיב לי' דבר האבד, מדנצרך להם עתה בזמנו. ונ"ל דלהכי נקט הנהו, דקמ"ל דאפילו הנך שאין בהן הפסד ממון וצורך כל כך, אפ"ה מקרי דבר האבד:

ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה דגבעולי הפשתן שורין אותן עד שיתרככו, ואח"כ מייבשין אותן בתנור, אח"כ מנקשין עליהן לעשותן פשתן, ואם יניחום במשרה יותר מדאי, ירקבו. ונ"ל דקמ"ל הא, אף שיוכל ב"ב לעשות כן בעצמו [ועי' ח"מ של"ג ס"ה]:

וחזרו בהן אפי' קודם שהתחילו במלאכה:

מקום שאין שם אדם שאין שם השתא פועל אחר שיתרצה בכמה ששכר אלו:

שוכר עליהן אפי' בכפל משכירתן, והן ישלמו:

או מטען מבטיח להן הרבה, ואח"כ אינו נותן רק כפסיקתו תחלה. ובחזר בו בעה"ב ואמש היה אפשר להו להשכיר א"ע בדמים האלה לאחר, והיום אינן מוצאין מי שישכירן, הו"ל נמי דבר האבד, דכשנשכרין היום בפחות, ישלם להן הבעה"ב הפחת. ובאין נשכרין כלל. ישלם להם שכר פועל בטל, דהיינו שישומו כמה יפחות פועל משכרו אם יניחוהו לישב בטל. וכל זה בלא נאנס, אבל בהיה שם אונס, שהוחלה א' מבני ביתו, וכדומה, אז בין פועל בין בעה"ב יכול לחזור בו [של"ג]:

והטעו זה את זה אי הוה תני חזרו זה בזה ודאי דהכי הוה מפרשינן לה שהם חזרו בבעל הבית או בעל הבית חזר בהם השתא דתני הטעו זה את זה משמע דאטעו פועלים אהדדי וכו' כדפי' רעז"ל איבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה שהן חזרו בבעל הבית או בעל הבית חזר בהן וכן נמי בברייתא גבי בעל הבית ופועלים קתני הטעו. וכתוב בנמקי יוסף תלמודא דידן לא סבר כירושלמי דאילו בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן והכי מפרש לה התם בעל הבית הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חבריכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף עשר עשר רובם וכן בפועלים שהטעו את בעל הבית על זה הדרך ונראה דטעמא דתלמודא דידן שאינו סובר להעמידה כן משום וכו' ע"ש:

וכל דבר שאבד וכו' תוס' פ"ק דקדושין דף ח':

שוכר עליהן בני אדם כשיעור שכרן שאם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו וברייתא דמייתי בגמרא דקתני שוכר עליהן עד ארבעים וחמשים זוז מוקי לה רב נחמן בשבא ליד בעל הבית משלהם כגון כלי אומנותם כדרך האומנים המקבלים עליהם מלאכה מביאין כלי אומנותם לבית בעל הבית ולהכי מותר לשכור ביותר. וכתוב בנמקי יוסף אבל יותר מחמשים זוז לא דעד הסך הזה הוא שדרכן של בעלי בתים לשכור בדבר האבד אבל יותר מזה לא. ואיתי' להאי שוכר עליהן או מטען בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ג) גבי עובדא דההיא איתתא שהיחה טורדת רבא לומר לא יפה דנתני עד שצוה לסופר שלו לכתוב לה פסק דין של זכות ובסוף השטר צוהו שיכתוב שוכר עליהן או מטען לסי' שלדחותה מפניו לבד נתכוון ולהטעותה והיא הבינה וקללתו שתטבע ספינתו ואע"פ ששראום לבגדי רבא במים כדי שתחול הקללה בכך אעפ"כ לא איפרק מטיבעא. וביד פ"ט דהלכות שכירות סימן ד'. ובטור ח"מ של"ב ושל"ג: