משנה בבא מציעא פרק א׳ משנה ה׳

מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו כו': כל הסומך על שלחן אביו מציאתו של אביו ואפילו הוא בן ארבעים שנה וכל בן שאינו סומך על שלחן אביו והוא מבן שש שנים ומעלה מציאתו לעצמו וזהו מה שכוון בזו המשנה באמרו גדולים וקטנים אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה לאביה ואפילו אינה סומכת על שולחנו ואפילו היתה מכורה רצה לומר שמכרה לאמה מציאתה לאביה לפי שכל שבח נעורים לאב כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתובות:

מציאת בנו ובתו הקטנים. כתב הר"ב כל הסומך על שולחן אביו וכו'. לפי שדרכו לזונו תמיד אם לא יפרנסנו אביו לא יפרנסנו אחר. אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שלחן חבירו חנם. כגון יתום וכיוצא בו. אין סברא שתהא מציאתו לחבירו. וכל שכן עבדו ושפחתו העברים שבשכר טרחם הם אוכלים. תוספות [ד"ה רי"א]. ומ"ש הר"ב והבת בין קטנה בין נערה מציאתה לאביה דהתורה זכתה לו כל שבת נעוריה. וכן פירש רש"י כן הוא. ולפי זה אפילו אינה סמוכה על שולחנו. וזה סותר דברי רש"י שכתבתי ברפ"ד דכתובות. בדבור ומציאתה וכו' כמ"ש שם. ועוד קשה דהא בגמרא שכתבתי ג"כ שם בד"ה נערה שנתפתתה וכו' מסקינן לענין בשת ופגם דלאביה דלא ילפינן מקרא דבנעוריה. משום דבהפרת נדרים כתיב. וממונא מאיסורא לא ילפינן. [וקושיא זו ג"כ על הרמב"ם בפירושו דהכא ובמ"ד פ"ד דכתובות אלא טעמא משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וכן כתבו התוספות [שם] דהכי נמי במציאה טעמא משום הכי ואפילו אינה סמוכה על שלחן אביה. ע"כ. ובבוגרת דלא מצי מסר לה וכו' שאין בידו לקדשה. בההיא תנן מציאת בנו ובתו הקטנים דהיינו סמוכים על שולחנו:

ושפחתו. עיין מ"ש במ"ו פ"ו דעירובין:

מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן כתובה. תימה מאי אע"פ. אדרבה כ"ש דמציאתה שלה. ובגמרא. גרשה פשיטא. הכא במאי עסקינן במגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה כדתנן במ"ב פ"ח דגיטין דא"ר זירא אמר שמואל כ"מ שאמרו מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. טעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה הכא אית לה איבה ואיבה. והשתא אתי שפיר דהאי דקאמר אע"פ שלא נתן כתובה כלומר דאכתי יש עליו חוב תנאי הכתובה. דהיינו מזונות. והוה אמינא דכיון דזנה מציאתה שלו קמ"ל דטעמא מאי וכו':

מציאת בנו ובתו הקטנים בין קטן בין גדול, כל שאביו מפרנסו, וקטנה ונערה אף שאינו מפרנסה. מיהו המפרנס יתום או את אחר, מציאתו למוצאה [ע"כ]:

הרי אלו שלו וטעמא משום איבה שיכול לקדשה למנוול. וה"ה בהרוויחו במלאכה או בסחורה, אבל מתנה סתם שקבלו, צריך ב' לטיבותא, שיהיה קטן ואביו מפרנסו, אז היא לאביו [שם]:

מציאת בנו ובתו הגדולים בין גדול או קטן כל שאין מתפרנס מאביו נקרא גדול:

אף על פי שלא נתן כתובתה בגמ' מוקי לה בהשליך לה גט, ספק קרוב לו או לה, דבכה"ג אין חייב ליתן כתובתה, ולהכי קאמר שפיר, אף על פי שלא נתן כתובתה, דלפיכך חייב לזונה, וסד"א דמדזנה מציאתה שלו, קמ"ל מדלא תקנוה לבעל רק משום איבה, והכא כבר יש איבה.

מציאת בנו ובתו. תוס' פ' נערה דף מ"ז ודפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) וירושלמי ר"פ מציאת האשה:

מציאת עבדו ושפחתו העבריים. בגמרא מוקי לה רבא בשמגביה העבד או השפחה המציאה עם מלאכתו שהוא עושה לרבו שלא בטל כלום הלכך הוי לעצמו אבל אם בטל זמן ממלאכתו הוי מציאתו לרבו דלא עדיף מפועל ששכרו בעל הבית לעשות עמו מלאכה בסתם דתניא דמציאתו לבעל הבית ואיכא תו שנויי אחריני בגמ' בההיא דפועל מיירי כששכרו ללקוט מציאות א"נ דמתני' מיירי בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו שיגביה לו מציאה משום דמציאה מעולה בדמים כשכר בטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי איתרמי ואשכח שלו הוא והוא ישלם לרבו שכר בטלתו:

מציאת אשתו. רבנן תקינו ליה משום איבה וכשגרשה הא אית לה איבה ואיבה ובגמ' פריך פשיטא משום שלא נתן לה כתובה תהא מציאה שלו ומשני לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת דקיימא לן דכל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וכשגרשה אפילו ספק גירושין הא אית לה איבה ובירוש' משום דס"ל דכל זמן שלא נתן לה כתובתה בשלימות אע"פ שלא נשתייר לה אלא פרוטה חייב במזונותיה משני דהא קמ"ל מתני' שלא תאמר הואיל והוא חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו קמ"ל מתני' דלא:

מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים. יורה דעה סימן רס"ו. וכולה מתני' בח"מ סימן מאתים ושבעים. והגיה הר"ר יהוסף ז"ל מציאת בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים ומציאת אשתו וכו' וכן הגיה ג"כ בסיפא ומחק מלת מציאת דגבי עבד ושפחה בין מרישא בין מסיפא: