משנה בבא מציעא פרק ב׳ משנה ד׳

מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני כו': כבר בארנו אנחנו פעמים רבות כי שולחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות וכסא שלו היא התיבה שישים עליה מעותיו: ואמרו מצא בתוכו מעות הרי אלו שלו אין זה אלא כשיהיו אותן הפירות מאיש שאסף אותן הפירות הצריך להם בידיו ומקרקע שלו וידוע שהוא שלו ולכך חייב (להכריז) [צ"ל להחזיר]:

מצא בחנות הרי אלו שלו. עיין מ"ש לעיל אמאי לא תקני ליה חצרו:

לפני שולחני. ולא קתני מצא ב)בשלחן כדקתני מצא בחנות לומר אפילו מונחים על גבי שלחן. גמרא. וטעמא כתב הטור סימן ר"ס. שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן. מה שאין כן בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה:

שלחני. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ק דשקלים:

הרי אלו שלו. כתב הר"ב וכגון שחבירו זה תגר וכו'. גמרא. ותגר עצמו נמי אלא דלא פסיקא ליה דאם מצא קודם ששהה כדי לערב עם פירות אחרות. חייב להחזיר. דלא מייאש תוספות. ומ"ש הר"ב אבל אם זה שמכר את הפירות לקטן הוא עצמו וכו' ודשן בעצמו. ואי נמי על ידי עבדו ושפחתו הכנענים דמה שקנה עבד קנה רבו. אבל דשן ע"י אחרים דלמא מינייהו נפל. גמרא:

מצא בחנות הרי אלו שלו וי"א אפילו יש בו סי'. ודוקא שמצא מהתיבה ולחוץ. אבל על התיבה גופה, י"א של חנווני [ר"ס ה'], ולפ"ז יתישב דצריך למתני חנווני ושולחני, מדדיניהם משונים זמ"ז:

בין התיבה הוא הארגז המפסיק בין החנווני להקונים:

בין הכסא הוא הארגז המפסיק בין השולחני להבאים אליו:

הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו ודוקא בלקחן מתגר או מב"ב שקנאן מתגר, וה"ה במצאן תגר גופי' שקנה מבע"ה ומצאן אחר שכבר שהו בידו בכדי שיערבן בפירותיו, דאז אפילו יודע ממי קצאן, כבר נתיאש המוכר. אבל בע"ב שלקח מבע"ב שדש בעצמו או ע"י בני ביתו ומצאן קודם ששהו כשיעור הנ"ל, אפילו אין סימן יחזיר, דשלהן הוא [רס"ב י"ז]:

אם היו צרורין נוטל ומכריז מדיש סי' לא נתיאש. ולפע"ד אפשר דאחנות וחנווני נמי קאי ודלא כי"א הנ"ל סי' ל"ג [ועי' סמ"ע ר"ס סקי"ח]:

מצא בחנות הרי אלו שלו לכאורה משמע דאיירי הכא אפילו בדבר שיש בו סימן מדלא מפליג הכא כי סיפא בין צרורין למפוזרין ולפי זה צריך לומר דהא דאמרינן דבדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מיירי בחנות שרוב הנכנסין והיוצאין גויים א"נ מצינן לפרש דבאין בו סימן דוקא מיירי וסיפא דקא מפליג בין צרורין למפוזרין אכולה מתני' קאי והא דלא קני ליה חנות לחנוני מטעם חצרו משום דקיימא לן כאביי דיאוש שלא מדעת לא קנה וכיון שקודם יאוש באת לחצרו שוב אינו קונה ואפי' לרבא וכו' וכן כתבו הרשב"א והרנב"ר ז"ל נמקי יוסף ז"ל. ועיין במ"ש בשמו ז"ל במתני' דלעיל. ומצאתי כתוב בספר מישרים נתיב כ' חלק שני ויש מי שגורס אפילו צרורין שהצרירה סימן הרי אלו שלו ע"כ:

לפני שלחני הרי אלו שלו וכו' בגמ' דייק ר' אלעזר מדלא תנא ע"ג שלחן הרי אלו של שלחני ולא הוה צריך תו למיתני בין הכסא ולשלחני של שלחני דכ"ש היא אי נמי ליתני מצא בשלחנות הרי אלו שלו כדקתני רישא מצא בחנות אלא ש"מ ל"מ לפני שלחני דהיינו ע"ג קרקע דהרי אלו של מוצאם אלא אפילו מצאן מונחין ע"ג שלחן הרי אלו שלו וטעמא כתב הטור סימן ר"ס שדרך הבאים להחליף ליתן מעות על השלחן משא"כ בחנות שאין דרך הבאים לקנות ליתן חפציהם על התיבה ע"כ. וכתוב בנמקי יוסף ומכאן למדנו דין זה דאם מצא ע"ג תיבת החנוני הרי אלו של חנוני וכן כתב הרשב"א ז"ל דאפילו מונחין ע"ג השלחן הרי אלו שלו והא דקתני לפני השלחן הרי אלו שלו לפני השלחני קאמר דאפילו מה שעל השלחן לפני השלחני מיקרי וכן כתוב בהרבה נוסחאות במתני' לפני השלחני אלא דהוה ס"ד שפירשו ע"ג קרקע מדלא קתני ע"ג השלחן להדיא ע"כ:

הלוקח פירות וכו' אית דגרסי ר' יהודה אומר הלוקח פירות וכו' ולא מצאתי רמז לגרסא זו בשום מקום וגם בבית יוסף לא הוזכרה זו הבבא בשם ר' יהודה בסימן רס"ב. וז"ל הרא"ש ז"ל על פי התלמוד אר"ש בן לקיש לא שנו אלא בלוקח מן התגר משום דמייאש בעל המעות כשידע שהיו בתוך הפירות לפי שהתגר לוקח מהרבה אנשים ומוכר להרבה אנשים וכן אם מצאו התגר הרי אלו שלו אם שהה בעל המעות בכדי שיוכל התגר לערב עם פירותיו אבל בלוקח מבע"ה חייב להחזיר והוא שדשן בעל הבית בעצמו או עבדיו ושפחותיו הכנעניים שאם שכר פועלים חיישינן שמא מהן נפלו. וכתוב בנמקי יוסף וא"ת ואפילו בתגר אמאי לא קני ליה חצרו לתגר דהא ודאי חצר משתמרת ובכה"ג אפילו אבידה שאינו מכיר בה תיקני ליה חצרו מכאן הסכימו המפרשים עם בעלי התוס' ז"ל דכל דבר שאין דרכו לימצא אין חצרו של אדם קונה לו ע"כ. וביד שם בהלכות גזלה ואבדה פט"ז סימן ד' ה' ו'. ובטור ח"מ סי' ר"ס וסי' רס"ב: