משנה בבא קמא פרק ו׳ משנה ב׳

הניחה בהמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן כו': דרך הרועים שיש להם משמשים תחת ידם ימסרו להם עדרי הצאן לשמרם. ואמר ג"כ כי הרועה הגדול כאשר מסר לרועים האחרים אשר תחת ידו הוא נכנס תחתיו וכשהזיקה יתחייב בנזקה הרועה השני אשר תחת הרועה הגדול ולא רועה הראשון שהוא רועה הגדול ולא נאמר בכגון זה שומר שמסר לשומר חייב לפי שמנהג הרועים כך. וענין הנפילה היא כגון שכשלה באבן או עץ ונפלה אבל כשדחה קצת הצאן לקצתה ונפלה והזיקה משלם מה שהזיקה שהוא היה (בעת) [סבת] ההיזק כשהעבירם כולם בפעם אחת ומנהגם לדחות קצתם לקצתם והיה ראוי לו להעבירם אחת אחת. כבר בארנו בפ' ב' היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית וענין השומא במה שהזיקה על זה הדרך. והוא שנדע השיעור מן השדה נאמר כמה שוה זרע ששים אמה מזה השדה מאותן ירקות או מאותן פירות. וכשנדע הדמים ההם אחר כן נאמר כמה שוה (זרע ששים אמה מזה השדה ממין הזרע הזה ונדע אותן דמים. אחר כן נאמר כמה שוה) זה החלק מן השדה שיש בו ס' אמה מן הזרע וזאת האמה שאכלה צמחים מכלל הששים אמה וידענו מה שבין השתי שומות וישלם המזיק. וכמו כן איזה שעור שתאכל יושם בששים כמוהו וזהו ענין מה שאמר באותה שדה כלומר אם אכלה סאה יושם בששים סאין מאותה השדה ורמז על זה מה שאמר הש"י ובער בשדה אחר ולמדנו על פי הקבלה מלמד ששמין ע"ג שדה אחר וזה הדין הוא כדי להמציע בין הניזק והמזיק כי אילו היינו אומרים כמה שוה זו האמה שאכלה צמחים היה מחויב דמים הרבה ואילו אמרנו ג"כ כמה שוה זה השדה והוא זרע כך וכך סאה ונאמר אחר כן כמה ישוה כשנאכל ממנו אמה אחת נמצא שיהיה בין שתי השומות דבר מועט מאד לפי שאין שיעור אצל הלוקח לאמה אחת באלף כשיעורה בששים ואמנם שערו זה בששים כמו שרוב השעורים אצלנו בששים כמו שנבאר במס' חולין.ור"ש אומר כי דין הוא זה (לפי) [לפרי] שצריך אל השדה גמר בשולו וזהו ששמין על גב השדה כמו שבארנו אבל פירות גמורים דינם כאילו הם תלושים ולא ישומו אותם אלא שיעור מה שאכלה בלבד והלכה כרבי שמעון:

מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו. כתב הר"ב שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו. דמדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש"מ מאי מסרה לרועה. מסרה לרועה שתחתיו כדאיתא בגמרא:

נפלה לגינה. באונס מגג בעליה הסמוך לגינת חבירו. או שהיתה רשות הרבים גבוה מן הגינה ונפלה. רש"י. וכתב הר"ב כגון שהוחלקה וכו'. אבל דחו אותה חברותיה וכו'. וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם. ולפי זה סיפא דתנן ירדה כדרכה רבותא הוה ליה למתני דאפילו הפילוה חברותיה משלמת. ולימא מסייעא להו להרא"ש וסייעתו דסברי דדחפו חברותיה. לא הוי פשיעה ופטור:

מה שנהנית. כתב הרמב"ם וכבר ביארנו בפ"ב היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית. ע"כ. ועיין שם בפירש הר"ב במ"ב:

שמין בית סאה וכו'. כתב הר"ב אין שמין וכו' ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן מלמד וכו'. גמרא. דמדנקט בשדה אחר ולא נקט בשדה חבירו אשמועינן ע"ג שדה אחרת ומדנקטיה לקרא גבי ובער ולא נקט גבי תשלומין ולימא הכי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר דשמין על גב שדה אחרת דרשינן נמי דוקא ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ב:

שמין בית סאה וכו'. כתב הר"ב אין שמין את הערוגה לבדה וכו' כך פירש רש"י. ולהכי אין שמין ע"ג שדה שלימה. דא"כ יפסיד הניזק דלא יזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מעט מאד מאד. והקשו התוספות דף נ"ח ע"ב [ד"ה שמין] דהכי הוה ליה למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה. כלומר הבית סאה. ועוד הקשו מסוגית הגמרא. וכתבו דנראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל שמין באותה שדה כדקתני סיפא במלתא דר"ש אם סאה סאה. אם סאתים סאתים. ולאו בית סאה זרע קאמר דהוי נ' על נ' [דחצר המשכן סאתים והיה מאה על חמשים] דאין דומה שדברה משנתינו בזה דבבהמה אחת איירי ומתי אכלה כל זה. אלא בסאה פירות קאמר דמשערין כדקתני אם סאה סאה. ואין לתמוה על לשון בית סאה דקתני במתניתין דכיון שהפירות מחוברין לקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. והשתא לא מפרשה מתניתין היכי שיימינן ומשום הכי איפליגו אמוראי בגמרא [ופסקו הפוסקים כחזקיה] דאמר קלח בששים קלחים. כלומר לעולם משערין מה שאכלה בששים שיעורים כמותם. ע"כ. וכן פירש הרמב"ם וכתב ואמנם שיערו זה בששים כמו שרוב השיעורים אצלינו בששים. כמו שנבאר במסכת חולין [דף צ"ז]. ע"כ:

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים וכו'. דכיון דלא צריכי לשדה לא עליהם אמרה התורה ובער בשדה אחר אגב שדה אחר. גמרא. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"ש. גמרא:

הניחה בחמה דמצטערת בהשמש:

ויצאה והזיקה חייב אפילו חתרה ויצאה, מדהו"ל תחלתה בפשיעה, דמחמת החמה תפרץ הדלת הפחותה, וסופה באונס, שמחמת הצער חתרה [שצ"ו]:

מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו אף שמסרה הרועה לרועה אחר שתחתיו, אפ"ה רועה ראשון פטור, וה"ה בכל שומר שמסר לאשתו, לבניו או לבני ביתו גדולים, הוא פטור והן חייבים. אבל במסר לשומר אחר, חייב הראשון אם לא הביא השני ראיה שלא פשע [רצ"א כ"א, ושצ"ו ט']:

נפלה לגינה מרשות בעליה או מר"ה שהיו גבוהים מהגינה:

ונהנית ע"י אכילתה שם, או ע"י שנפלה על ירקות רכים לשם:

משלמת מה שנהנית ודוקא בהוחלקה, אבל בדחפוה חברותיה, משלמת מה שהזיקה דפשע דהו"ל להעבירן א' א' שם שלא ידחפו זא"ז [ואילה"ק א"כ לאשמעינן בסיפא רביתא, דאפילו בדחיפה משלם הזיקה, נ"ל משום דלא פסיקא ליה, דבדחיפה יש חילוק, בא"א לו להעבירן א' וא' פטור (כב"מ צ"ו א'). וי"א דגם דחיפה הו"ל כאונס (שצ"ד)]:

שמין בית סאה הוא נ' על נ' אמה:

באותה שדה כמה היתה יפה קודם שאכלה הערוגה שבבית סאה:

וכמה היא יפה אחר שאכלה הערוגה. דבשומא כה"ג לא משלם כל שווייה של הערוגה דהקונה בית סאה אינו מדקדק בהפסד ערוגה א' רק מעט, [כך כתב רש"י. ולרבעתוס' שהקשו כמה קו' לרש"י כתבו דה"פ שמין בית סאה שאכלה בצירוף אותה שדה כולה, ולא פירשה משנתנו אגב כמה משערינן. אמנם מה שחזרו והקשו גם על זה, דוכי אפשר לבהמה שתאכל כ"כ ביום א'. ותירצו דבית סאה דהכא אינו נ' על נ' אמה רק סאה פירות, לפע"ד בית סאה לא משמע כן. אלא י"ל קושיתם, דעכ"פ אפשר שתשחית בית סאה ממש ברגליה]:

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים שנתבשלו כל צרכן:

משלמת פירות גמורים ככל שיווי הערוגה שאכלה:

אם סאתים סאתים דס"ל דוקא בלא נגמרו הפירות ישמוה באגב, וקיי"ל כותיה בפירות גמורים, דכיון דגמורים הן מה לי תלושין מה לי מחוברין, למה ישמוה באגב, ובאינן גמורים ישערו קלח אגב ס' קלחין [שם]:

הניחה בחמה. וכו' גמ' אמר רבה ואפי' כותל בריאה וחתרתה ואפי' למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא חייב דכולה פשיעה היא דכיון דהניחה בחמה כל תחבולות שתוכל לעשות עושה אגב צערה:

או שמסרה לחש"ו חייב מה שא"כ באש וכדתנן לקמן בפירקי' השולח את הבערה ביד חש"ו פטור וטעמא משום דהכא הבהמה הולכת לדעתה ולא ע"י חרש הזיקה אבל האש אחיזתו של חרש גרמה הנזק ועיין בפ"ק דב"ק דף ט'. [הגה לשון ספר הלבוש בח"מ סי' שצ"ו ס"ו וכן אם מסר שורו לחש"ו אע"פ שקשר השור בקשר חזק והותר הקשר ויצא והזיק חייבין הבעלים לשלם דאע"פ שהוא קשור דרכן של אלו לשחוק בקשר ולהתירו וה"ל פשיעה במה שמסרו לאלו לפיכך אפי' שמרהו שמירה מעולה ולא התירו הם את הקשר אלא שהותר מאליו וחתרה ויצאה והזיקה הבעלים חייבי' לשלם דה"ל תחלתו בפשיעה גבי התרת הקשר וסופו באונס כיון שחתרה והא אמרי' תחלתו בפשיעה וסופו באונס מחמת הפשיעה חייב ע"כ]:

מסרה לרועה. גמ' מאי מסרה לרועה מסר רועה לברזילי' פי' רש"י ז"ל לתלמידו:

נכנס הרועה תחתיו. ולא אמרי' בכה"ג הא קיי"ל שומר שמסר לשומר חייב הראשון אפי' באונסין משום דא"ל מפקיד את מהימנית לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה דשאני הכא שדרך הרועה וכו' כדפי' רעז"ל הלכך לא הוי כשומר שמסר לשומר לפי שידעו הבעלים שדרך הרועה בכך ואדעתא דהכי מסרו לו כההיא דאמרו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אבל לרועה אחר חייב. וליכא לפרושי מתני' כפשטה דנכנס הרועה תחתיו דבעל הבהמה דהא תנינא לה חדא זימנא לעיל ספ"ד וה' מסרו לש"ח ולשואל וכו' נכנסו תחת הבעלים אלא ודאי דתחתיו דקתני מתני' היינו תחתיו דשומר:

נפלה לגנה ונהנית. כגון שנתחבטה על התבואה ושקעתם בקרקע והפסידתם והיא נהנית שלא ניזוקה ללקות בקרקע וכל שכן אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה ואם יכולה לירד כדרכה אפי' נפלה משלמת מה שהזיקה דתחלתה בפשיעה וסופה באונס הוא ומשום אורחא דמילתא נקיט ירדה וה"ה נפלה כיון שיכולה לירד: נפלה לגנה והזיקה. משלם מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה כך מצאתי הר"ר יהוסף ז"ל:

משלמת מה שנהנית. מפרש ר' יוחנן דאפי' אכלה מן הערוגות אחרות שלא נפלה עליהם אלא הלכה מערוגה לערוגה ואכלה אפי' הכי אינה משלמת אלא מה שנהנית ואפי' כל היום כולו עד שתצא בידיעת הבעלים ותחזור לשם ואע"פ שחזרתה לשם שלא מדעת בעלים היה אפ"ה אז משלמת מה שהזיקה מ"ט כיון דאליפא להתם כל אימת דמשתמטא להתם רהטא ולא סגי ליה השתא בשמירה פחותה דהיינו נעל בפניה כראוי וכיון דלא עבד שמירה מעולה משלם מה שהזיקה:

משלמת. וכו' ס"א גרסי' בכולהו באבי משלם:

שמין בית סאה. וכו' וכתבו תוס' ז"ל פי' בקונט' בריש פירקי' שאם אכלה ערוגה אחת שמין אותה אגב בית סאה כמה היתה יפה קודם שאכלה ממנה וכמה היא יפה עכשיו וקשה לר"י דאי אבית סאה קאי הול"ל כמה היה יפה וכמה הוא יפה עכשיו בלשון זכר ועוד דקבעי בגמ' היכא שיימינן והלא פירשה יפה משנתנו ששמין ערוגה בבית סאה ועוד וכו' ונראה לר"י לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו סאה הנאכלת שמין באותו שדה כדקתני בסיפא דמילתא דר"ש אם סאה סאה ואם סאתים סאתים ולפי שלא פירשה משנתנו בכמה שמין אותה אלא שבאותה שדה שמין אותה מפרש בגמ' היכי שיימינן ומפרש ר' יוסי בר חנינא סאה בששים סאין בין אכלה פחות בין אכלה יותר לעולם שמין סאה בששים ומשלם לפי החשבון. חזקיה אמר קלח בס' קלחים כלומ' לעולם מה שאכלה בששים שיעורים כמותם ר' ינאי אמר תרקב בס' תרקבים ובין אכלה פחות או יותר משלם לפי חשבון. ונראה לר"י דכי משערינן למר בתרקב ולמר בסאה לאו בבית סאה זרע קאמר כו' עכ"ל ז"ל. ופסק הרא"ש ז"ל הלכתא כחזקיה דסוגיא דשמעתא אזלא כותיה ע"כ וכתב נ"י ז"ל וכיון דאסיקנא קלח בס' קלחים צריך לומר דמתני' דנקטה סאה לאו דוקא אלא לסימנא נקטיה וה"ה לפחות או יותר ע"כ. [הג"ה בספר הלבוש בח"מ סי' שצ"ד ס"ד כתב וז"ל בהמה שאכלה או הזיקה פירות מחוברין לקרקע שעדיין לא נגמרה [מלאכתן] שצריכין עדיין לקרקע כיצד משערין הנזק שאין לומר שישומו אותה הערוגה שאכלה לבדה מפני שמפסיד את המזיק ששמין אותה בכל שוויה וערוגה לבדה נמכרת ביוקר לפי שמועט הוא ואינו מצוי לימכור ועני שאין ידו משגת לדמי הקרקע הגדולה קונה אותה ביותר מדמיה וע"ז אמרה התורה ובער בשדה אחר ודקדקו ז"ל ודרשו מדכתיב בשדה בבי"ת ולא כתיב ובער שדה אחר מלמד ששמין אותה על גב שדה אחר שלא ישלם המזיק הרבה יותר מהזיקו וכדי שגם הניזק לא יפסיד הרבה כגון אם ישומו ערוגה בתוך מכירת שדה גדולה אינו נותן פחות בשביל פחת ערוגה קטנה לפיכך שיערו חכמים לצאת יד הניזק והמזיק ואמרו שישומו הנזק בששים כיצד רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ששים חלקים יחד בכדי מה שאכלה שאם אכלה בית סאה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה וכמה היא שוה עכשיו אחר שנפסד בו הבית סאה ומשלם השאר וכן אם אכלה קב או רובע או אפי' קלח א' שמין לעולם מה שאכלה עם ששים כנגד מה שאכלה ע"כ: