משנה בבא קמא פרק ט׳ משנה ה׳

הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו כו': יש לאדם שיתן את הגזלה לב"ד שבעירו ומביא אשמו ומתכפר לו וישאר אותו הממון ביד ב"ד עד שיבא בעליו או ישלחהו לב"ד והם יעשו בו כטוב בעיניהם:

שוה פרוטה. בסיפרא פרשת ויקרא לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה. ועיין במשנה ז' פ"ד דב"מ:

שוה פרוטה ונשבע לו. לדברי הר"ב בפירוש משנה ז' פ"ד דב"מ דעל כפירת פרוטה נשבעין אתי שפיר. אבל לפי דבריו בר"פ ו' דשבועות כמו שאכתוב שם בסייעתא דשמיא אין נשבעין על כפירה פחותה משתי כסף. פירשו התוספות דע"י ב"ד אין נשבעין. והכא בנשבע ע"י עצמו:

יוליכנו אחריו אפילו למדי. כתב הר"ב דגבי נשבע על שקר כתיב לאשר הוא לו יתננו. [ועיין בפירוש הר"ב במשנה ז' פ"ד דב"מ] ומסיים נ"י דכתיב ביום אשמתו דמשמע שנשבע לשקר ומביא אשמו. ע"כ. והרמב"ם בפ"ז מהלכות גזילה נתן טעם לדבר מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו. [ע"כ]. ולדבריו באינו נשבע אפילו להודיע אין צריך. אבל הטור כתב סימן שס"ג שצריך שיודיענו לומר לו כך וכך גזלתיך בא וקח ממני:

לא יתן לא לבנו. פירש הר"ב של נגזל. ומסיים רש"י להוליכו שאם יאנסוהו חייב להחזיר ולא הוי השבה וכו':

ולא לשלוחו. עיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"חדב"מ. דפלוגתא דשליח שעשאו בעדים שייכא נמי הכא וכדאיתא בהדיא בגמרא:

אבל נותן לשליח ב"ד. כתב הר"ב תקנה הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים וכו' [*וכן פירש"י] וכתבו התוספות משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב"ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל. ואין נראה דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב"ד הוה ליה למימר אם יש ב"ד שם נותן לב"ד. ועוד הקשו ומסקי דנראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמפטר כשיתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד וא"צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל. כיון שקבלו שליח ב"ד. אבל בתקנתא לא איירי מתניתין כלל ע"כ. וכדבריהם פירש הרמב"ם:

ואם מת יחזיר ליורשיו. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי. אי נמי אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל הוא קיים. בין שהוא מת לענין קרן וחומש ואשם. כי היכי דיש חלוק [בגזלן] בין הוא לבניו. דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם [כגון שגזל אביו והבן יודע וכפר הבן ונשבע. ואח"כ הודה. ובשאין הגזילה קיימת כדאי' בגמרא] קמשמע לן דלענין נגזל אין חילוק. תוספות:

הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו שלא גזלו, ועתה רוצה לשוב. ומיירי שנשבע לו מעצמו, דב"ד אין נשבעין עד שיודה בפרוטה ויכפור ב' מעה כסף [ח"מ פ"ח], ואף דהיסת נשבעין אפילו אפרוטה [פ"ח ו'] הרי לא נתקנה עדיין בזמן המשנה:

יוליכנו אחריו אפילו למדי שרחוק מאד, וגם הכסף אין נחשב שם כלום [כישעיה י"ג פי"ז], אפ"ה יחזיר לו לשם, אבל בלא נשבע, א"צ לחזור אחריו, רק יודיעו שרוצה להחזירה לכשיבוא אליו [שס"ז]:

ולא לשלוחו של נגזל, אא"כ עשאו שליח בעדים, דאל"כ הרי אחריות הדרך על הגזלן, וגם אינו מתכפר עד שיגיע ליד הנגזל:

אבל נותן לשליח בית דין שעשאוהו ב"ד שליח להוליכו לנגזל וזה מתקנת השבים:

ואם מת הנגזל:

יחזיר ליורשיו קמ"ל דאפילו ליורשים יחזיר למדי:

הגוזל את חברו וכו'. ומבואר סמיכות משנה זו לכאן דהא בענין גזל עסיקי' ואתינן מריש פירקי'. ועוד נראה לע"ד דאגב דתני לעיל ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה וכו' ואם היציאה יתירה על השבח וכו' סמך השתא האי מתני' דקתני בה אבל נותן הוא לשליח ב"ד כדי שלא יצטרך להוציא מנה בהוצאות הדרך על גזל אפי' פחות מכדי הוצאת הדרך אע"ג דאשתבע ומכאן ועד סוף פירקא קתני דין קרן וחומש ואשם של נשבע על שקר:

ונשבע לו יוליכנו אחריו ואפי' למדי. בגמ' דייקי' נשבע לו אין לא נשבע לו לא בעי לילך אחריו עד דמטי לידיה מני לא ר"ט ולא ר' עקיבא דאי ר"ט משמע דאע"ג דאשתבע אמר מניח גזלה ביניהם ומסתלק ואי ר"ע משמע דאע"ג דלא אשתבע אמר עד שישלם גזלה לכל א' וא' ופלוגתייהו בפט"ו דמסכת יבמות ומסיק רבא דמתני' דברי הכל היא דהתם בין נשבע בין לא נשבע פליגי כדמשמע פשטא דמתני' דהתם דר"ט לא מחייב להחזיר ליד הנגזל אע"ג דאשתבע ור"ע מחייב אע"ג דלא אשתבע והאי דפרכת ואי ר"ע אע"ג דלא אשתבע לאו פרכא הוא דהתם דין הוא דאע"ג דלא אשתבע יחזיר לכל א' וא' שהרי אינו יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל אבל במתני' דידע למאן גזל ומודה ליה משעת הודאה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון עד דאתי ושקיל ליה דכיון דאודי ליה אפשר לאהדורי למאריה לממוניה מיד וכיון שהודה לו ולא נתן בידו עדיין דבר ה"ל כמאן דא"ל יהיו לי בידך הלכך אם נשבע קודם הודאה אע"ג דקאמ' ליה יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטי לידיה הא לא אשתבע הוי גביה פקדון עד דאתי ושקיל ליה:

לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו. האי שליח מוקים ליה בגמ' בשכירו ולקיטו פי' שלקטו אצלו לדור עמו בביתו לצוותא בעלמא ל"א לקיטו לקיט תבואתו או בממציא לו שליח פי' בקש מחברו שימציא לו לגזלן את עצמו לומר לו אם תרצה לשלח כלום לפלוני שלח בידי אבל אם עשאו הנגזל שליח בעדים נותן לו הגזלה ומביא כפרתו:

אבל נותן הוא לשליח ב"ד. מפר' בגמ' אליבא דרב חסדא דהלכתא כותיה דשליח ב"ד בין עשאו נגזל בין עשאו גזלן מהני והוי באחריותו דנגזל ודלא כר"ש בן אלעזר דס"ל בברייתא דאם עשאו הגזלן לשליח ב"ד ונאנסו מידו מיחייב הגזלן. ועיין בספר קרבן אהרן סוף פרשת ויקרא: