משנה בבא בתרא פרק ט׳ משנה ג׳

הניח בנים גדולים וקטנים השביחו כו': כשהוציאו מקצת הנכסים על קצתם והשביחו הנכסים השבח לאמצע אבל אם הוסיף א' מהם משלו להשביח הנכסים השבח לאותו שהשביח ואף על פי שהוא אינו ממונה עליהם ואמרו האשה שהשביחה זה הוא כשהיא יורשת בעלה עם שאר יורשיו כגון שהיא בת ראובן שנשאת לשמעון ומת ראובן ולא הניח בנים זולתי אשת שמעון ואח"כ מת שמעון דודה ואשתו הנה היא יורשת אותו עם שאר אחי שמעון. והוצרך זה הענין האחרון לפי שיעלה על הדעת הואיל שיש לה בזו שם טוב שהיא שולטת ומשבחת הנכסים שתמחול קא משמע לן:

הניח בנים גדולים וקטנים. ולא מיבעא גדולים וגדולים דפשיטא דמחלי אהדדי. דאם זה מתעסק בנכסים היום גם זה יתעסק למחר. אלא אפילו היו קטנים. שאין יכולים להשביח. הגדולים מוחלין טורח מועט כזה לשכור פועלים. נ"י:

אם אמרו וכו'. בפני ב"ד אמרו כן דכיון שלא חששו הב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים. ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר. ובכולם גדולים אין חלוק בין ב"ד לעדים. הרא"ש:

וכן האשה וכו'. כתב הר"ב בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת וכו'. וס"ד אמינא דבההיא הנאה וכו'. ורישא דהשביחה לאמצע. מפרש בגמ' דאשמועינן דמהו דתימא כיון דלאו דרכה למטרח. אע"ג דלא פריש כמו דפריש דמי קמ"ל:

השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה מזוני לא דתנן ריש פי"א [דכתובות] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים. מעשה ידיה שלהן. הרשב"ם. ועיין חלוקי דעות בזה בטור א"ה סימן צ"ה:

השביחו גדולים את הנכסים בעודן בתפוסת הבית:

השביחו לאמצע ואפילו שכר עמלן לא יטלו, ומכ"ש בגדולים וגדולים, דלפעמים זה או זה מתעסק, וודאי הכל לאמצע. מיהו בהשביחו בהוצאות מכיסן, או טרחו הרבה בטרחות שלא היו הקטנים יכולין לעשותן, שבחן לעצמן [רפ"ז]:

אם אמרו בפני ב"ד, ואם אחיהן גדולים גם בפני עדים סגי:

הרי אנו עושים ואוכלין השביחו לעצמן דמדשתקו לאזהרתן, וודאי ראו שיש תועלת גם לאחיהן בהתעסקן, ומחלו להן הרווחתן [רפ"ז]:

וכן האשה אלמנה:

השביחה לאמצע ומיירי באשה אלמנה שירשה נכסי בעלה, כגון שנשא בת אחיו, ומת בלא בנים ואחים, דאז אשתו ואחיותיה יירשוהו, והיינו דקמ"ל, דאף על גב דאיכא תרתי נגד אחיותיה שהיא גם אשתו, אפ"ה כשלא אמרה ראו וכו' הרווח לאמצע, אבל בלאו אשה יורשת, בכל גוונא השבח ליתומים:

הרי אני עושה ואוכלת השביחה לעצמה וצריכה לאשמעינן ב' בבי גבי אשה, דקמ"ל רישא, אף דאין דרך אשה לטרוח קמי אחיותיה, אפ"ה לא אמרי' דגם בלא אמרה כאמרה דמי, וקמ"ל סיפא, דאף דנהנת עי"ז דנפק עלה קלא דנושאת ונותנת, שעי"ז תנשא, אפ"ה באמרה, שבחה לעצמה:

הניח בנים גדולים וכו' פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ט:)

השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. פי' ריב"ם ז"ל דה"ה גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקט תוס' ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל ומילתא דפשיטא היא דכיון דלקטנים מחיל כ"ש לגדולים דמימר אמר אי טרחנא השתא גם הם יטרחו היום או מחר וכו' ע"ש ועיין ג"כ בנמוקי יוסף פ' המפקיד דף פ"ב. וכתב נמוקי יוסף ז"ל כאן השביחו לאמצע משמע שחולקין בשוה ואין לחוש להא דאמרינן אין מורידין קרוב לנכסי קטן דההיא כשאין נמנין ומתפרנסין יחד דאיכא למיחש שיחזיק בנכסיו ויאמר שהם שלו אבל כל היכא שאוכלין יחד אין לחוש ואע"ג דשותפי' יש להם דין יורד ברשות שאני אחים דמחלי אהדדי ע"כ. וז"ל הרא"ש ז"ל השביחו לאמצע ואף שכר עמלן לא יטלו ול"ד לשאר שותף דאמרינן שותף כיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס משום דשותפי' לא מחלי אהדדי אבל אחין מחלי אהדדי ע"כ. אבל שם בנמוקי יוסף ז"ל כתוב דכל היכא דאמרינן השבח לאמצע היינו דוקא שלא טרח בגופו ולא הוציא ממונו וכן פי' ג"כ כאן והרמב"ן והרשב"א ז"ל בחדושיו כדעת הרא"ש ז"ל דאחין מסתמא מחלי אהדדי וכתב הרב המגיד שגם הרמב"ם ז"ל יודה בזה:

ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא וכו' אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לב"ד בציבור ראו מה שהניח לנו אבא ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקנו ונתעצלו ב"ד לחלוק אז השביחו לעצמם רשב"ם ז"ל. ובטור א"ה סימן צ"ה ובח"מ סימן רפ"ז. וכתב הרא"ש ז"ל בפי' ר"ח ז"ל גרסינן אם אמרו בב"ד ראו וכן איתא נמי בירושלמי דכיון שאמרו בב"ד ולא חששו ב"ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים ראו ב"ד שיש תועלת ליתומים בדבר אבל אמרו בפני עדים לא ובגדולים אין חילוק בין ב"ד לעדים ע"כ. ושם בא"ה סוף סימן צ"ה הביא בית יוסף תשובת הרשב"א ז"ל שכתוב בה דמסתברא כדברי רש"י ז"ל דלאו דוקא אמרה ראו בב"ד דה"ה בפני עדים או אפילו יהי' שם גילוי דעת דבר מוכיח וכו' עיין עוד שם וכן כתב הרב המגיד בפ"ט מהלכות נחלות דהעיקר הוא דאין צריך ב"ד: וכתב נמוקי יוסף ז"ל ומסתברא דמדינא אין כל השבח שלהם דמה ענין לומר שישביחו הם בנכסי אחיהם לעצמם ופי' ר"ת ז"ל דבנכסי אחיהם יש להם דין יורד ברשות ליטול כאחד מאריסי העיר למחצה לשליש ולרביע ע"כ ועיין ג"כ בחדושי הרשב"א ז"ל. בפי' רעז"ל בגמרא מוקמינן לה באשה יורשת וכו'. אמר המלקט לשון רב אלפס ז"ל באשה יורשת כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות ומת ראובן בלא בנים נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותי' בנות שמעון ע"כ ועיין בתוספת. ובגמרא פריך פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דלאו דרכה למיטרח אע"ג דלא פירשה ואמרה הריני עושה ואוכלת כמו שפירשה דמי כדאמרינן גבי רב ספרא דכיון דגברא רבה הוא לא שביק גירסי' וטרח לאחריני ואע"ג דלא פירש כמו שפירש דמי קמ"ל דאשה לאו הכי אלא דין יורשין יש לה ממש. והדר פריך ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי וכו' פשיטא ומשני מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא וכו' כדפירש רעז"ל. עוד בסוף פירש רעז"ל קמ"ל דהשביחה לעצמה. אמר המלקט והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני לא דתנן אלמנה נזונות מנכסי יתומים ומעשה ידי' שלהן [הגה"ה פי' קאי אאינה נזונת כגון כתובתה בב"ד דשוב אין לה מזונות הכי מוכח מהרא"ש ז"ל]: הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטים שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה רשב"ם ז"ל. וביד רפ"ט דהלכות נחלות וסימן ב' ג' ושם יש לו לבדו גרסא אחרת שלא נמצאת בשום ספר וחלקו בנוסח הגרסא כיצד היא הרב המגיד ז"ל ומהרי"ק ז"ל דלהרב המגיד אע"פ שהיא חלוקה על כל הגרסאות שבגמרות דגרסי לא שנו אלא ששבחו הנכסים מחמת עצמן וכו' כדאיתה ברעז"ל הוא ז"ל גריס לה בהפך לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ולמהרי"ק ז"ל שם בכסף משנה אסיפא דמתניתין קאי דקתני אם אמרו ראו מה שהניח לנו וכו' והכי גריס לה לא שנו דאם אמרו וכו' השבח לעצמן אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע וגם בספר שלחן ערוך ריש סימן רפ"ז דחשן המשפט כן ביאר דבריו למי שיעמיק בהן דו"ק ותשכח ועיין ג"כ שם בספר הלבוש: