משנה בבא קמא פרק ד׳ משנה ה׳

שור שנגח את האדם ומת מועד משלם כו': השור יהיה מועד לאדם בפנים רבים מכללם שיהרוג שלשה כנענים קודם שיהרוג נפש מישראל:

מועד משלם כופר. דכופר במועד כתיב. וכתב הר"ב דאע"ג דבקמא דנגח קטלינן וכו' אשכחינן מועד. כגון שהרג ג' עכו"ם וכו' וכ"כ הרמב"ם. ומסיים נ"י ובמועד לעכו"ם הוי מועד לישראל וכו' דלא כגירסת גמרא דידן. וכ"כ המגיד בפ"י מהלכות נזקי ממון. וכן מוכח עוד בפרק דלקמן מ"ג. ומ"ש הר"ב א"נ דקטל וערק לאגמא. בגמרא גרסינן תרי זימני דקטל וערק לאגמא. דקטל וערק לאגמא. וכלומר שבכל פעם שהרג ברח לו:

משלם כופר. ליורשים. דאילו לניזק ליכא למימר דלא חייבה רחמנא אלא היכא דמית ניזק דעל זה כתב וגם בעליו יומת אם כופר וכו' וליכא למימר יומת ממש דמות יומת המכה רוצח הוא כתיב (במדבר ל״ה:כ״א) על רציחתו אתה הורגו. ואי אתה הורגו על רציחת שורו. נ"י:

כופר. פירש הר"ב במ"ג פ"ג דערכין. דמי ניזק:

וזה וזה חייבים מיתה. דבתם נמי כתיבי סקול יסקל. רש"י:

וכן בבן וכן בבת. פירש הר"ב תינוק ותנוקת. ומסקינן [בגמרא] דמ"ד דכתיב (שמות כ״א:ל״א) או בן יגח או בת יגח [יגח יגח תרי זימני] נגיחה בתם נגיחה במועד. נגיחה למיתה. נגיחה לניזקין. לחייב על הקטנים כגדולים. וכתב נ"י דאיצטריך דאע"ג דליתנהו במצות מחייבי עלייהו בין במיתה. בין בכופר. ודוקא בקטנים בני קיימא. ולאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא. וכן פחות משלשים יום ואפילו בן תשעה דספיקא הוא. ומספיקא לא מפקינן ממונא. ובהדיא תנן במתניתין דלקמן דאפילו מתכוין לנפלים והרג את בן קיימא פטור מן המיתה. והתם הוא דמחייב בכופר דגבי כופר לא בעינן כוונה. אבל אנפל גופיה לא מחייב כופר. וכל היכא דאנפל לא מחייב. אספק נפל נמי לא מחייב. דאוקי ממונא בחזקת מריה והיאך מצי לאפוקי מיניה דמספיקא לא מפקינן. אבל בבא לצאת ידי שמים כיון דקי"ל כופרא כפרה הוא. מספיקא נמי מחייב. ע"כ:

נגח עבד או אמה. בעבד כנעני המוטבל לשם עבדות קאי דכיון דשייך במצות חייביה רחמנא לתורא קטלא עילויה. דהא מריה דתורא הוה מחייב נמי עילויה קטלא. דכיון דלאו עבדו הוא אינו בדין יום או יומים. אבל בעבד עכו"ם וה"ה שפחה לא מחייב תורא קטלא עלייהו. דאפילו נתכוין להם והרג את ישראל פטור. כדקתני בהדיא לעכו"ם והרג בן ישראל פטור. ולענין חיובא דבעלים היה ליה כמאן דקטליה לתורא או לחמריה. דאי תם הוא משלם חצי נזק מגופו. מועד משלם נזק שלם מן העליה. נ"י:

מועד משכח"ל מועד שלא נהרג מיד כשנגח הראשונים, כגון שסיכן ג' בני אדם, ומתו השתא כולן. או דמיירי שברח כל פעם כשנגח תחלה, או שהוזמו השתא העדים שהזימו עדי נגיחותיו הראשונים. [אבל אין לומר דמיירי שהרג ג' בני אדם טריפה או ג' עכו"ם, דבכה"ג ג"כ אינו נהרג השור ליתא דככה"ג ג"כ אינו נעשה מועד]:

משלם כופר דמי הנהרג משלם ליורשיו:

ותם פטור מן הכופר דרק במועד כתיב:

וזה וזה חייבים מיתה סוקלין השור:

וכן בבן וכן בבת כשנגח תינוק או תינוקת בני קיימא, אף שאינן בני מצות:

נגח עבד או אמה עבדים כנענים שטבלו, וחייבים בכל עשה שאין הזמן גרמא, ובכל לא תעשה שבתורה:

בין שהוא יפה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד בין שהוא תם או מועד, והשור חייב מיתה. אבל בלא טבלו, תם משלם ח"נ ומועד נ"ש, ופטור ממיתה, כאילו נגח בהמה:

בפי' רעז"ל א"נ וכו' אמר המלקט עוד שנויא אחרינא איכא תו בגמ' ורבינא מסיק דמשכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידין עליו מכירין את בעל השור ואין מכירין את השור כדי להורגו ובשלישית הוכר ופרכינן א"כ אמאי מחייבת ליה כופר מאי ה"ל למיעבד ומשני משום דאמרינן ליה תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך נטורי לכוליה בקרך:

נגח עבד או אמה נותן שלשים סלע. פי' אם היה מועד:

בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אחד. פי' זוז אחד ובהרי"ף ז"ל שכתוב שם דינר זהב נראה שטעות הוא אכן הר"ר יהוסף ז"ל הגיה ומחק מלת אחד והגיה זהב: