משנה ערכין פרק ו׳ משנה ה׳

אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו כו': אמר רחמנא ונתן את הערכך ביום ההוא בלא איחור ונאמר קדש לה' ר"ל כל דבר שהוא קדש לה' והוא סתם הקדשות שהן לבדה"ב דינו שאין ממתינין להם שום זמן ואין מעתקין אותן לשום הנאה לפי שהשבח הזה שאמר בהן אינו ודאי אבל הוא על הספק ולפעמים אנו משתדלין להוסיף במה שאנו עושין ויהיה מעשינו סיבה לחסר מדמיהם ולפיכך עלה בידינו עיקר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים:

ולא בצבע שצבען כו'. וה"נ מייתי לה בפ"ט דב"ק [שם] ובפרק ד' דכתובות דף נ"ד. ולשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות ערכין ולא בגדים שצבען כו'. ויראה דבגדים צבועים קרויים צבע בלשון המשנה. ואולי ישתנה משקלו. ולא יהיה בשש נקודות. אך לא ידעתיו:

לשמן. לשון הר"ב לשם אשתו ובניו. ואע"פ שלא לבשום עדיין. רש"י בכתובות:

אין להקדש אלא מקומו ושעתו. שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשיג יד. ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד וכו' א"א רואין כאילו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית. [בכפר] אין שמין אותה אלא לפי מקומה וכו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא ה"ל יותר כן פירש"י. והרמב"ם בספ"ג מה"ע כתב אלא כיצד עושין מוכרין הכל [למקומו] ובשעתו כמו שהוא. ע"כ. ומ"ש הר"ב וטעמא כתב הרמב"ם. דזימנין דאתי לשהויי וכו'. ומהאי טעמא אין משתכרין כו'. משנה היא בפ"ד דשקלים ואתמר עלה בירושלמי. אין משתכרין בשל הקדש אא"כ רצה יהא הפסד שלו. ושכר להקדש מותר. ומיהו התם מפרש הר"ב טעם אחר. והוא מהבבלי דפרק שני דייני כמ"ש שם בס"ד:

ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנבו [כמ"ש בר"פ ושם כתבתי ג"כ טעמא דעבדים אין מכריזין עליהן] אבל ר"פ דמצריך ההכרזה ששים יום. מיירי בקרקעות. תוס':

אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו ר"ל אין לו להמקדיש כח להקדיש [אב"י ולרש"י ב"ק שם ר"ל אין לו להגזבר לגבות]:

ולא בצבע שצבען לשמן רתוי"ט פי' דר"ל בגדים [ולפעד"נ זה דוחק, דמלבד שחסר מלת בגד. ג"כ ק' דהול"ל בגדי צבעונין (כע"ז ד"כ ע"ב), וכדמסיים בלשון רבים שצבען. וגם בב"ק דק"ב ב' ומתוס' שם לא משמע הכי יע"ש]. ולי נראה דצבע ממש קאמר, ור"ל אם צבע בגדיהן לשמן אין שמין לההקדש מה ששוין הבגדים עי"ז יותר, דלא משתעבד, אפילו לא לבשום עדיין. ולא זו אף זו קתני, דלא מבעייא הבגדים עצמן דלא משתעבדי, אלא אפילו דמי הצבע, שאין הצבע נצרך להם כל כך להאשה ובנים, אפ"ה לא משתעבדי. ולא דמי לדלעיל מ"ג, דאין נותנין לאשתו כסות ומנעלים. התם ר"ל כדי לקנות להן להבא:

ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן אף שלא נעלו אותן עדיין, ולא זו אף זו קתני, לא מבעייא כסות שכבר לבשו והשתמשו בהן, אלא אפילו בצבע בגדיהן שלא נשתמשו בהן משצבען. ולא מבעיא בצבען, דעכ"פ כבר נשתמשו בעיקר הכסות קודם שנצבעו, אלא אפילו סנדלין חדשים שלא השתמשו בהן עדיין כלל, כולהו אינו יכול להקדיש. מיהו פשיטא דגם כסות שקנה לשמן, או ספרים שקנה לבניו ללמוד בהן, אינו מקדישן. אבל ספרים שקנה לצרכו, או בגדי שבת שקנה לאשתו ובניו, ממשכנין, וי"ח [ח"מ צ"ז]:

אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח דכשנמכר בכסות יפה, שוה יותר:

משביח הוא מנה יותר ממה ששוה עכשיו. [ואע"ג דאין מפרכסין אדם ובהמה כדי להשבית מקחן, מדהו"ל כגונב העין (כח"מ רכ"ח ס"ט). היינו בשמתכוון לרמאות שיחשוב הקונה שיש בהמקח דבר שאין בו באמת כגון שצובע שחור זקן עבד זקן כדי שיראה בחור, וכדומה. אבל מותר לרחצו ולסכו כדי לעורר חפץ הקונים לקנותו, וה"נ להלבישו במלבושין יפים, ולמכרו כך בהמלבושים]. ודוקא כשיש לו כסות כבר, אבל אין משהין אותו כדי לקנות לו כסות כדי שישתבח מקחו, וכדמסיק:

וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס יום השוק:

אם מעלין אותה לכרך שמצויין שם עשירים לקנות מרגליות:

אין להקדש אלא מקומו של המרגליות:

ושעתו של עבד ופרה. דחיישינן שכשישהה אותן יפסידו. ולהכי רק בקרקעות משהין ס' יום מלמכרן, ולא במטלטלין:

אחד המקדיש את נכסיו וכו' ס"פ נערה ובפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ב) ושם בהרא"ש ז"ל בפ' המקבל ובירושלמי פ' הגוזל קמא:

אין לו לא בכסות אשתו וכו' ירוש' דגיטין פ' השולח. והביאה בית יוסף בשם הרשב"א ז"ל בטור א"ה סימן ע"ג. ופי' הרגמ"ה ז"ל אין לו לגזבר ליטול לו כסות אשתו ובניו אע"ג דעדין לא לבשום ע"כ וכן ג"כ פי' רש"י ז"ל שם ס"פ נערה אין לו לגזבר למשכנו על ערכו הקצוב לא בכסות אשה וכו' ע"כ אבל גבי מקדיש שייך לפ' אין לו למקדיש בכל אלו כלל שלא חל עליהן הקדש כלל:

ולא בצבע שצבען וכו' וה"נ מייתי לה בפ"ט דב"ק שם ובפ"ד דכתובות דף נ"ד ולשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה"ע ולא בגדים שצבען וכו' ויראה דבגדים צבועים קרויין צבע בלשון המשנה ואולי ישתנה משקלו ולא יהיה בשש נקודות אבל לא ידעתיו מתוספות יום טוב:

אין לו להקדש אלא מקומו במרגלית ושעתו בעבד ופרה שהמעריך עצמו ומך הוא ונידן בהשג יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש ואם היה לו עבד הנישום עכשיו עשרים זוז אין אומרים רואין כאלו לוקחין לו כסות בשלשים זוז והוא משביח מנה ונמכר במאה ועשרים זוז ונמצאו דמי העבד צ' זוז וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה:

אין להקדש אלא מקומו ושעתו וא"ת מ"ש מהכרזת ששים יום אלמא שממתינין לריוח הקדש וי"ל דאין טעם המתנת ההכרזה אולי יתייקר לאחר שהוקדש אלא שימכר בשוייו כמו שהיה שוה בשעה שהוקדש הרא"ש ז"ל. ותוס' ז"ל תרצו דהכא מיירי במטלטלין ואיתא בהנושא דאין מכריזין על אלו שמא יגנבו אבל רישא דמתני' דראש פירקין דמצריך הכרזה ס' יום מיירי בקרקעות ע"כ וכן ג"כ מבואר ביד ספ"ג דהל' ערכין ועיין בבית יוסף טור ח"מ סי' ק"ט במה שכתב בשם הר"ש בר צמח ז"ל וחולק עליו: