משנה בבא בתרא פרק ז׳ משנה ב׳

בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל כו': כבר ידעת כי רובע לסאה הוא חלק מארבעה ועשרים. ומדה בחבל מורה על הקפדה על מדידת אותה קרקע. ואמרו הן חסר הן יתר יורה שנתפייסו שניהם בקרוב המדה הנזכרת ביתר או חסר. אחר כן אמר שכשפסק עמו במדה בחבל והותיר איזה שיעור שיהיה או שפסק עמו בקרוב והיה התוספת יותר מרובע לסאה הלוקח חייב למוכר דמי אותו התוספת שנשארו אצלו משומת מקחן לכל הקרקע ואם רצה המוכר שיחזיר לו קרקע באותה התוספת הרשות בידו ולא יוכל הלוקח לחייבו במכירת אותה התוספת לפי שההנאה זו למוכר לפי שהוא לא תועיל לו אותה חלקה קטנה שאינו יכול לזרעה ולפיכך חייב הלוקח לקנותה שיצרף אותה לשאר הקרקע שלקח ולא יפסיד כלום ואם היה השיור הנשאר למוכר שיעור שיוכל לזרוע ויקרא שם שדה עליו אין הלוקח חייב להחזיר לו מעות אלא קרקע וזהו טעם מה שאמר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין וכו'. ומה שאמר ולא את הרובע בלבד וכו' כבר תקן הגמרא זה הלשון ואמר שהכוונה לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעים כולם כגון שמכר לו שדה זרע עשר סאין אם חסר או יתר וכשמדדו מצאו עשר סאין ועשרה רבעים ומותר על הרבעים יחזיר לו הלוקח אותו המותר עם העשרה רבעים כולם ולא יקח אלא מדה בחבל:

פיחת כל שהוא ינכה. ואע"ג דאין אונאה לקרקע [כדתנן במ"ט פ"ד דב"מ] ה"מ כשימכור לו ביוקר יותר משתות. אבל היכא דמטעין זה את זה במדה. צריך לנכות מן הדמים. הרשב"ם. ולא אמרינן שיהא המקח בטל. דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו דוקא מעמידים דבריהם אלא לפי משקל ולפי מנין. המגיד פ' כ"ח מהלכות מכירה בשם הרשב"א:

יחזיר. לשון הר"ב הקרקע שהותיר או דמי הקרקע כדמפרש ואזיל. דהיינו מה הוא מחזיר לו וכו' דקאי נמי אהך דרישא. אבל בנקעים וסלעים דאין נמדדין עמה במתני' דלעיל יש מחלוקת בין הפוסקים. להרמב"ם הם של לוקח בלא דמים. ולרשב"ם נשארו למוכר. וכן הסכים הרא"ש. נ"י:

אם אמר הן חסר הן יתר וכו'. כתב הר"ב ואי אמר בית כור סתם. סתמא נמי כהן חסר הן יתר דמי. גמ'. ומו מי התוס' והרא"ש דדוקא בעומד בתוכה. דאי לאו הכי תקשה מתני' דלעיל דאומר בית כור עפר סתם דנקעים וסלעים אין נמדדין עמה. והא בסתם כהן חסר הן יתר דמי. ואפילו לא היו טרשין כל עיקר אלא היה הקרקע חסר הא אמרת דהגיעו כ"ש השתא. אלא דהתם באינו עומד בתוכה. והכא בעומד בתוכה ורואה כמה יש בה:

יעשה חשבון. כתב הר"ב יחשוב כמה הותיר וכו'. אבל פיחת יתר מרובע לא שייך שום עשיית חשבון אלא ינכה לומן הדמים. דכיון דליכא בהאי שדה טפי. ליכא לחיוביה ליתן לו משדה אחר. הרשב"ם. ונ"י כתב מדלא אמר יתר על כן יחזיר אלא יעשה חשבון. משמע דאפילו פיחת נמי יותר משיעור זה ינכה. ולא אמרינן דבטל מקח. דאכתי שם כור עליה. ע"כ. וכלומר דאי פיחת עד שאין שם בית כור עליה. בטל מקח. דמ"מ בית כור א"ל. וכ"כ ב"י סי' רי"ח בשם הר"ן:

בית ט' קבין. כתב הר"ב דהשתא חזי ליה האי קרקע. כדאמרינן היינו בסוף פ"ק:

ובדברי ר"ע. שם. וכהאי לישנא תנן נמי בפ' י"א דכתובות מ"ד:

לא את הרובע. כתב הר"ב הכי קאמר וכו' לא את המותר וכו' כלומר דתני הכי בגמ' אדפרכינן אמתניתין. קאמר תאני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד מחזיר לו. אלא את כל הרבעים כולן:

בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל ר"ל במדה מצומצמת:

פחת כל שהוא מבית כור:

ינכה מדמי המכר:

יחזיר המותר להמוכר, דהא דאין אונאה לקרקעות, זהו רק ביוקרא וזולא, ואפילו במטלטלין כל שטעו במדה משקל מניין, נקנה מקח ומחזיר הטעות:

אפילו פחת רובע מקום לזרוע רובע הקב והוא י' אמות וחומש מרובעי' בקירוב:

לסאה כל בית סאה הוא נ' על נ' אמה ורובע הוא חלק כ"ד לסאה, [ועי' לעיל פ"ו סי' ז'] [והא דלא נקט ל' רביעיות לכור, דבכור איירי בפרקן. קמ"ל דאפילו במכר רק סאה, צריך לוותר רובע]:

יותר מכאן יעשה חשבון דאם הותיר יותר מרובע או פיחת יתר מרובע, יחשוב כמה מעות הוא שוה לפי דמי המכר ויחזיר לו לוקח למוכר או מוכר ללוקח, ובפיחת דוקא בלא פיחת כ"כ עד שאין שם בית כור עליו דאל"כ בטל מקח [רי"ח]:

מה הוא מהדר לו לוקח למוכר:

ואם רצה המוכר:

שאם שייר בשרה בבית כור שמכר לתבואה:

בית תשעה קבין הוא סאה ומחצה, שכך שיעור שדה ולפ"ז הותיר ו' רבעיי' יותר מהראוי:

ובגינה בית חצי קב הוא שיעור גינה:

וכדברי רבי עקיבא [בפ"א מ"ו]:

מחזיר לו את הקרקע הנותר על בית כור:

ולא את הרובע בלבד הוא מהדר אלא את כל המותר בש"ס מתקן לישנא דמתניתין. דה"ק, לא את המותר לבד הוא מחזיר, דהיינו *) הט' קבין' אלא כל הרבעין הנותרים על הבית כור:

בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת וכו' תוס' פ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ו) ודפ' ר' ישמעאל דמנחות דף ס"ט:

פיחת כל שהוא ינכה וראיתי שנקד הר"ר יהוסף ז"ל פחת הפ"א בקמץ והחי"ת בפת"ח:

כדי ליפות כחו של מוכר שלא יפסיד אותו קרקע מועט דלא חזי לי' למידי ואי בעי מוכר לכפות את הלוקח שיחזיר לו דמי המותר כפי שיעור היוקר דמעיקרא כופין אותו למכור כשער הזול דעכשיו דאמרינן לי' למוכר אי ארעא את יהבת לי' ומעות אתה רוצה שיחזיר לך שקול מאותם מעות בזולא דהשתא ודי לך אם ייפו חכמים כתך לתלות בך מכר המותר במעות או חזרת קרקע היכא דליכא הפסד ללוקח דה"ל זה נהנה וזה אינו חסר אבל לקנות לוקח בשעת הזול כשעת היוקר לא אמרינן אלא או תן לו בזול או טול קרקע:

שאם שייר בשדה בית ט' קבין וכו' עיין ברב אלפס שפסק כרב נחמן שסובר דנותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור דהיינו שלשים רביעיס לבית כור דל"ש רובע א' לסאה אחת ול"ש אלף רביעים לאלף סאים הוו מחילה וכדרב הונא שאמר דט' קבין שאמרו ואפילו בבקעה גדולה שמחזקת עשרה כורין קאמר תנא דמחזיר קרקע אע"ג דלא הותיר בין הכל אלא ט' קבין וכן ג"כ פסק רשב"ם ז"ל. והרמב"ם ז"ל שם פכ"ח מהלכות מכירה נראה שמפרש דהא דקתני שאם שייר בשדה בית ט' קבין ובגנה בית חצי קב יותר על הרובעי' קאמר שנותן לו הט' קבין וגם הרובעים ובגנה ג"כ כמו כן אם הותיר חצי קב מחזיר לו את כל הרובעים עם היתר בדמים ואם רוצה להחזיר לו קרקע מחזירו לו כשער הזול של עת החזרה דסיפא דמתניתין דקתני לא את הרובע וכו' אכולה מתניתין קאי ע"ש במגיד משנה. עוד בגמרא תנא אם הי' ההוא שדה שמכר סמוך לשדה אחרת שיש לו אפילו אם הותיר כל שהוא על ז' קבין ומחצה לכור מחזיר לו את הקרקע ולא יעשה חשבון דהא חזי לאיצטרופי לשדהו ואע"ג דלא הוי ההיא מותר ט' קבין יחזיר לו קרקע דכיון דלא מפסיד מוכר בחזרת קרקע מידי לא נייפה כחו לכוף הלוקח לקנותו ע"כ:

לא את הרובע בלבד הוא מחזיר אלא את כל המותר בגמרא פריך כלפי לייא אדרבא אפכא מסתברא דהמותר לא הוי מחילה אבל הרביעים אמרנו ברישא דהוו מחילה דה"ק אפילו פיחת רובע לסאה וכו' הגיעו יותר מכאן וכו' ומשני אלא ה"ק וכו' כדמפרש רעז"ל. וכן תני רבין בר רב נחמן לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא את כל הרבעין כולן. לשון הטור בח"מ סימן רי"ח וכל זה מיירי בשאינו עומד הלוקח בתוך השדה לפיכך כשאומר לו בית כור עפר ודאי צריך ליתן לו בית כור שלם ואפילו אין חסר ממנו אלא קב צריך להשלימו ואפילו אם יאמר המוכר אנכה לך מן המעות כפי החסרון שחסר לא ישמע לו הלוקח שיאמר לו לא הי' דעתי אלא לקנות בית כור שלם אלא שצריך לקבל הסלעים והנקעים אבל אם עומד בתוך השדה ורואה אותה וזה אומר בית כור עפר אני מוכר לך ה"ל כאילו אמר לו הן חסר הן יתר ואפילו חסר שבעה קבין ומחצה הגיעו ע"כ. וראיתי שבכל מקום ששנינו בפרק זה הן חסר הן יתר הגיה הרב יהוסף ז"ל אם חסר אם יתר: