משנה בבא קמא פרק ב׳ משנה ד׳

איזה הוא תם ואיזה הוא מועד כו': ממשמשין ר"ל שמושכין אותו ומשחקים בו ואינו מנגחם. והלכה כר' יהודה בפירוש שור המועד והלכה כר"מ בפירוש שור תם. וכל זמן שהועד השור לנגיחה לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה:

איזה הוא תם. פשיטא דכל שלא הועד תם הוא. אלא הכי קבעי איזהו שיקרא תם אחר העדאה. נ"י:

כל שהעידו בו שלשה ימים. אביי דרש תמול חד. מתמול תרי. שלשום תלת. ולא ישמרנו חייב. רבא דרש תמול מתמול חד. שלשום תרי ולא ישמרנו תלת. ומשמעות דורשין איכא בינייהו ככתוב בתוספות:

כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. די אפילו בפעם אחת דמסתמא חזר לתמותו. הכי משמע מדלא הזכיר ג"פ אלא גבי העדאה ומ"מ חזרה של ג' ימים פשיטא דסגי. הרא"ש ז"ל. [*ועיין מ"ש במ"ב פ"ד]. וכתב הריטב"א דג"פ ביום אחד בלא משמוש תינוקות לא סגי ליה דא"כ הוי ליה לפרש. נ"י. [*ופסקי ההלכות שכתב הר"ב כך הוא בגמרא]:

איזה הוא תם אף אחר שהיה מועד, ובקרן קמיירי:

מועד כל שהעידו בו שלשה ימים שנגח ג' ימים, והזהירו כל פעם בבעליו שישמרנו:

ותם משיחזור בו שלשה ימים שראה ג"י שוורים ולא נגח, חזר לתמותו:

ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים אפילו ביום א':

ותם כל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח חוזר לתמותו ואפילו ביום א' סגי, ומכ"ש בראה ג"י שוורים ולא נגח, דמהני. וקיי"ל במועד כר"י, ושיחזור לתמותו כר"מ [ותמוה שלא נזכר דבר מזה בח"מ שפ"ט ס"ה וצ"ע]:

שלשה ימים. אם ברצופים יום אחר יום הוי מועד לכל הימים ואי לשבתות או לראשי חדשים או לראשי שנים הוי מועד לאותם זמנים. ותם משיחזור בו שלשה ימים שרואה שורים באותם שלשה זמנים שהועד ולא נגח חזר לתמותו נמקי יוסף. ומחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת כל וכתב כן מצאתי בכל הספרים וכן נ"ל עיקר דודאי לאו כל שהעידו ג' ימים הוי מועד דהא אם ראה שורים אחרים (חסר כאן הרבה כי הכ"י הוא מטושטש מאד)

ר"מ אומר מועד וכו'. וז"ל הגמ' ת"ר איזהו מועד כל שהעידו שלשה ימים ותם שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח דברי ר' יוסי ר"ש אומר מועד כל שהעידו בו שלשה פעמים ולא אמרו שלשה ימים אלא לחזרה בלבד אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי דנימוקו עמו מודה לו והא דלא קאמר הלכה כר' יוסי תרצו תוס' ז"ל משום דניחא ליה למנקט תנא דמתני' ע"כ. וכתב נמקי יוסף ז"ל ושמעינן מדמודה ר' יוסי לר' מאיר בתם ור"מ לא בעי ימים מכלל דר' יוסי נמי כשאמר תינוקות ממשמשין בו לא קאי [חסר] שהזכיר בהעדאה בראש דבריו וש"מ דבחד זימנא סגיא ליה מדלא קיהיב שיעורא וטעמא כיון דמסתמא שממשמשין בו אפי' התינוקות ואינו נוגח חזר לתמותו וכן הסכימו ז"ל עכ"ל ז"ל. ולפי מה שכתבנו כך צ"ל בפי' רעז"ל שלשה פעמים ואפי' ביום אחד ובהא הלכה כר' יהודה דלא הוי מועד עד שיעידו בו שלשה ימים:

ממשמשין בו מושכין אותו ומשחקים בו ואינו נוגח ובהא הלכה כר"מ שאין שור מועד חוזר לתמות עד שיהו התינוקות משחקין בו ע"כ וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וגם ביד. ולשון התוספתא שיהו ממשמשין בו בין קרניו. וכתבו תוס' ז"ל שיהו התינוקות ממשמשין בו ואע"ג דאדם אית ליה מזלא מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיעני דאפי' ביום א' פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות ושלשה פעמים ביום א' נראה דאין מועיל לדידיה אע"פ שמועיל להעדאה דהכי נמי אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד בחזרה בעי שלשה ימים ע"כ. ומתני' דקתני שלשה [לאו דוקא] רשב"ג היא דאית ליה דבתלתא הויא חזקה [אלא] אפי' דרבי דאית ליה דבתרי הוי חזקה הכא מודה דמקרא דרשינן ופלוגתייהו בפ' הבא על יבמתו ומוכח הכא בגמ' דממשמשין בו ואינו נוגח דקתני פי' ואינו נוגח לתינוקות הממשמשין בו וגם לא לשורים אחרים אלא שיש ספק בגמ' אם נגח ע"י משמוש התינוקות אי מתחייב בעל השור אההיא נגיחה אע"פ שהיא ע"י שסוי או לא מתחייב מפני שבאה על ידי שסוי ומ"מ ודאי תם לא הוי הואיל ונגח אפי' שהיתה הנגיחה בגרמת התינוקות המשסין. והרי"ף ז"ל סובר שנפשטה הבעיא שבעל השור הנוגח חייב אע"פ שנגח על ידי שסוי. ובגמ' מפר' אביי טעמיה דר' יהודה דאמר תם משיחזור בו שלשה ימים דאמר קרא תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתא לומר נגח נגיחה רביעית משלם נ"ש מן העליה ורבא אמר תמול מתמול חד שלשום תרי ולא ישמרנו האידנא אנגיחה שלישית חייבין פי' רש"י ז"ל במהדורא קמא. אבל חזר בו משום דבריש חזקת הבתים קאמר סתמא דתלמודא אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב וכו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו דאביי ורבא. ובעינן ור"מ מ"ט דתניא א"ר מאיר ריחק נגיחותיו שלשה ימים חייב הכתוב קירב נגיחותיו לא כ"ש א"ל זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה ביום אחד טהורה מטומאת ז' אלא שומרת יום כנגד יום אמר להם הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו וכתב תלתא זימני זוב בהא קרא וכתב טומאתו היא דמשמע בתוך שלשה הוי טומאה וכתב זאת דמשמע אין לך אלא מה שכתוב בו זב בראיות ולא זבה בראיות ומשום גזרת הכתוב הוא דלא דרשי' קל וחומר התם [חסר]