משנה בבא בתרא פרק ג׳ משנה ח׳

אין עושין חלל תחת רשות הרבים כו': חכמים אומרים לפי שברוב הימים מרקיבין הקורות והבנין שהוא מתחת הארץ ויפחות המקום מחמת ההולכים עליו וגזוזטראות הם קורות גדולות שיוצאין מן הכותל שיכולין לקבל תקרה ומעזיבה ומעיקרנו טוענין ליורש וטוענין ללוקח ולפיכך כשיקחם הרי היא בחזקתה לפי שאנו נטעון בשבילו נאמר אפשר שאותו הראשון שבנאו בתוך שלו הוציא כמו שהוא ראוי ונעמיד אותה כמות שהיה:

אין עושין חלל תחת רשות הרבים. לכתחילה. ואם עשה וכסה כראוי פטור כדתנן במשנה ו' פרק ה' דבבא קמא. המגיד פרק י"ג מהלכות נזקי ממון:

חלל תחת רשות הרבים. ומפרש ואזיל מה הוא אותו חלל. בורות. שיחין. ומערות. כ"כ הרשב"ם ואע"פ דבריש פ"ב. וכן במשנה ה' פ"ה דב"ק. מפרש הר"ב דמערה מקורה. ולא אינך. היינו שכך דרכן להיות והכא מיירי שעושה כולהו גווני תחת רשות הרבים דהיינו וקירוי על גביהם. והרמב"ם פרק י"ג מהלכות נזקי ממון. וטור סימן תי"ז העתיקו ולא בורות. ונראה לי דלדידהו החלל היינו כמו מגורות לאצור בהן התבואה כמנהג במקצת ארצות אלו והוזכרו בתשובות הרשב"א שהביא ב"י סימן תי"ז:

בורות. שיחין ומערות. עיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ב:

ר"א מתיר וכו'. עיין מ"ש בזה בריש מסכת בכורים:

כדי שתהא עגלה מהלכת וכו'. כתב הר"ב ולא חיישינן שמא לימים יתקלקל וכו' ורבנן זמנין דמפחת שיתלע מתוכו. ולאו אדעתיה דעובר ברשות הרבים. ויעבור ויפול. גמרא:

אין מוציאין זיזין וכו'. כתב הר"ב שמא יכשלו בהן בני רשות הרבים. וכן פירש הרשב"ם ולפיכך למעלה מגמל ורוכבו שרי. רי"ף [עיין סוף פרק דלעיל] ומסיים הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות נזקי ממון והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים:

זיזין וגזוזטראות. לענין כונס לתוך שלו הוה לא זו אף זו:

אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. ולא תימא שלא יהא רשאי לעשות כן. לפי דדחקי רבים. ואזלי להתם ויוזקו. קמשמע לן דכיון דבשלו הוא עושה כן. על הרבים להרחיק עצמן. או לעשות גדר להפסיק שלא יזוקו. כך נ"ל:

הרי זו בחזקתה. כתב הר"ב דטוענין ללוקח ואמרינן שמא זה שמכרה לו כנס בתוך שלו. וכן פירש הרשב"ם ונ"י. גם הרמב"ם פירש כן. ומשמע דאילו לטעון שמא רבים מחלו לו כדתנינן במשנה ה' פרק ב' גבי ואם לקחו [אפילו] בית רובע וכו'. לא טענינן. דמאן מחיל. וכן יורה לשון הרשב"ם ברישא אין מוציאין וכו' שכתב דהא כל בכי רשות הרבים ליתנהו גביה דלמחלו. ע"כ. ובגמרא פרק ב' דף כ"ג אמתניתין שכתבתי עביד צריכותא למתניתין דהכא וקאמר דאי אשמועינן דבית רובע דיחיד הוא. כלומר בעלי שדות שסביביו כיחידאי נינהו. אימא פיוסי פייסיה פירוש במעות אי נמי אחולי אחיל גביה. אבל רבים מאן פייס ומאן שביק. אימא לא. צריכא. משמע דצריכא לאשמועינן דאפילו רבים נמי אימא דמחלי וכמ"ש שם בתוספות לעיל מהך. ופירוש שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שהרשות בידם כדתנן במסכת מגילה פ' בני העיר (מגילה דף כ"ו). ע"כ. אבל ראיתי בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סימן תי"ז שכתב דפשטא הכי משמע אלא שאפשר לפרש אבל רבים כיון דאי אפשר לומר דפייס אפייסו ליה דבני רשות הרבים אי אפשר להתפייס ולמחול שהדרך מסור הוא לכל העולם. אימא דכי לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות לא תהא בחזקתה. קמ"ל דאפילו הכי אני אומר [הרי זו בחזקתה] ולהקל עליו דכונס לתוך שלו היה. ע"כ:

כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים וחכמים חוששין שמא יתקלקל:

אין מוציאין זיזין עי' לעיל סי' ע"ג:

וגזוזטראות [גאללעריא]:

לרשות הרבים למטה מגובה גמל ורוכבו. מיהו אנן נוהגין להקל בכל זה, מדמחלו זל"ז בני ר"ה [תי"ז]:

אלא אם רצה כונס תוך שלו כשיעור הוצאת הזיזין:

הרי זו בחזקתה דטענינן ללוקח שהמוכר לו, כינס לתוך שלו. ולא דמי לדלעיל פ"ב מ"ז דאמרינן דבספק כך וכך קוצץ ואינו נותן דמים, דהכא מדודאי עיר קדמה והניחו לו להוציאו ש"מ דכינס, משא"כ התם הרי אפילו קדם האילן צריך לקצצו, להכי כשקוצץ ה"ל אח"כ המע"ה:

אין עושין חלל. ס"פ לא יחפור. וירושלמי רפ"ק דבכורים וכתבתיו שם:

כדי שתהא עגלה. ירושלמי פרק הפרה. ופירש נמקי יוסף ז"ל אין עושין חלל וכו' דזימנין דמפחית ולאו אדעתיה והאי חיישינן היינו דוקא כשהחלל הוא במקום שרגלי בהמות ועגלות מצויין שם כגון באמצע אבל מן הצדדין ליכא למיחש דמפחית כיון שנתן עליו כסוי הראוי לעגלה מהלכת וטעונה אבנים והא דחיישינן במקום שמצויין לילך היינו בניזקין דרבים משום דקדרה דבי שותפי לא קרירא ולא חמימא כדאיתא בפ' לא יחפור ומש"ה לא אזלינן בתר השתא אבל בנזקי יחיד בתר השתא אזלינן כדתנן היו שרשיה יוצאין לתוך של חברו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה עכ"ל ז"ל:

אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לר"ה. דאיכא למיחש שמא יכשלו בהן בני ר"ה והלכך אין מוציאין דהא כל בני ר"ה ליתנהו גביה דלימחלו. ואיתה בתשובות הרשב"א ז"ל סימן אלף וקנ"ב:

לקח חצר. וכו' אמר רב הונא ואם נפלה חוזר ובונה אותה. ואיתה בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג.) ועיין במ"ש שם סימן ה'. וביד פי"ג דהלכות נ"מ סימן כ"ג כ"ד כ"ה. ובטור ח"מ סימן תי"ז ובבית יוסף סימן קנ"ד: