משנה עבודה זרה פרק ה׳ משנה י״א

גת של אבן שזפתה עובד כוכבים וכו': כשדרך בו העובד כוכבים אי אפשר לה שלא יקלוף אע"פ שהיא של אבן ואין הלכה כרבי:

שזפתה נכרי. כתב הר"ב ואורחא למרמא בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזפתא לשון רש"י. ופירוש קוטרא נראה שהוא לשון קיטור הכבשן. וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. ואח"כ ינגבו. הר"ן והרא"ש:

ושל חרס כו' אסורה. כתב הר"ב דחרס בלא זפתא בלע לה חמרא. וכ"כ רש"י. וכלומר שאע"פ שהזפת נקלף לא הוסר בזה טעם היין. לפי שהחרס עצמו מלבד הזפת בלע כשנתן היין בזפת לזפתה. ואין הפירוש בלא זפתא שאפילו בלא זפתא בלע מהדריכה דכולה מתני' בלא דרך בה היא כדאיתא בגמ'. ולשון הר"ן משום דחרס בלע טובא:

אסורה. ואינה נתרת בנגוב אלא בעירוי. דניגוב אינו מפליט בכלי חרס. וכיון דצריך עירוי אין צריך קליפה. דעירוי מפליט אף בלא קליפה כ"ז שלא דרך בה. דלא גרע מקנקנים שמכניסין לקיום [דתנן במ"ד פ"ב]. הרא"ש:

גת של אבן שזפתה עובד כוכבים שטחה בפנים בזפת, שלא תשאב היין, ודרך ליתן לתוכו אח"כ מעט יין להעביר ריח הזפת:

מנגבה מקנחן במים ואפר ואח"כ שוב במים ואפר, והיינו בשהכלי יבש ואם הוא לח מקנח באפר ומים, ואח"כ שוב אפר ומים [קל"ח ס"י]:

ושל עץ דבעי זפת טובא, ובלע חמרי טובא:

רבי אומר ינגב ואח"כ ינגבו. וכ"ש דמהני עירוי:

הרי זו אסורה וצריכים עירוי ג' ימים [ועי' פ"ב סי' כ"ד]:

גת של אבן שזפתה עו"ג וכו' ובגמרא מוקי לה בשלא דרך בה אבל אם דרך בה והיא זפיתה קתני בברייתא דאפילו בשל אבן בעי קלוף ואח"כ נגוב:

וחכמים אומרים יקלוף את הזפת וז"ל הרא"ש ז"ל וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ואח"כ ינגב אבל אם ירצה לעשות ערוי שלשה ימים אין צריך לקלוף את הזפת שע"י ערוי פולט את הבולעת כדאמרינן לעיל בקנקנים זפותים אע"ג דמכניסן לקיום ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה ואינה נתרת בנגוב אלא בערוי דנגוב אינו מפליט בכלי חרס וכיון דצריך ערוי אין צריך קליפה דערוי מפליט אף בלא קליפה כל זמן שלא דרך בה דלא גרע מקנקנים שמכניסו לקיום אבל אם דרך בה אין ערוי מועיל בעוד הזפת עליו משום דע"י דריכה בלע טפי אלא יקלוף ואח"כ יעשה ערוי ע"כ:

ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה אלא בעיא מלוי וערוי שלשה ימים כדאמרינן בפ' אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ג.) ובגמרא מסיק רבא דהאי סיפא דמתניתין אתיא לרבנן אבל לרבי כל אבן ושל עץ ינגב ושל חרס יקלוף. ואיתה בתוס' לעיל פ' ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ה.) בסוף פירוש רעז"ל צ"ל בלע ליה לחמרא. וביד שם פי"א סימן כ' כ"א כ"ג. ובטור י"ד סימן קל"ח. והילך פירוש הר"ן ז"ל ושל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה משום דחרס בלע טובא ומש"ה לא סגי ליה אלא בהכשר גדול דהיינו מלוי וערוי והך מתניתין אקימנא בגמרא דלא דרך בה דאילו דרך בה לא סגי לה אפילו לגת של אבן בנגוב אלא קלוף בעיא והה"נ בשל אבן בשאינה מזופפת ודרך בה ינגב דהא ברייתא דתניא בגמרא הגת והמחץ והמשפך וכו' ותני בה של עץ ושל אבן ינגב ומיירי בשאינם מזופתים אוקימנא דדרך בה אלמא כל שדרך בה אע"פ שאינה מזופפת צריכה נגוב וכי תימא ולמה צריכה נגוב דהא גת דבר שאין מכניסו לקיום הוא וכדתניא בברייתא ומודה רבי בקנקנים של עו"ג שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום וכיון שהגת דבר שאין מכניסו לקיום הוא ליסגי ליה בהדחה בעלמא וכדאמרינן בפ' אין מעמידין גבי חצבי שחימי ופתוותא דבי מכסי דכיון דאין מכניסו לקיום משכשכה במים ומותרין ותניא נמי לקמן דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסית וצלוחיות מדיחן. כבר כתבתי תירוץ קושיא זו בפ' אז מעמידין שהגת שזפתה כיון שמשהין בה היין קצת למתק בו את הזפת וכן הגת שדרך בה כיון שנשתמשו בה יין בשפע ולא נשתמשו בה זמן מרובה אינו ככלי שמכניסו לקיום לגמרי להצריכו הכשר גדול דהיינו ערוי ולא כשאין מכניסו לגמרי להתירו בהכשר כל דהו דהיינו הדחה אלא בינוני הוא בין דבר שמכניסו לקיום ובין דבר שאין מכניסו לקיום לפיכך נתנו עליו הכשר בינוני דהיינו ניגוב אבל כל הכלים שאינם של חרס שאין מכניסן לקיום כלל בהדחה בעלמא סגי להו וזה שלא כדעת הראב"ד ז"ל שהצריך נגוב בכוסות של עץ. ודאמרינן בשל חרס אע"פ שקלף את הזפת ה"ז אסורה כלזמר וצריכה ערוי מדפסיק ותני סתמא אסורה משמע דבין שתחלת תשמישו ע"י עו"ג בין שתחלת תשמישי ע"י ישראל ערוי בעיא כיון שהיא של חרס לפי שכיון שהחרס בולע ביותר החמירו עליו במכניסו לקיום ואין מכניסו דהיינו גת וכדכתיבנא כאילו היה מכניסו לקיום לגמרי וא"ת א"כ דאפילו תחלת תשמישו ע"י ישראל של חרס צריכה הכשר גדול דהיינו ערוי כי תני בברייתא פליגתא דרבי ורבנן בגת ומחץ ומשפך של חרס למה לי למיתני של עו"ג דמשמע דוקא בשתחלת תשמישו ביד עו"ג והא אמרינן דאפילו תחלת תשמישו בהיתר צריך ערוי לדברי חכמים י"ל לרבנן הכי נמי אלא לאשמועינן כחא דהתירא דרבי נקט הכי דאפי' בשתחלת תשמישו ביד עו"ג סגי בנגוב ואין כן דעת הראב"ד ז"ל שהוא כתב דהא דמצרכינן ערוי לגת של חרס דוקא בשתחלת תשמישו באיסור אבל תחלת תשמישו בהיתר בנגוב סגי ליה עכ"ל הר"ן ז"ל: