משנה בבא מציעא פרק י׳ משנה ה׳

מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל כו': המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא כו': רשב"ג סבר שנותנין לו זמן ואם הזיק בתוך הזמן ההוא פטור ואם הזיק אחר הזמן חייב ואינה הלכה אלא כל היזק שיבא ממנו ישלם לעולם:

סמוך לגנת חבירו. נקט לגנה ולא לחצר. משום דכותל חצר שביניהן. מסתמא היא נבנית משל שניהן מה שאין כן בכותל גנה דאין מחייבין אותו לבנותו בכל מקום [כדפירש הר"ב במשנה ב' פ"ק דב"ב] גם בכותל חצר שביניהם אין מדרכן לפנות האבנים משם אלא לחזור ולבנות מהן מיד כותל אחר. מהר"ר ואלק כהן בש"ע סימן קס"ו:

אמר לו הגיעוך אין שומעין לו. אע"ג דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור כדלעיל. הכא אשתמוטיה קא משתמיט ואינו מפקירו כדלקמן. תוספות:

הילך את יציאותיך. מכלל דפנינהו הא לא פנינהו לא אמרינן קנתה לו חצרו כדאמר במ"ד פ"ק דלא מכוין לאקנויי ליה אלא אשתמוטי דקא משתמיט ליה. גמרא:

בתבן ובקש. אבל מידי דאכילה כגון חטין ושעורין שומעין לו. מרדכי בפ"ק דב"ק והגהות מימוני פ"ט מהלכות שכירות:

משקבל עליו ואמר לו הילך שכרך אין שומעין לו. ולא תנן הכא ויציאותיך דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו כמ"ש הטור סימן של"ו בשם הרמ"ה. וכתב מהר"ר ואלק כהן דהכא דחייב לו שכירות פעולתו כשאמר לו טול זה בשכרך מיד קנהו. משא"כ לעיל דאין עליו שום חיוב שכר קודם שיפנהו. ע"כ. ולעניות דעתי אין זה מספיק דהא לא בענין הקונה תליא. אלא בדעת המקנה דאמרינן דאשתמוטי קא משתמיט. וכן בצריכותא שבגמרא משוה הדין בין דאת ליה אגרא גביה. בין דלית ליה אגרא גביה. ומצאתי בנ"י שכתב בשם הרשב"א דהיינו טעמא דכיון שאין דרך לפנות אבנים מיד סמכה דעתיה שעדיין יש לו שהות לחזור לו ובינתים הוא דמדחי ליה אבל בפועל אין לומר כן שכן דרכו להוליך התבן והקש לביתו משקבל עליו. הלכך גמר ומקני. ע"כ. ואני כתלמיד היושב בקרקע לפני רבותיו. אענה אף [אני] את חלקי ואומר. דהכא היינו טעמא משום דאיכא בל תלין. ואי אמרת דלא גמר ומקני. קרוב הוא לעבור בבל תלין שהשוכר לא ידע דלא גמר ומקני. ולא יתבעהו. והמשכיר בטרדת פועליו ישכחהו. ובין כך הוא עובר בבל תלין דכיון שזה שלא תבעו היה על ידי שהיה סובר שכבר קבל שכרו. ואין זה בכלל לא תבעו אינו עובר עליו דמשנה י"ב פרק דלעיל. הלכך אמרינן דסתמא גמר ומקני כדי שלא יבא לעבור בבל תלין:

אין שורין טיט. יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד. רש"י:

ואין לובנים לבנים. לפי שמשהה אותן ליבשן. ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבינה. וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו. רש"י: [*הבונה ברה"ר וכו'. עיין [פירוש הר"ב] ספ"ג דשביעית]:

רבן שמעון ב"ג אומר אף מתקן וכו'. כתב הר"ב ואינו חייב בנזקין. עיין מ"ש במשנה ג' פ"ג דב"ק. וכתב הר"ב דאין הלכה כרשב"ג. עיין מ"ש במשנה ב' פ"ב דב"ב:

מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו נקט גינה, דבחצר מסתמא שניהן בנוה, מה שאין כן גינה [כב"ב פ"ק מ"ב]:

ונפל לגינת חבירו:

ואמר לו הגיעוך שלך יהיו, ותפנה אותן:

אין שומעין לו כשאין זה רוצה:

משקבל עליו ופינן בפניו [קס"ו]:

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש ללקטן בשדהו:

ואמר לו תן לי שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דשכיר אינו משתלם רק במעות. מיהו בא"ל כן במילי דמאכל, רשאי [של"ו]:

משקבל עליו ועשה משיכה או הגבהה, או שהוא ברשותו, וסגי בהכי, מדכבר חייב שכרו:

המוציא זבל לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל תיכף כשיוציאו לר"ה יהיה א' מוכן להוציאו הזבל להשדה לזבלה [ועיי' ב"ק פ"ג מ"ג].

אין שורין טיט ברשות הרבים שדרך לשרותו ימים רבים:

ואין לובנין לבינים מדיש בו שהוי, שכך היה דרכן, ששוטח הטיט כעובי הלבינה, על קרקע חלקה, וחורץ בהטיט השטוח, חריצות אילך ואילך כמדת הלבנים, ומניח מן עד שיתיבשו:

אבל גובלין טיט ברשות הרבים לתתו מיד בבנין:

אבל לא לבינים ברישא אסור עשיית הלבנים בר"ה, וה"ק דאפילו רק לגבול הטיט ללבנים בר"ה ולעשותן בחצירו נמי אסיר, אף דגבול לבניין שרי, דגבול הטיט ללבני' צריך שיהוי טפי מגבול הטיט לבניין:

והבונה בונה תיכף כשיביאן ישקען בבניין:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום בר"ה, ופטור כשהזיק. ואע"ג דלעיל] ב"ק פ"ג מ"ג] ס"ל דאף המקלקל בר"ה חייב בנזקו, נ"ל דהתם במזבל בר"ה שהוא רק להרווחא, וכן כל הדומה לזה, אבל הכא שעושה לצורך בניין ביתו, הרי כל א' צריך לכך כשיבנה ביתי ולהכי מחלו זל"ז, וקיי"ל כת"ק [עי' ב"ק פ"ג מ"ג וח"מ תי"ד]:

מי שהיה כותלו סמוך לגנת חברו ונכל וא"ל פנה את אבניך א"ל הגיעוך וכו' כך צ"ל. ובגמ' מדקתני סיפא הילך יציאותיך מכלל דפנינהו טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא ואמאי כיון דא"ל הגיעוך תיקני ליה חצרו מדר' יוסי ב"ר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ומשני ה"מ היכא דקא מכוין לאקנויי הכא דעתיה לדחויי ומש"ה לא קני עד דמפני לי':

השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש תוס' דפ' הכותב (כתובות דף פ"ו) ודר"פ המוכר פירות. וכתב הר"ן בר"פ בחרא דע"ז דף ש"פ ע"ב דאע"ג ששנינו הכא דאם א"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דאלמא חייב ליתן לו מעות כנוו שהתנה עמו ולא שוויין הכא הוא משום דסתם שכירות במעות הוא שכל השוכרין על דעת כן שוכרין פועליהן ובמעות הן מתחייבין ואין צריך לזה התנאי אבל כשפסק עמו לתת לו שכרו חטים כיון שאין סתם שכירות בחטים אלא שבא לדון עליו מפני שהתנה עמו בכך לא קנה שהרי לא משך. אבל מ"מ נראה שחייב ליתן לו דמיו שאע"פ שגוף הדבר לא נקנה מ"מ הרי מתחייב השוכר בשוייו ששוויו בכלל עצמו הוא והרי הוא לענין זה כשאר כל השוכרין שפסקו דמים וזה נראה עיקר אע"פ שהרשב"א ז"ל מפקפק בדבר ע"כ. משמע מדבריו ז"ל דמאי דקתני מתני' דכשאמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו אפילו שמה שעשה שוה כפי שקצב לו בשכרו אעפ"כ אין שומעין לו דאי בשאינו שוה כנגד שכרו פשיטא ולא איצטריך למתנייה. ואית דגרסי טול ממה שעשית בשכרך. ובגמרא וצריכא דאי אשמעי' להך קמייתא ה"א התם הוא דכי א"ל הגיעוך אין שומעין לו משום דלית ליה אגרא גביה אבל הכא דאית ליה אגרא גביה ומשקבל עליו קנייה באגרי' אימא שומעין לו דאמרי אינשי ממארי רשותך פארי איפרע פי' פארי סובין. ואי אשמעי' הכא הוא שמשקבל עליו אין שומעי' לו משום דאית ליה אגרא גביה אבל הכא דלית ליה אגרא גביה אימא שומעין לו צריכא לאשמועי' דאין שומעין לו דקניא לי' חצרו:

טול מה שעשית בשכרך כל מה שלקטת יהא שלך רש"י ז"ל:

אין שומעין לו כתב המרדכי רפ"ק דב"ק ולמירי רבינו מאיר ז"ל נראה בחלום דוקא בתבן ובקש אבל במידי דאכילה כגון חטים ושעורים וא"ל טול מה שעשית בשכרך שומעין לו ופסק הלכה כן עכ"ל ז"ל. וכן בהגהות מימון פ"ט מהלכות שכירות. ובגמרא רמי עלה והתניא שומעין לו לאומר לפועל טול מה שעשית בשכרך ומסקינן אידי ואידי בין מתני' בין ברייתא ששכרו לדבר הפקר אלא דמתני' מיירי ששכרו ללקט תבן וקש דהפקר בהגבהה דפועל ועל כרחך שכרו עליו וברייתא מיירי ששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור המציאה או להשליך מעל המציאה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה זיל את זכה בהו:

המוציא זבלו לר"ה תוס' פ' המניח (בבא קמא דף ל'.) וכתבו שם וכאן דמתני' דהכא משמע ליה לתלמודא דבשעת הוצאת זבלים מיירי מדקתני המזבל מזבל שפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ"ל כלומר מזבל לאלתר שלא יצטרך לשלם ע"כ:

אין שורין טיט יש מקומות ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד:

ואין לובנים לבנים לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה בעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שייבשו רש"י ז"ל:

גובלין טיט מלת אבל מחקו אבל לא לבנים י"ס אבל לא ללבנים וכן הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

ואם הזיק משלם מה שהזיק מתניתין דלא כר' יהודא דתניא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל בר"ה כגון הוצאת זבלים בשעת הוצאת זבלים וכגון פותקין ביבותיהן וגורפים מערותיהן בימות הגשמים אם הזיקו חייבין לשלם ור' יהודה פוטר וליכא לשנויי דמתני' מיירי שלא בשעת הוצאת זבלים מן הטעם שכתבתי לעיל בסמוך בשם תוס' ז"ל:

רשב"ג וכו' תוס' פ' המניח (בבא קמא דף ל'.) ובגמרא אמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור"ש כולהי סברי כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור רשב"ג דמתני' דפטר אם הזיק ור' יהודה דברייתא דכתבינן בסמוך ור' שמעון דאמר במתני' דבפ' שני דב"ב לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם. ועיין בתוספת יו"ט שם פי שני דב"ב סימן ב' שנ"ט לשבח אמאי איצטריך הרי"ף ז"ל להביא ראיה דאין הלכה כר"ש בבבא בתרא משום דאוקמינן לדר"ש בשיטה דשמיעת מינה דאי לאו הכי הוות הלכתא כותיה אע"ג דפליג ארבנן ותירץ משום דההיא דב"ב שייכא לההיא דבפ' הכונס סימן ד' דקאמר התם ר"ש הכל לפי הדליקה ופסיק בגמרא התם הלכתא כותיה כדכתיבנא התם בסימן ד' וא"כ מ"ש הכא. אלא עיקר הטעם התם בב"ב משום דאוקמוה בגמרא התם בשיטה הא לאו הכי אע"ג דפליג ארבים הוה פסקינן הלכתא כותיה. וביד פי"ג דהלכות נזקי ממון סימן ט"ז י"ז י"ט. ובפ"ג דהלכות שכנים סימן ח' ובפ"ט דהלכות שכירות סימן י'. ובטור ח"מ סימן קס"ו וסימן של"ו וסימן תי"ד וסימן תי"ז: