משנה בבא קמא פרק ד׳ משנה ג׳

שור של ישראל שנגח שור של הקדש כו': כשאירע דין ישראל עם כנעני ענין הדין ביניהם כך היה אם היה לנו בדיניהם זכות נדון להם כדיניהם ונאמר להם כך דינכם ואם היה טוב לנו בדיננו נדון להם כפי דיננו ונאמר לו כך דיננו ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך לפי שמי שאין בו שלימות המדות האנושיות (ר"ל מדות המשפטים בין אדם לחבירו המקיימים את החברה האנושית) אינו בכלל האדם על האמת והמאמר בזה הענין היה צריך דבור בפני עצמו:

שור של ישראל שנגח שור של הקדש. ובמשנה ב' דפ"ק מפרש באיזה הקדש ומש"ה לא קשיא תנינא חדא זמנא כדלקמן דהכא לגופא ולעיל לפרושי באיזה הקדש:

שנאמר שור רעהו. ואע"ג דלגבי תם כתיב. בההוא אנפא דחייב בתם. חייב במועד. כדאיתא בגמרא. הלכך כיון דמיעט קרא רעהו. כל היכא דלא שוו ניזק ומזיק להדדי ודאי לאו רעהו קרינא בהו ומפטרו. נ"י:

שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים פטור. בפ"ק מ"ב תנן לה. של בני ברית ומקשי התם בגמרא דף י"ג ע"ב דהא תנינא לה הכא ומשני תנא והדר מפרש:

פטור. כתב הר"ב דכתיב עמד וימודד ארץ וכו'. תימה דתיפוק ליה מרעהו. דודאי דעכו"ם לאו רעהו הוא. וכן ראיתי ברפ"ב מהלכות גניבה שכתב הרמב"ם הגונב את העכו"ם. או שגנב את נכסי הקדש. אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר (שמות כ״ב:ח׳) ישלם שנים לרעהו ולא להקדש. לרעהו ולא לעכו"ם. וכתב המגיד בגמרא נפקא ליה מדכתיב רעהו פרט להקדש וממילא אימעט עכו"ם דהכי דרשינן בעלמא ופשוט הוא ע"כ. ובגמרא ממה נפשך אי רעהו דוקא דעכו"ם כי נגח לישראל לפטור. ואי רעהו לאו דוקא. אפילו דישראל כי נגח דעכו"ם נמי נחייב. א"ר אבהו אמר קרא עמד וימודד וכו'. ומצאתי בספר חכמת שלמה שכתב וז"ל. נ"ל דוקא שור שלהם [שהזיק] שור שלנו שמוציאין ממנו תשלומין. משום דממוניהם היה הפקר כה"ג. אבל שור שלנו וכו' פטור מדין תורה דרעהו דוקא. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואומר הופיע. בגמרא מאי ואומר. וכ"ת עמד וימודד ארץ מיבעי ליה לכדרב מתנא [דאמר ויתר כמו לנתר בהן על הארץ שהגלה אותם מעל אדמתם] וכדרב יוסף דאמר ויתר שהתיר להם המצות. [שאפילו מקיימים אותם אינם מקבלים שכר]. ת"ש הופיע מהר פארן. ונראה דאע"ג דקרא דהופיע בוזאת הברכה. וקרא דויתר בחבקוק אפילו הכי מייתי גמרא משום דויתר משמע טפי להתיר מל' הופיע. וכתב הרמב"ם בחבורו פ"ח [הלכה ה'] מהלכות נזקי ממון. קנס זה הוא לעכו"ם לפי שאינן זהירים במצות. ואינן מסלקין הנזק. ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין איתה ומפסידין ממון הבריות ע"כ. ובפירושו כתב וז"ל ואל תתמה על דבר זה ואל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות. ואע"פ שלא חטאו. לפי שמי שאין בו שלמות המדות האנושיות. אינו בכלל האדם על האמת. אבל תכלית מציאתו לצורך האדם ע"כ:

שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור אפילו היה מועד דשור רעהו כתיב, ומצד השכל לא נחשב כמזיק דאפילו גורם לא הוה ע"י שלא שמר:

ושל עובד כוכבים שנגח לשור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מדאין זהירין במצות, אינם משמרין ממונם מלהזיק, ואם לא תחייבם כן יפסידו העולם:

מיהו לגנוב מעכו"ם או להטעותו, לרמב"ם [פ"ז מגניבה] אסור מדאורייתא, ולרש"י [סנהדרין נ"ז א'] אסור מדרבנן, ואפילו טעות שטעה עכו"ם מעצמו, או כשנמצא אבידתו, אסור לעכבן. וכן כתב באר הגולה [ח"מ שמ"ח סק"ה], וז"ל ואני כותב זה לדורות, שראיתי רבים העשירו א"ע מטעות עכו"ם, ולא הצליחו וירדו מנכסיהם ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קדשו ה' והחזירו טעות עכו"ם בדבר חשוב, גדלו והצליחו והעשירו. והניחו יתרם לעולליהם, וכ"כ בספר חסידים [תתרע"ד] ואם זה בעכו"ם, שהיה ממונינו וחיינו בעיניהם הפקר כמ"ש חז"ל, בניך עולפו וגו' כתוא מכמר [ב"ק קי"ז א'], ק"ו מעתה שכמה מהחיוב עלינו לאלו אחינו מהאומות המכירין ה' אחד ומכבדין תורתו, ומאמינים בה שהיא אלהית, וקורין אותה [הייליגע שריפט], ומשמרין כפי המחוייב עליהן מדין תורתינו דהיינו הז' מצות, וגם אינן מניחין לעקם לנו אפילו שערה קטנה אפילו מגדול שבגדולים שלהן, ופשתה כהה שבנו לא יכבוה, ולא זו בלבד אלא שעושין, ג"כ ג"ח רבות עם עניי' שלנו, דכמה וכמה מתפרנסים רק מנדבת ידם, וא"כ איך נוכל להיות כפויי טובה ח"ו, ולא נאמר כיוסף שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלהים]:

שור של ישראל שנגח לשור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש כך היא הנוסחא בירושלמי ובהרי"ף ז"ל ובגמ' מתני' דלא כר"ש בן מנסיא דאיהו ס"ל שור של הקדש שנגח שור של ישראל פטור ושל ישראל שנגח לשור של הקדש בין תם בין מועד משלם נ"ש ובגמ' מפרש טעמיה. ודריש ר"ש בן מנסיא רעהו הכי רעהו הוא דמשלם תם ח"נ אבל להקדש נ"ש ולגבי היזק הקדש דריש הכי לרעהו הוא דמחייב אבל הקדש שהזיק פטור. והתם בר"פ הניזקין גם בפ"ק דמכלתין דף ו' אמרי' דר"ע ס"ל כר"ש בן מנסיא ועדיפא מיניה דס"ל דמשלם לעולם להקדש מן העדית ואפשר לומר דלכ"ע דבר המחויב לשלם להקדש חייב לשלם מן העדית עיין במ"ש בשם הירוש' בגיטין ר"פ הניזקין:

שור של ישראל שנגח לשור של כו' ירוש' שור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם חברו אע"פ שקבל עליו לדין בדיני ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש מעשה ששלחה מלכות רומי הרשעה שני סרדיוטות ללמוד תורה מר"ג ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תילד את הנכרית אבל נכרית מילדת לבת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של נכרית אבל נכרית מניקה לבת ישראל ברשותה גזל של ישראל אסור ושל נכרי מותר באותה שעה גזר ר"ג על גזלות (של) נכרי שיהא אסור מפני חלול השם והדר מסיק שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור וכו' כדאיתא בבבלי בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפי' כן לא מטו לסולמא דצור עד דשכחו כלום. וביד שם רפ"ח סי' ה' וז"ל שם שור של ישראל שנגח שור של נכרי בין תם בין מועד פטור לפי שאין הגויים מחייבין את האדם על בהמתו שהזיקה והרי אנו דנין להם כדיניהם ושור של נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נ"ש קנס זה הוא לפי שאינם זהירין במצות ואינם מסלקין הנזק ואם לא תחייב אותן על נזקי בהמתן אין משמרין אותה ומפסידין ממון הבריות ע"כ: