משנה בבא קמא פרק ה׳ משנה ד׳

שור שהיה מתכוין לחבירו והכה את כו': לפי שר"ל אדם שמתכוין לחבירו אמר שור שהיה מתכוין לחבירו ואין הפרש בין שהשור נתכוין לשור ונגח אשה או נתכוין לאשה עצמה לא יתחייב דמי ולדיה כי לא חייבה תורה בזה אלא האדם בלבד ומה שאמר בגיורת שהוא פטור על ולדיה אין רצונו לומר כשנתגיירה והיא מעוברת כי זה מבואר הוא אבל ר"ל כשנתעברה בחיי הגר ומת הגר או כשהפילה אחר מיתת הגר לפי שעיקר הוא בידינו כי איתיה לבעל זכי ליה רחמנא ליתיה לא זכי ליה ולפיכך אינו חייב דמי ולדות כשלא יהיה לזה הגר יורשים רצוני לומר בנים שנולדו בדת ישראל והורתן היתה כשהוא ישראל וכבר ידענו דברי רשב"ג כך וכי אשה למי שיולדת משבחת ואין לעצמה בשבח כלום וזה כי רשב"ג אומר אין דמי ולדות לבעל ושבח ולדות חולקין וחכ"א שבח הריון לבעל ולפיכך משער תנא קמא השבח והדמים ונותן הכל לבעל ובזה בארה הגמ' דברי תנא קמא ואומר כיצד שמין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה. ואין הלכה כרשב"ג:

שור שהיה מתכוין לחבירו וכו'. כתב הר"ב איידי וכו' דאפילו היה מתכוין לאשה פטור מדמי ולדות. טעמא מפורש בגמרא. פרק דלעיל ד' מ"ב. א"ר אדא בר אהבה [א"ק כי ינצו אנשים וגו'] אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו. כי נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו. ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו. דלא שייך קים ליה בדרבה מינה גבי שוורים. כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי. ומסקי התוספות דהכי פירושו כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו. כמאן דדריש ונתת נפש תחת נפש ממון כמ"ש במ"ב פ"ט דסנהדרין דואם יהיה אסון באשה. ואם לא יהיה אסון באיש שמתכוין לו ואע"ג דלענין שוגגים חייבי מיתות פטורין מממון כמו שכתבתי במ"י פ"ג גם שם הראיתי מקומות להר"ב שכתב כן. שאני שוגג ומזיד שהוקשו זה לזה מדרשה דמכה בהמה ומכה אדם שהעתקתי במ"ב פ"ג דכתובות. ואע"ג דאותו היקש מקיש הכל דאין היקש לחצאין. וכמו שנקיש שוגג למזיד ה"נ נקיש אין נתכוין למתכוין ונפטריה. שאני הכא דקרא גלי לחייב בדמי הנהרג כדכתיב ונתת נפש תחת נפש וה"ה לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג. לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא. ואע"ג דאית לן הקישא לענין שאר דברים. ע"כ. ומזה אני תמה על לשון הרמב"ם דפ"ק מה' נערה [הלכה י"ג] דמשמע מינה דס"ל הקישא אף לאין מתכוין שכתב דשמעינן פטור דשגגה מואם לא יהיה אסון שאע"פ שהריגת אשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה וכו'. וכ"כ בהדיא בריש פ"ד מה' רוצח המתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין. ע"כ. והא הכא אמרינן לרב אדא בר אהבה. דאי לא נתכוונו לה אלא זה לזה. אע"פ שיש אסון באשה יענשו. וכן פסק הרמב"ם בהדיא כרב אדא בר אהבה. בין לענין אדם ההורג האשה שלא בכונה. בפ"ד מהלכות חובל לחייביה בדמי ולדות בין לענין שור שנגח האשה בכונה לפוטרו מדמי ולדות בפרק י"ח מהלכות נזקי ממון. ותימה שהמגיד והכסף משנה לא העירו בזה:

כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה וכו'. ויש בכלל שומא זו דמי ולדות. ומה שהאשה נראית משבחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין. וה"ק כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות וכו' כדאיתא בגמרא:

וכמה היא יפה משילדה. פירוש בלא מכה שילדה מאליה. שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה. המגיד פ"ד מה' חובל. ולא דמי לנזק דתנן ריש פ"ו דכתובות [לריב"ב] דיש ג"כ לבעל חלק בגוה [ורש"י כתב דה"ה בנזק דהכא] דהתם מיירי בנזק דקטיעת אבר שמחסרה ממלאכתו משא"כ כאן שמיירי בכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו. כי אם שבת בעודה בחליותה. ואותו משלם לבעל. כך כתב מהר"ר פאלק כהן ז"ל בפירוש שלחן ערוך סימן תכ"ג:

משהאשה יולדת משבחת. כתב הר"ב קודם שתלד מסוכנת היא וכו'. ומיירי רשב"ג במבכרת שהיא מסוכנת. אבל בשאינה מבכרת מודה לת"ק דמשבחת קודם שילדה. ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה כדאיתא בגמרא. ועיין לקמן. וכתב הרמב"ם דאין הלכה כרבן שמעון ב"ג. וכן כתב הטור סימן תכ"ג. ועיין בפ"ח דעירובין [מ"ז] מה שכתבתי שם:

ונותן לבעל. שהתורה זכתה לו דכתיב (שמות כא) בעל האשה. רש"י. ואין זה מדברי רשב"ג אלא סתם מתניתין היא. ולפי מה שכתבתי לעיל דשבח נמי לבעל לדעת הת"ק. מפיק ליה בגמרא ממשמע שנאמר (שם) ויצאו ילדיה איני יודע שהיא הרה מה תלמוד לומר הרה. לומר לך שבח הריון לבעל. ורשב"ג סבר דשבח ולדות דהיינו דמי נפחא מחמת שניהם בא ולפיכך חולקין. והרה דריש שאינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון היכא דסליק ביה שיחמא [פירש] [חמימות] לולד. לאפוקי יד ורגל דלא:

היתה שפחה וכו'. פירש הר"ב נשואה לגר. שאין ר"ל כשנתגיירה והיא מעוברת. כי זה מבואר הוא. הרמב"ם:

שפחה ונשתחררה. והאי דנקט האי לישנא שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דעל כרחך כשאין לה בנים הימנו קאמר. והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים. רש"י:

שור שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות וה"ה בהתכוון לאשה, שור פטור מדמי ולדות, ורק כופר משלם אף שלא בכוונה, זהו רק בבר קיימא ולא בולדות, רק נקט התכוון לחבירו איידי סיפא:

ואדם שהיה מתכוון לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות לבעל:

שמין אתהאשה כמה היא יפה עד שלא ילדה כשעדיין מעוברת ונראת בריאת בשר:

וכמה היא יפה משילדה אם היתה יולדת כראוי, אבל מה שנפחת דמים, ע"י שהוכחש גופה ע"י הכאה, זהו נזק. דלרש"י חולקין בו הבעל והאשה (כרפ"ו דכתובות), ולדידן דוקא בקטיעת אבר חולקין, אבל הכחשת הגוף, כולו לאשה, ורק השבת בעודה בחוליה ישלם לבעל [ח"מ תכ"ג]:

אמר רבן שמעון בן גמליאל אם כן דכך שמין:

משהאשה יולדת משבחת ר"ל לפעמים משבחת, והיינו כשהיא מבכרת לפעמים מסתכנת בלידתה והאיך ישמוה למבכרת:

ואם אין לה בעל נותן ליורשיו של בעל:

או גיורת דאלו מסתמא נשואות לגר ומשוחרר דומיהון, ומת הבעל:

פטור דגר שמת בלי בנים שהורתן בקדושה, כל הקודם לזכות בנכסיו זכה:

הכי מוקי לה בש"ס (דמ"ט א'), והקשה לי הרב מו"ה אלעזר אויערבאך שליט"א דהכא אמרינן דרק מבכרת מסתכנס ובכתובות (דפ"ג ב') אמרינן מיתה שכיחה, והרי קשה הרי גם בדידיה שכיחה מיתה. וע"כ צ"ל כתוס' דרק בדידה שכיחה מיתה דהרבה פעמיה מסתכנת בלידה, הרי דגם באינה מבכרת מסתכנת. והשבתי אם כן תקשה טפי דהרי לקושיתו מצינן לתרץ דלמא רק רשב"ג מחלק בין מבכרת לאינה מבכרת. אבל הרי גם לת"ק קשה דהרי התם קאמרינן דכולן מסתכנות בלידה, א"כ כולן כשילדו משבחות. אבל באמת אין כאן קושיא כלל, דבאמת מדכולן מסתכנות בלידה דמי האשה קלין יותר קודם שתלד מאח"כ, אבל לענין דמי העוברים, שנשום אותה אגבה, בודאי לאחר לידה חסרו דמיה, מדכבר יצאו ילדיה, ורשב"ג ס"ל דעכ"פ מבכרת מסתכנת ומתה קודם שיולדו הולדות ויפסיד האם והולדות א"כ משילדה משבחת):

ולא נקט היתה משוחררת, דעכ"פ מיירי שאין לה שאר בנים שהורתן בקדושה, דאל"כ היו הן יורשים את אביהן הגר, להכי קאמר, היחה שפחה, ר"ל עתה מקרוב היתה שפחה, כך כ' רש"י, וק"ל א"כ לנקוט נמי היתה גויה ונתגיירה, וי"ל. אמנם ל"מ נ"ל ע"פ מ"ד בש"ס (ב"ק מ"ט א'), דשפחה מעוברת דמי וולדות לרבה, א"כ בהיתה שפחה מעוברת, כיון דהרב זכי בוולדות, כשנשתחררה א"א לעובר לזכות בעצמו, דהרי המזכה לעובר אפילו אמר כשיוולד, לא קנה, (כח"מ ר"י), ואי"ל דזיכה לו ע"י אמו, ליתא, דהרי אין עבד מקבל גט לחבירו ע"י רבו שלו (כגיטין כ"ג ב'), ודוחק לומר דמיירי ששחררה תחלה בלי הולד דמהני (כקידושין נ"ג), ואח"כ זיכה גם העובר ע"י אחר או ע"י אמו, ליתא דמשחרר הולד לא נקט הכא כלל, אלא האמת דרק אגב אמו נשתחרר גם הולד, דעובר ירך אמו (כרמב"ם פ"ז מעבדים ה"ה, וי"ד רס"ז סס"א וש"ך שם), א"כ הכא סד"א דאותו זכות שהיה לרב בוולדות, נתן להשפחה כששחררה ומדעובר ירך אמו, הו"ל כהזיק גופה, וישלם לאמו דמי וולדות, קמ"ל, וה"ק היתה שפחה ר"ל היתה מעוברת כשהיא שפחה ונשתחררה כנ"ל, אפ"ה פטור מדמי וולדות. א"כ שפחה ונשתחררה, גם בלא נשאת מצי מיירי]:

שור שהיה מתכוין לחברו וכו'. ועיין תוס' דפ"ד וחמשה דף מ"ב וגם במה שכתבתי לקמן פ' החובל סי' ב' ונלע"ד תו לקשר משנה זו עם שלפניה מלבד מה שכבר כתבתי לעיל דסמך האי מתני' למאי דתנינן לעיל הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות דתנן עלה נגח הוא לשורו של בע"ה פטור והשתא אשמועיי דל"מ נתכוין ליגח שורו של ראובן לשורו של שמעון בר"ה והכה את האשה ויצאו ילדיה דפטור אלא אפי' שבתוך רשות בעל הבית נתכוין ליגח שור של האורח לשורו של בעל הבית והכה את האשה אפי' אשת בעל הבית ויצאו ילדיה אפ"ה פטור והחכם ה"ר אליעזר ארחא נר"ו פירש דמשום דאמר רב פפא בגמ' שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות מ"ט חמורתא בעלמא הוא דאזקיה וכתבו תוס' ז"ל דאילו גבי בור תנן בסמוך נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרי דהוי כחמורתא ולא נימעטי' ליה משור ולא אדם ע"כ. ולרמוז לנו דיש הפרש בין דין בור לדין שור סמך האי מתני' לדין בור וכן כתב ג"כ בנמוקי יוסף ז"ל וז"ל חמורתא מעברתא הוא דאזיק ליה אבל לא אמרינן דיהבינן ליה ממש דין בהמה כשור שנגח את שור חברו דהא גבי בור תנן בשלהי פירקי' נפל לתוכו עבד או אמה פטור מטעם שור ולא אדם ומתני' דקתני שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אמרי' בגמ' דלרב אדא בר אהבה דהלכתא כותיה לאו דוקא נתכוין לחברו דה"ה נתכוין לאשה גופה דפטור אלא אגב סיפא נקט נתכוין לחברו ע"כ. עוד נלע"ד לומר דנקט תנא האי לישנא לרמוז מימרת רב פפא דאמר שור שנגח את השפחה משלם דמי ולדות וה"ק שור שהיה מתכוין לחברו והכה את האשה דהיינו שפחה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות אע"ג דכי מתכוין לשפחה עצמה חייב בדמי ולדות וכדתנן לעיל בפ"ד וחמשה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לנכרי והרג את ישראל לנפלים והרג בן קיימא פטור:

א"כ משהאשה יולדת משכחת א"כ דכך שמין כדקאמרת וכו' לשון רעז"ל. אמר המלקט הכי מפרש לה רבה למתני' ותניא כותיה וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד והלא בהפך הוא ורבא אמר ה"ק וכי אשה למי שיולדת משבחת ולמי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמן נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא ויש לעצמה בשבח ולדות אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל ושבח ולדות חולקין ותניא נמי כותיה דשבח ולדות חולקין ופרכי' קשיא דרשב"ג אדרשב"ג דבחדא ברייתא קאמר רשב"ג שבת ולדות חולקין אותו בין האשה והבעל אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ובחדא ברייתא קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן. ומשנינן לא קשיא כאן במבכרת כאן בשאינה מבכרת מבכרת דמיה פחותין קודם מלאחר לידה דמסוכנת היא. והאי שבח ולדות דאית ליה לרשב"ג דחולקין פי' רש"י ז"ל דלאו היינו נזקה של אשה דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ומה שנפחת מדמיה ממה שהיתה ראויה לימכר כשהיא בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות בפ' מציאת האשה בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו חלק א' וכו' ע"כ. והכי תניא נמי בברייתא דנזק וצער לאשה ואם מתה ליורשיה וכן דמי ולדות לבעל ואם מת ליורשיו ע"כ. ושם העלו תוס' ז"ל דבין לרבנן ובין לרשב"ג שמין ולדות בפני עצמן ולא אגב האשה. וז"ל נ"י כיצד שמין וכו' מפרש בכלל שומת ולדות שומת שבח ולדות דהיינו כמה היתה יפה וכו' דשומת ולדות לא צריך לפרש דפשיטא דשמין כמה שוויין של ולדות: א"כ וכו' מפרש בגמ' דסבר רשב"ג דאדרב' דמיה פחותין מפני שהיא מסוכנת משום צער לידה ומיירי רשב"ג במבכרת שהיא מסוכנת וה"ק רשב"ג א"כ דשמין שבח שלה של קודם לידה לא יתן לה כלום שהרי משובחת יותר לאחר שילדה ומיהו בשאינה מבכרת מודה לת"ק דמשובחת קודם שילדה ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה דשבח נפח גופה הוא אבל דמי ולדות מודי ליה דנותנין לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה עכ"ל ז"ל:

ונותן לבעל שהתורה זכתה לו כדכתיב בעל האשה:

היתה שפחה ונשתחררה. וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' ד' וה' ואין לומר כריב"א שנתעברה בעודה שפחה דאין לבעל בהן כלום דשל אדון נינהו ועכשיו נשתחררה כדמשמע לישנא דהיתה שפחה דהא בהפרה משמע כדפי' רש"י ז"ל שפי' משוחררת שנתעברה מן הגר או מן המשוחרר ע"כ:

או גיורת פטור. ואפי' חבל בה לאחר מיתת הגר פטור לרב חסדא: