ספר הזוהר – פרשת ויקרא

פרשת ויקרא - זהר

ויקרא - רבי אלעזר פתח: שְׁאַל־לְךָ אוֹת מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַעְמֵק שְׁאָלָה אוֹ הַגְבֵּהַּ לְמָעְלָה (ישעיה ז יא). אסתכלנא בדרין קדמאין ודרין בתראין! מה בין דרין קדמאין לדרין בתראין? דרין קדמאין הוו ידעין ומסתכלין בחכמתא עלאה, וידעין לצרפא אתוון דאתיהיבו ליה למשה בסיני. ואפילו חייבין דבהון בישראל הוו ידעין גו אתוון חכמתא עלאה! וידעין - גו אתוון עלאין וגו אתוון תתאין - חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא.

בגין דכל את ואת דאתמסר ליה למשה, הוו מתעטרין וסלקין על רישייהו דחיוון עלאין קדישין, וכלהו חיוון הוו מתעטרי בהו, ופרחין גו אוירא דנחתא מגו אוירא עלאה דקיק דלא ידיע. וסלקין ונחתין - אתוון רברבין ואתוון דקיקין. אתוון רברבין - נחתין מגו היכלא עלאה טמירא דכלא. ואתוון דקיקין - הוו נחתין מגו היכלא אחרא תתאה. ואלין ואלין אתמסרו ליה למשה בסיני.

וחבורא דאתוון דאינון מתחבראן בטמירו בכל את ואת! כגון א' את יחידא - מתחבראן עמה בטמירו תרין אחרנין ל' ף'. וכן כלהו -- אתמסרו ליה למשה בסיני. וכלהו טמירין גו חבריא - זכאין אינון!

שאל לך אות אות ממש! דכלהו הוו נטלין ברזא דאתוון! וכן ברחב מה כתיב? ונתתם לי אות אמת (יהושע ב יב) - דא את ו', דדא אקרי "אות אמת". ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת?! אין! אלא אות דא "אות אמת" אקרי.

העמק שאלה דא אות ה' בתראה דבשמא קדישא, או הגבה למעלה - דא את י', רישא דבשמא קדישא. ודא איהו רזא דכתיב שאל לך אות מעם יהו"ה אלהיך - אות משמא קדישא! משמע דכתיב מעם יהו"ה, דדא איהו שמא דקודשא בריך הוא - את חד דביה.

ומשכנא קאים על דא. תא חזי, כד סליק עננא על משכנא ושרא עלוי כל אינון רתיכין וכל אינון מאני משכנא דלעיל -- כלהו הוו גו עננא. מה כתיב? ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן (שמות מ לה), וכתיב ויבא משה בתוך הענן, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה (שמות כד יח). אי משה לא הוה יכיל לאעלא למשכנא, אמאי הוה יתיב בטורא כל אינון ארבעין יומין? אלא בגין לקבלא אורייתא זמנא אחרא. דהא תרין לוחין אתברו בקדמיתא, והשתא הוה בטורא כמלקדמין.

אמר רבי יוסי, אי הכי והא כתיב וַיָּקֶם משה את המשכן וגו' (שמות מ יח), וכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד, וכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וגו'. וכתיב ויקרא אל משה וגו' - משמע דמשה בטורא הוה בההוא זמנא דקרא ליה, וכתיב מאהל מועד - ואהל מועד לא הוה כטורא דסיני, דהא בינייהו דישראל הוה?

אמר ליה: בההוא זמנא אשתלימו ארבעין יומין, וארבעין יומין הוה משה בטורא. ועננא אחרא עלאה הוה מתקן משכנא, ותקין פתורי מכל אינון רוחין קדישין, לאתתקנא אתר. דהא תרי ענני הוו - חד דעאל ביה משה, וחד דשארי על משכנא.

תא חזי מה כתיב? וכבוד יהו"ה מָלא את המשכן (שמות מ לד), "מִלֵא" לא כתיב אלא מָלא, דהוה שלים לעילא ותתא עם משכנא דלתתא. תקונא טמירא דנחת לתתא ואתתקנת שכינתא.

ארבע סטרין דמשריין אתגניזו.

תקונא קדמאה דחד משמרה מאינון ארבע משריין כלא עד דאתתקנו.

רישא לסטר ימינא צדקיא"ל רב ממנא רב משריין דאיהו תחות שולטנא דמיכאל. ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין תחות ידיה. וחד ממנא אתקם על ארבע; תלת ארבע זמנין לתתא. בגין דכל אינון משריין עלאין כד נחתין לתתא - משניין שמא דלהון בשמהן אחרנין, בר אינון עלאין לא משתנין לעלמין. והאי ממנא עלאה צדקיא"ל קאים עלייהו לגו. את חד נציץ על רישייהו ואיהו א' זעירא. כד האי את נציץ -- כלהו נטלין לההוא אתר דנציץ האי נציצו.

לגו מנייהו רזיא"ל, רב ממנא רב משריין, דקיימא לגו תחות שלטנותא דמיכאל. ועמיה כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא קאים עלייהו בתרעא דאתקרי רומיא"ל, וסחרין ליה י"ב ממנן. תלת תלת ארבע זמנין. ורזיא"ל רב ממנא קיימא על כלהו דלא אשתני שמיה. את חד נציץ על רישייהו דכל אינון משריין, ואיהי את ר'. כד האי נציץ -- נטלין כלהו לההוא סטרא דההוא נציצו. האי את קיימא על עונשא דמגלה רזין, וסימניך ריש וקלון (משלי יג יח).

לגו מנייהו יופיא"ל רב ממנא רב משריין, תחות שלטנותא דמיכאל. ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין דתחות ידיה. ולא אתגליין הכא בחושבנא בגין דלא אשתלימו הכא - עד דאתו לבית עולמים דתמן אשתלימו כלהו, ואסגו משריין בשלימו. ומה דאמרן הכא - כל אינון משריין דתחות ידיה דאתמסרו בההוא שעתא לאעלא עמיה. וחד ממנא קיימא עלייהו וחכמיא"ל שמיה, וי"ב ממנן סחרין ליה, לכל עיבר תלת תלת כמה דאמרן. ויופיא"ל רב ממנא קיימא על כלהו דלא אשתני שמיה. את חד נציץ על רישייהו דכל אילין משריין ואיהי את ק'. וכד נציץ דא -- נטלין כלהו לההוא סטרא דההוא נציצו. האי את ק' תלייא באוירא, ואכפיא תלת זמנין ביומא, וסלקא ונחתא.

תרין אתוון אילין -- ק' ר' -- אינון אתוון דקיימין באמצעיתא; חד דחפי לאת א', וחד דחפיא על י' דאיהי לבתר.

לגו מנייהו קדומיא"ל, רב ממנא רב משריין, תחות שולטנותא דמיכאל. ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא קיימא עלייהו בתרעא דאתקרי אריא"ל, וי"ב ממנן סחרין ליה, תלת לכל סטר. והאי ממנא קדומיא"ל קיימא עלייהו, דלא אשתני שמיה לעלמין. חד את קיימא נציץ על רישייהו, והוא את י'. כד האי נציץ - נטלין כלהו לההוא נציצו דנציץ.

אות ק' דקאמרן - חפיא על האי את י'. ר' - חפיא על א'.

לגו לגו באתר דאקרי קדש נציץ חד את בטמירו ובגניזו. ואיהו את ו'. והאי את ו' נציץ בנציצו על כלהו אתוון.

וקלא נפיק מבינייהו דאלין אתוון. כדין בטש נציצו דאת ו' לנציצו דאת י', ונפק ההוא נציצו מגו אתר דאקרי קדש, ובטש לגו נציצו דאת י', וכדין נציצו דאת י' בטש לגו נציצו דאת ק'. ונפקא נציצו דאת ק' ובטש לגו נציצו דאת ר', ונפקי נצוצין כלהו ומתחברין לגו נציצו דאת א' דקיימא. וקלא הוה נפיק ובטש בכל אינון נציצין דאתוון כחדא.

נציצו דאת ו' בי', נציצו די' בק', נציצו דק' בר', נציצו דר' בא'. ומתחברן גליפין דנציצין ונפקי לבתר. ובתר דמתחברין בניצוציהון - נפיק קלא מביניהון ומתחברן ברזא דא ויקרא אל משה.

ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל. לבתר אתהדרו אתוון והוו מתגלגלין בקולפוי, בצרופין דאתוון דאתמסרו לאדם בגנתא דעדן.

את א' ירא לעאלא בגו טמירא לאתר דאקרי 'קדש'. ונפק ו' ויהיב דוכתא לאת א'. ואתחבר א' לגו ו' דבתריה. וי' עאל בין ק' ור' ואשתכח קיר, ואתגליפו ואתנציצו כמלקדמין. וקלא נפיק מבינייהו, ומתחברן נציצין דאתוון ונפקי לבר, ואתגליין לגבי כל אינון משריין דהוו נטלין אינון אתוון. וכד מתחברן נציצין דאתוון - קלא בטש בינייהו, ואתחזון בגלופייהו לכל אינון רתיכין - אוקיר. וקלא אהדר מבינייהו וקרי בין אינון רתיכין אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר (ישעיה יג יב).

זכאה חולקיה דמשה דחמי כל דא! אבל צרופא דא לא אתחמי לעינוי דמשה אלא צרופא קדמאה דאיהו ויקרא. דא הוה חמי משה. הדא הוא דכתיב ויקרא אל משה. וצרופא דא אחרא - לא גליין ליה, בגין דשבחא דבר נש לא מודעין לקמיה. וסימניך צאו שלשתכם (במדבר יב ד), וכתיב ויקרא אהרן ומרים, וכתיב פה אל פה אדבר בו, וכתיב לא כן עבדי משה. בגין דלא מודעין שבחיה דבר נש לקמיה!

סלקין אתוון ואתהדרו בכל אינון משריין כגוונא דא בצרופא דא - אוקיר. וקלא נפיק ואכריז ואמר אוקיר אנוש מפז וגו'. לבתר אתמשכו אתוון, והוו נציצין על רישייהו דכל אינון רתיכין, ואשתככו עד דאתתקנו לדוכתיהו.

רישא לסטר שמאלא חזקיא"ל רב ממנא רב משריין לכל אינון דקיימי לתרעא דמשכנא תחות שלטנותא דגבריא"ל. ועמיה מתתקנן בההוא תרעא כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא אתקם על תרעא לבר - וגזריא"ל שמיה. ועמיה י"ב ממנן דסחרן ליה - תלת תלת לכל סטר לד' סטרין. ואלין שננא דלהטא דחרבא דמתהפכא בידייהו. והאי ממנא חזקיא"ל קאים עלייהו לעילא לעילא לגו. את חד נציץ על רישייהו, ואיהי את א'. דהא לא קיימי אלין ולא נטלי אלא ברזא דא' דאיהי ימינא, בגין דשמאלא לא נטיל אלא בימינא. ימינא נטיל תדיר לשמאלא, דא' את נציץ ונפיק מן ימינא. כדין נטלין לההוא אתר דנציץ ההוא נציצו.

לגו מניה רהטיא"ל, רב משריין, דקיימא לגו תחות שלטנותא דגבריאל. ועמיה כל אינון משריין תחות ידיה. וחד ממנא קאים עלייהו בתרעא דאתקרי קדשיא"ל. וסחרין ליה י"ב ממנן - תלת תלת ד' זמנין. וההוא ממנא רהטיא"ל קיימא על כלהו, דלא אשתני שמיה. את חד נציץ על רישייהו דכל אלין משריין, ואת דא איהו ז', ואיהו אתחלף גו תקונא דמשכנא באת ל'. האי אתחלף ברזא דיזל מים מדליו (במדבר כד ז), ואתחלף בגלופי אתוון ואקרי חלופא ל'. כד האי נציץ על רישייהו דכל אלין משריין - כדין כלהו נטלין לההוא סטרא דההוא נציצו.

לגו מן דא קפציא"ל, רב ממנא רב משריין, תחות שלטניה דגבריאל. ועמיה הוו מתתקנין כל אינון משריין דתחות ידיה - אינון דאתמסרו ליה בההוא שעתא. וחד ממנא קאים עלייהו - עזא"ל שמיה. וי"ב ממנן סחרין ליה - לכל עיבר תלת תלת כמה דאוקימנא. וקפציא"ל רב ממנא קיימא על כלהו. את חד נציץ על רישייהו דכל אינון משריין, ואיהי את ש'. וכלהו נטלי לההוא נציצו דההוא את. האי את תלייא גו אוירא על תרין אתוון אחרנין.

לגו מן דא שמעיא"ל רב ממנא. האי אתחלף לד' שמהן בגין דלא קיימא בגלפוי - זמנין לסטר ימינא וזמנין לסטר שמאלא. ועמיה י"ב ממנן דסחרין ליה לכל עיבר תלת תלת כמה דאוקימנא. ורגשיא"ל רב ממנא על אלין י"ב, תחותיה דההוא ממנא אחרא. ואת חד נציץ על רישייהו לעילא, ואת דא איהי את ה', ודא תליא באוירא על כל שאר אתוון. בההוא את ש' דקאמרן - אלין תרין סליקו לעילא על כל שאר אחרנין, וכלהו נטלין לההוא נציצו דתליא מההוא את.

לגו לגו באתר דאקרי 'קדש' - נציץ את חד גו טמירו דקדש, ואיהי את ם' סתימא. האי נציץ בנציצו על כלהו אתוון, וקלא הוה נפיק מבינייהו דאלין אתוון. כדין בטש נציצו דהאי את, ונטיל תרין אתוון אחרנין נציצין דתליין באוירא, ואינון ש' ה', ואשתאר אל. ואתחברן באלין אחרנין דסטר ימינא. ובטשו אלין באלין, ונטלי כלהו, ואתהדרן קדמאי כמלקדמין, ונפקי לבר. וכדין אקרון ויקרא אל משה:

ויקרא אל משה וידבר יהו"ה אליו מאהל מועד לאמר. רבי חייא פתח ואמר: באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי וגו' (שיר ה א). האי קרא - לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה! כתיב אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי. לבתר אכלו רעים!? מאן דמזמן לאחרא - כד מזונא מתתקן קמיה! בתר דאיהו אכל - היאך יזמין לאחרא?!

אלא זכאין אינון ישראל דקב"ה בעא לדכאה להון, ואתרעי בהון מכל שאר עמין! ומדאתרעי בהון - בעא לסלקא להון מכל מקטרגי עלמא! תא חזי ביומא דאתקם משכנא לתתא - בההוא יומא אתתקם משכנא אחרא לעילא עמיה, דכתיב (שמות מ יז) הוקם המשכן - סתם. וההוא יומא חדוותא דקודשא בריך הוא הוה! כיון דאתקם משכנא מה כתיב? ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד (שמות מ לה). כד חמא קודשא בריך הוא כך, אמר: "ומה על ידא דמשה אתקם, ואיהו לבר!". מיד - ויקרא אל משה. אמר ליה: "משה! חנוכא דביתא במאי הוה? בסעודתא!" - אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה.

הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה וגו'. הא אוקמוה האי קרא. אבל באתי לגני - דא גן עדן דלעילא, אחותי כלה - דא כנסת ישראל. דבההוא יומא אזדווגו זווגין בכלא! אזדווגו זווגין בההוא גן עדן - דאתברכו כלהו משקיו דנחלא ואתקשרו כל חד בחבריה. הדא הוא דכתיב אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי - כלהון אתשקיין ואתרוו ממבועא דנחלא. אכלו רעים שתו ושכרו דודים - כל אינון דלתתא. וכלהו עלמין - כלהו אתברכו ואתזנו כד אלין אתברכו לעילא. ובמה מתברכאן ומתבסמאן כלהו? בריחא דקרבנא!

תא חזי, בשעתא דנחתת כנסת ישראל לאשרהא דיורהא בארעא - קודשא בריך הוא אמר ליה להאי קרא, בגין דאשתכחו ברכאן וחדוה בכלהו עלמין, ואתבסמת היא לנפקא מינה ברכאן לכלא. דכד אלין שית אתברכאן - כדין כלהו עלמין אתברכאן כחדא לתתא, ומתברכאן לעילא. וישראל אתברכו מכלהו.

דבר אחר: באתי לגני אחותי כלה. רבי יצחק אמר: לא אזדווג קודשא בריך הוא בכנסת ישראל אלא בזמנא דאלין שית אתרוון משקיו דנחלא דלא פסק.

רבי יהודה אמר: אכלו רעים שתו ושכרו דודים - אלין כל מארי דיבבא ויללה, דאתבסמו כלהו ואתברכו כחדא, דהא מסעודתא דמלכא מתהניין כלא. ואימתי אכלי כלהו? בשעתא דמלכא אתחדי! ועל דא מלכא אתחדי וחדי למטרוניתא בקדמיתא - לבתר כלהו אכלן וחדאן.

רבי אבא אמר: אכלו רעים שתו ושכרו דודים - אלין אינון שית דקאמרן, ואלין אינון דכתיב בהו הביאני המלך חדריו וגו' (שיר א ד). שתו ושכרו מההוא יין דרוי לכלא.

רבי אלעזר אמר: כל אינון דלתתא! דכיון דאינון שית אתברכאן - כלהו דלתתא מתברכאן!

רבי שמעון אמר: כלא שפיר! אבל רזא דמלה - אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא.

אמר ליה רבי אלעזר: מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא? אמר ליה: יאות שאילתא! דא אתר עלאה - דאינון באחדותא בחדוותא, דלא מתפרשין לעלמין. אלין אקרון רעים. הדא הוא דכתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב י). ועדן וההוא נהר לא מתפרשן לעלמין. ואשתכחו לעלמין ברעותא באחדותא בחדוותא. שתו ושכרו דודים - אלין אינון לתתא דאקרון דודים - לזמנין ידיען. והא אוקימנא.

תא חזי, באינון עלאי כתיב בהו 'אכילה' בלא שתיה. מאי טעמא? מאן דאית ליה גרבי דחמרא - אכילה בעיא! ובגין דתמן שריא חמרא דמנטרא כתיב בהו 'אכילה'. ובאינון תתאי דבעיין שקיו - כתיב בהו 'שתיה'. דהא כל נטיען שקיו בעיין מנחלא דעמיקא. ועל דא באלין 'אכילה' ובאלין 'שתיה'. אלין 'רעים' ואלין 'דודים'.

אמר ליה רבי אלעזר: אתחזי דהא דודים חביבותא אינון! אמאי אינון תתאי?! אמר ליה: אינון דתאבין דא לדא ולא משתכחין תדיר - אקרי דודים! ואינון דמשתכחי תדיר ולא מתכסיין ולא מתפרשן דא מן דא אקרו רעים! ועל דא אלין 'דודים' ואלין 'רעים'. אלין ברעותא באחדותא תדיר, ואלין בתיאובתא לזמנין. ודא הוא שלימותא דכלא בגין דתתברך כנסת ישראל, וכדין חדוותא בכלהו עלמין.

רבי חזקיה אוקים האי קרא בקרבנין, בגין דאינון סעודתא דמלכא לקרבא קמיה, ומתהניין מיניה מאריהון דדינין, ומתבסמן כלהו, ואשתכח חדוותא בכלא.

רבי אחא אוקים האי קרא בשעתא דעאלת שכינתא למשכנא, דאשתכחו ברכאן וחדוון בכלא, ועאלת שכינתא ככלה לחופה. וכדין אשתלימו ישראל לתתא ואתאחדו ביהבקודשא בריך הוא בארעא. הדא הוא דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח). וכדין עלאי ותתאי אתבסמו.

ויקרא אל משה. רבי שמעון פתח: הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו (שיר ב יב). האי קרא אית ביה לאסתכלא! כיון דכתיב נראו בארץ מהו דכתיב נשמע בארצנו, דהא בחד ארץ סגיא? אלא הנצנים אלין אינון נטיען דעקרן קודשא בריך הוא ושתיל לון באתרא אחרא, ואתרביאו כנטיעתא כד אפיק פרחין. נראו בארץ - דהאי ארץ מתברכא מנייהו כדקא חזי. ומאי איהי? ארץ קדישא, ארץ עלאה, ארץ ודאי! עת הזמיר הגיע - עידן לאעקרא שולטנותא דרברבי עמין, דלא ישלטון בהו בישראל בשעתא דאתקם משכנא. וקול התור נשמע בארצנו - דא ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע. מאן הוא קול התור? דא הוא תייר עלאה, דאזדווג עמה כד בנה שלמה בי מקדשא לתתא, וכדין אתעטר קודשא בריך הוא בעטרוי כחתן בכלה, כמה דאת אמר צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו' (שיר ג יא).

בספרא דאגדתא אמר: קול התור - דא תורה שבעל פה. דתורה שבכתב אקרי 'תורה' סתם, תורה שבעל פה אקרי 'תור', כמה דאת אמר ויקר ויקרא - דא שלימו, ודא לאו הכי.

ואנא אוקימנא כמה דאתמר, והכי הוא.

תא חזי, כד נחתת שכינתא למשכנא כתיב כלת משה חסר ו' - כלת משה ודאי, ואוקמוה. אבל רזא דמלה - כלת משה - דא כנסת ישראל. וכלא חד מלה. ולמלכא עלאה אתמר! כיון דאתקם משכנא - קאים משה לבר. אמר: "לא אתחזי למיעל אלא ברשותא!". מיד - ויקרא אל משה. מאן ויקרא? דא ההיא דביתא דילה היא! ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה!

וידבר יהוה אליו ההוא דאקרי 'קול', ההוא דאחיד ביה משה.

ויקרא אל משה. רבי אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצר קצרה ידי מפדות (ישעיה נ ב). זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאשתכחו - קודשא בריך הוא אשתכח עמהון! וקודשא בריך הוא אשתכח ביניהון ומתפאר בהו בישראל! הדא הוא דכתיב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג). ולא עוד, אלא דישראל אשלימו מהימנותא בארעא! וישראל שלימו דשמא קדישא אינון! וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו - כביכול שמא קדישא אשתלים. וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדייהו ואתחייבו גלותא - כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא! דתנן: דא סליק ודא נחית. ישראל דלעילא סליק לעילא, כנסת ישראל נחיתת לתתא. אתרחקו דא מן דא. כביכול אשתאר שמא קדישא בלא שלימו. וכלא בגין דכנסת ישראל בגלותא!

ואף על גב דישראל בגלותא - קודשא בריך הוא אשתכח בינייהו, ואתי ואקדים לבי כנישתא וקרי ואמר: שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיה ג כב). ולית מאן דיתער רוחיה! כדין קודשא בריך הוא אמר: מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. אקדמית ואין איש, ולית מאן דיתער רוחיה!

תא חזי, בההוא יומא דאשתכלל בי משכנא - קודשא בריך הוא אקדים ושארי ביה. מיד - ויקרא אל משה וידבר יהו"ה אליו מאהל מועד לאמר. וידבר יהו"ה אליו ואודע ליה דזמינין ישראל למיחב קמיה, ולאתמשכנא האי אהל מועד בחובייהו, ולא יתקיים בידייהו. הדא הוא דכתיב וידבר יהו"ה אליו מאהל מועד לאמר. מאי אמר ליה? מאהל מועד! מעסקי אהל מועד דזמין לאתמשכנא בחובייהו דישראל ולא יתקיים בקיומיה. אבל אסוותא להאי - אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה - הרי לך קרבנין דאגין על כלא!

רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון. אמר ליה: האי דאקרי קרבן -- 'קירוב' מבעי ליה או 'קריבות'! מאי קרבן? אמר ליה: הא ידיע הוא לגבי חברייא! קרבן - מאינון כתרין קדישין דמתקרבי כלהו כחדא ומתקשרן דא בדא, עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים לאתקנא שמא קדישא כדקא חזי. הדא הוא דכתיב קרבן ליהו"ה. קרבן דאינון כתרין קדישין - ליהו"ה הוא - לאתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא קדישא יתעטר בעטרוי לאתבסמא כלא. וכל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליהו"ה הוא, ולא "לאלהים". ליהו"ה אנן צריכין לאתערא רחמי ולא "לאלהים"! רחמי בעינן ולא דינא.

אמר: זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא מלין אלין! ודא ברירו דמלה! אבל הא כתיב זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהלים נא יט). זבחי אלהים כתיב, ולא "זבחי יהו"ה"!? אמר ליה: ודאי הכי הוא! "קרבן אלהים" לא כתיב, אלא זבחי אלהים. ועל דא שחיטתן בצפון, דהא 'זביחה' הוא בגין 'אלהים' - ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוחא דדינא, ויתחלש דינא, ויתגברון רחמי על דינא. ועל דא זבחי אלהים - לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה - למהוי ההוא רוחא תקיפא - נשברה, ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה ויכסף מעובדוי, בגין דיהוי ההוא רוחא תקיפא תבירא. וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא.

אדם כי יקריב מכם קרבן ליהוה. אמר רבי אלעזר, האי קרא הכי הוה ליה למכתב - "אדם כי יקריב קרבן ליהו"ה"! מהו מכם? אלא לאפוקי אדם הראשון, דהוא אקריב קרבנא כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, והא אוקמוה. והכא מכם כתיב. האי אדם - לאפוקי אדם אחרא דלא הוה מכם.

אמר ליה רבי שמעון, שפיר קאמרת, והכי הוא!

רבי אבא פתח: שיר מזמור לבני קרח (תהלים מח א). האי שיר תושבחתא מעליא הוא על כל שאר תושבחן, דזכו לשבחא ליה בני קרח! שיר מזמור - תושבחתא על תשבחתא! תשבחתא דאתפלג לתרין תושבחן! וזכו בני קרח לשבחא לה לכנסת ישראל, ושבחא דכנסת ישראל קא אמרי. ומאי הוא? דכתיב גדול יהו"ה ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו (תהלים מח ב). אימתי אקרי קודשא בריך הוא גדול? בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה! הדא הוא דכתיב בעיר אלהינו הוא גדול. בעיר אלהינו - עם עיר אלהינו!

אמר ליה רבי יהודה: אלהינו מאי בעי הכא? אמר ליה: הכי הוא ודאי! האי עיר דחלא אלהינו ותושבחתא דישראל הוא! מאי משמע? אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא - לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול ולא מהולל. ובגין כך כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא - כל שבחא אעדיו מניה, ולאו הוא בכללא דאדם! ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא!

כתיב ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם (איוב א ג), ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקודשא בריך הוא הות כותיה, ומסטרא דאתתיה אקרי גדול. אוף הכא - גדול יהו"ה ומהולל מאד! ובמה הוא גדול? הדר ואמר בעיר אלהינו הר קדשו! ובגין כך תושבחתא דא בשני.

ואי תימא אמאי לא כתיב כי טוב בשני? בגין דזמינין לאתפרשא. ורזא דמלה לא טוב היות האדם לבדו (בראשית ב יט) - בזמנא דאיהו לבדו - לא טוב כתיב. ועל דא לא כתיב כי טוב בשני. גדול יהו"ה ומהלל - כדקאמרן, יפה נוף משוש כל הארץ - תושבחתא דזווגא דילהון. יפה נוף - דא קודשא בריך הוא ודא צדיק. משוש כל הארץ - כדין הוא חדוותא דכלא, וכנסת ישראל מתברכא.

אלהים בארמנותיה נודע למשגב וגו' - אלין אינון נצח והוד, דתמן כנישותא דכל ברכאן, כנישותא דחדוותא. מתמן נפקא על ידא דהאי דרגא דאקרי 'צדיק', ותמן אתכנשו ברכאן לבסמא להאי 'עיר' קדישא ולאתברכא מתמן.

כי הנה המלכים נועדו אלין כל כתרי מלכא בכללא חדא.

ולאתר אחרא מלין אלין סלקין.

תא חזי, בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא - כלא אתבסם ואתקריב, ואתקשר דא בדא ביחודא שלים. הדא הוא דכתיב אדם כי יקריב מכם - כי יקריב - לקשרא מלין כדקא חזי.

תא חזי, אדם כי יקריב - לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן, וברכאן לא משתכחן על ידיה; לא לעילא ולא לתתא. ממשמע דכתיב אדם כי יקריב. שאני הכי דלאו איהו 'אדם' ולא בכללא ד'אדם' הוא. ושכינתא לא שריא עלוהי בגין דאיהו פגים ואקרי 'בעל מום'. ומארי דמומא - אתרחקא מכלא, כל שכן למדבחא לקרבא קרבנא.

ונדב ואביהוא אוכחן דכתיב ותצא אש מלפני יהו"ה (ויקרא ט כד). ובגיני כך כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה. אדם - דאשתכחו דכר ונוקבא - האי חזי לקרבא קרבנא! דא ולא אחרא!

ואמר רבי אבא, אף על גב דאוקמוה לנדב ואביהוא במלה אחרא - הכי הוא ודאי, אבל קטרת עלאה הוא מכל קרבנין דעלמא, דעליה אתברכן עלאי ותתאי. וקרבנא דא דאיהו לעילא מכל קרבנין - לא אתחזון אינון לקרבנא דהא לא אתנסיבו. לקרבנא לא אתחזון - כל שכן למלין עלאין דיתברכון על ידייהו!

ואי תימא, ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם אמאי? לבר נש דאתא קמי מטרוניתא לבשרא לה דהא מלכא אתי לביתה, וישרי בה במטרוניתא למחדי עמה. אתא לקמי מלכא. חמא מלכא ההוא בר נש דאיהו מארי דמומין. אמר מלכא "לאו הוא יקרא דילי דעל ידוי דהאי פגים איעול למטרוניתא". אדהכי אתקנת מטרוניתא ביתא למלכא. כיון דחמאת דמלכא הוה זמין למיתי לגבה, וההוא בר נש גרים לאסתלקא מלכא מינה - כדין פקידת מטרוניתא לקטלא לההוא בר נש! כך, בזמנא דעאלו נדב ואביהוא וקטרת בידייהו - חדת מטרוניתא ואתתקנת לקבלא למלכא. כיון דחמא מלכא אינון פגימין מארי דמומין - לא בעא מלכא דעל ידייהו ייתי למשרי עמה, ואסתלק מלכא מינה. חמת מטרוניתא דבגינהון אסתלק מלכא מינה - מיד ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם. וכל דא בגין דמאן דלא אתנסיב הוא פגים. מאריה דמומין קדם מלכא. קדושה דמלכא אסתליק מניה ולא שריא בפגימו. ועל דא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן. מאן דאקרי אדם יקריב, ומאן דלא אקרי אדם לא יקריב.

מן הבהמה כלל. מן הבקר ומן הצאן - פרט לבתר; אלין דכשרין למיכל. ודלא כשרין למיכל - אסיר לקרבא. ולאתר אחרא אסתלקו אינון דכשרן ואינון דלא כשרן.

אם עולה קרבנו. רבי חייא פתח: כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי (ישעיה נה ח). כי לא מחשבתי מחשבותיכם - מחשבתי כתיב חסר בלא ו'. תא חזי, מחשבה דקודשא בריך הוא היא עלאה ורישא דכלא. ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין לאשתכחא שמא קדישא, ולאתתקנא ליה בתקונוי כדקא יאות. ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק שקיו דגנתא דעדן לאשקאה כלא. ומההיא מחשבה קיימין עלאין ותתאין. ומההיא מחשבה משתכח תורה שבכתב ותורה שבעל פה.

מחשבה דבר נש היא רישא דכלא. ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין לאסטאה ארחוי בהאי עלמא ובעלמא דאתי! ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק זוהמא דיצר הרע לאבאשא ליה ולכלא. ומההיא מחשבה אשתכחו עבירות חטאות וזדונות, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים. ועל דא כי לא מחשבתי מחשבותיכם. ובגין כך רישא דכלא כתיב אם עולה קרבנו.

מן הבקר ולא "בקר". ומאן איהו? פר בן בקר דאיהו דכר.

רבי יצחק אמר: מן הבקר סתם, וחזר ופירש זכר תמים יקריבנו - זכר ולא נקבה. דהא דכר אשתמודע לעילא, ונוקבא אשתמודעא לתתא. וכן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים - מאן דאתי לעולה - כלהו דכר ולא נוקבא! בגין דעולה - עולה על הלב - על הלב ודאי! ואשתמודע מאן דקאים על הלב. ובגין כך סלקא לעילא, וכלהו דכרין. ועל דא פתח קרא ברישא בעולה יתיר מכל שאר קרבנין דהא מחשבה רישא דכלא!

אמר רבי יהודה: אי הכי באתר דמחשבה דלעילא בעי לקרבא! אמאי לתתא יתיר? לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבי שמעון. אמר ליה: רישא דכלא מחשבה הוא, וסיומא דההיא מחשבה אתר דאקרי 'בֹקֶר'. ומאי איהו? ההוא סיומא דגופא דמבסם לנוקבא. כך מחשבה דבר נש - רישא דכלא. סיומא דההיא מחשבה - כד אתעביד עובדא. אימתי? בבקר! הדא הוא דכתיב הוי חושבי און ופועלי רע (מיכה ב א) - אימתי? על משכבותם באור הבקר יעשוה. ועל דא לההוא אתר דמחשבה - מחשבה אסתליק, ועובדא מתקרבא לסיומא דמחשבה ודאי:

רבי אחא הוה אזיל בארחא, והוה עמיה רבי יהודה. עד דהוו אזלי, אמר רבי יהודה הא דתנינן בתולת ישראל - בתולה דאתברכא מן שבע דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר, ובתולה לתתא ירתא שבע ברכות בגינה. והא כתיב 'ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל'?! ודאי עלה אתמר על כנסת ישראל! ודא קשיא מכלא דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל!

והאי דקא אמרי כלהו חבריא במלה דא - שפיר הוא! אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה - הוינן אמרי הכי, אבל בהאי קינה אתמר - והא קרא אוכח הכי!

אמר ליה: "ודאי הכי הוא! והא הוה קשיא לי ההוא מלה יתיר מכלא! ואתינן לגבי דרבי שמעון בחשוכן דאנפין". אמר לי: "מחיזו דאנפך אשתמודע מה דבלבך!" אמינא ליה: "ודאי דאנפי ולבי שוין." אמר לי: "אימא לי מילך!" אמינא ליה: "כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, מאן דאית ליה רוגזא בדביתהו ונפקא מניה - לא תהדר לעלמין?! אי הכי ווי לבנין דאתתרכו עמה!" אמר לי: "ולא סגי לך מה דאמרו כלהו חברייא?" אמינא: "הא שמענא מלייהו דהוה מרחמי, ולא מתישבן בלבאי". אמר: "כל מה דאמרו חברייא כלא שפיר ויאות! אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין, וענא סאטן ואזלין ולא ידעין לאן אתר אזלי, לא לימינא ולא לשמאלא! ודאי האי קרא בעיא למנדע! וכלהו גליין לאינון דחמאן בארחא דאורייתא בארח קשוט".

תא חזי, בכלהו גלוותא דגלו ישראל - לכלהו שוי זמנא וקצא. ובכלהו הוי ישראל תייבין לקודשא בריך הוא, ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא בההוא זמנא דגזר עלה. והשתא - בגלותא דא בתראה - לאו הכי! דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין! והאי קרא אוכח דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. "נפלה ולא אוסיף להקימה" לא כתיב!

מתל למלכא דרגז על מטרוניתא, ואשדי לה מהיכליה לזמנא ידיעא. כד הוה מטי ההוא זמנא - מיד מטרוניתא הות עאלת ותבת קמי מלכא. וכן זמנא חד, ותרין, ותלת זמנין. לזמנא בתרייתא אתרחקת מהיכלא דמלכא, ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא. אמר מלכא: "האי זמנא - לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי! אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה!". כד מטא לגבה - חמא לה דהוה שכיבת לעפרא. מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההוא זימנא, ובעותין דמלכא לקבלה, עד דאחיד לה מלכא בידוי, ואוקים לה, ואייתי לה להיכליה, ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין ולא יתרחיק מינה. כך קודשא בריך הוא! כל זמנין דכנסת ישראל בגלותא - כד הוה מטי זמנא - היא אתיאת והדרת קמי מלכא. והשתא - בגלותא דא - לאו הכי! אלא קודשא בריך הוא יוחיד בידהא ויוקים לה, ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכליה.

ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום. ועל דא כתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת (עמוס ט יא) - היא לא תוסיף קום כזמנין אחרנין, אבל אנא אוקים לה! ועל דא כתיב ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת - אני אקים את סוכת דוד. מאן סוכת דוד? דא בתולת ישראל. הנופלת - כמה דכתיב נפלה. ודא היא יקרא דבתולת ישראל ותושבחתא דילה. ודא אוליפנא בההיא שעתא.

אמר רבי יהודה: ודאי מלילתא על לבאי ואתישבא, ודא ברירו דמלה! ואזלא האי כמלה חדא דשמענא ושכחנא, והשתא רווחנא לה! דתנינן, אמר רבי יוסי, זמין קודשא בריך הוא לאכרזא על כנסת ישראל ויימא התנערי מעפר קומי שבי ירושלם (ישעיה נב ב) - כמאן דאחיד בידא דחבריה ויימא "התנער קום!" - כך קודשא בריך הוא יוחיד בה ויימא התנערי קומי.

אמר ליה רבי אחא: וכן כל אינון בני היכלא דמלכא - בלישנא דא פתחין! הדא הוא דכתיב קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס א). הא מלכא הכא!

ודאי כדין הוא יקרא דילה וחדוותא דכלא כד מלכא אתפייס בהדה. בכל אינון זמנין - איהי אתת לגבי דמלכא וקמת קמיה, הדא הוא דכתיב ותבא לפני המלך ותעמוד לפני המלך (מ"א א כח). אבל בזמנא - דא לאו הכי! אלא מלכא ייתי לגבה ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכליה. הדא הוא דכתיב (זכריה ט ט) הנה מלכך יבא לך ודאי, ולא אנת לגביה. יבא לך לפייסא לך, יבא לך לאקמא לך, יבא לך לאשלמא לך בכלא! יבא לך לאעלאה לך להיכליה, ולאזדווגא עמך זווגא דעלמין! כמה דאת אמר וארשתיך לי באמונה (הושע ב כב).

עד דהוו אזלי, פגע בהו רבי אבא. אמרו "הא מאריה דחכמתא אתי! נקבל אנפי שכינתא!". כד קריבו בהדיה, אשתמיט מקסטורא דקופטרא, ונחת גבון. פתח ואמר: ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו' (שמות יט יט). ויהי קול השופר - הכא אפליגו ספרי קדמאי, וכלהו בחד מלה אתתקעו. אית מאן דאמר קול השופר - תרי; קול חד, השופר תרי. ודייק לה מדלא כתיב "ויהי השופר הולך וחזק", אלא קול השופר - קול דנפיק משופר, דודאי 'שופר' אקרי כמה דאת אמר יתקע בשופר גדול (ישעיה כז יג). והאי איהו 'שופר גדול' דביה נפקין עבדין לחירות עלמין, והא אוקמוה. ואית מאן דתני ודייק דכלא חד בגין דכתיב קול השופר - 'קול' דאקרי 'שופר'. ומנלן דאקרי קול? ממה דכתיב קול גדול ולא יסף (דברים ה יט). והאי קול גדול אקרי שופר. ועל דא קול השופר כתיב. הולך - לאן הולך? אי תימא להר סיני או לישראל - "יורד" מבעי ליה! אלא אורייתא מהכא נפקא, ומאתר דא - דאיהו כללא דכל שאר קלין - אתיהיבת.

וכד יסתכלון מלי - כלא חד! ועל דא לוחי קדמאי רשימין מהאי אתר הוו. ודא הוא רזא דמלה דכתיב חָרוּת על הלוחות (שמות לב טז) - אל תקרי חָרוּת אלא חֵירות - חירות ממש! אתר דכל חירו ביה תליא!

ותא חזי, לית לך מלה באורייתא דאמרין כלהו חבריא, דא הכי ודא הכי, דלא אזיל כלא לאתר חד, ולמבועא חד אתכנש! הולך כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א ז), וכתיב הכל הולך אל מקום אחד (קהלת ג כ). וחזק מאד - כמה דתנינן כלי מחזיק ארבעים סאה. וחזק מאד - דלית לך מלה באורייתא חלשא או תבירא, דכד תסתכל ותנדע בה דלא תשכח לה תקיפא כפטישא דמתבר טינרין! ואי איהי חלשא - מינך הוא! כמה דאוקמוה דכתיב כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא (דברים לב מז), ואם רֵק הוא - מכם איהו! ועל דא וחזק מאד כתיב.

משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שמות יט יט). באתר דא אתכללו מלין עלאין! הא אוקמוה והאלהים יעננו בקול - בקולו של משה - בההוא קול דאחיד ביה משה. הכא אית לאסתכלא דהא אפכא הוה! דכתיב וידבר אלהים (שמות כ א) והכא כתיב משה ידבר? אלא אית דאמרי בגין דכתיב ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים (שמות כ טז), ועל דא משה ידבר והאלהים יעננו, בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי. ודא הוא דאוקמוה, קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן. "מעצמו" לא תנינן, אלא מפי עצמו! הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו - מפי ההוא קול דאחיד ביה דאקרי הכי. ושפיר מלה!

ובספרא דאגדתא דבי רב אמרי: אף על גב דאורייתא מפי הגבורה אתמר - כולה מפי עצמו של משה כמו כן אתמר! ומאי איהו? כגון קללות שבמשנה תורה. ולבתר אתכלילן בגבורה. הדא הוא דכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. משה ידבר - דא קולו של משה. והאלהים יעננו בקול - דא גבורה דאודי ליה לההוא קלא. הדא הוא דכתיב יעננו בקול - בההוא קול דמשה.

"והשתא מאן דפתח במלי דאורייתא - ליפתח ויימא!" יתבו.

פתח רבי אבא ואמר: כתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו' (ויקרא כב יב). זכאה חולקיהון דישראל מכל עמין! דהא קודשא בריך הוא כד ברא עלמא - לא ברא ליה אלא בגיניהון דישראל, בגין דיקבלון אורייתא בטורא דסיני ויתדכון בכלא, וישתכחון זכאין קמיה!

תא חזי, כד אשתלים האי עלמא בהו בישראל כגוונא דלעילא, וההוא אדם אתנעיץ בארעא ורומיה מטי עד צית שמיא - בעא קודשא בריך הוא לאשלפא נשמתא קדישא מעילא לתתא בגין דיתאחיד ויתקשר דא בדא. הדא הוא דכתיב וייצר יהו"ה אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו' (בראשית ב ז) - למהוי קשיר דא בדא, וישתכח שלים כגוונא דלעילא, וישתלם ויתקן גרמיה הכי. ובגין כך ברא ליה דכר ונוקבא למהוי שלים. ואימתי אקרי בר נש שלים כגוונא דלעילא? בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא, ויפיק מניה ומנוקביה בן ובת. וכדין הוא בר נש שלים כגוונא דלעילא, ואשלים הוא לתתא כגוונא דשמא קדישא עלאה. וכדין אתקיים שמא קדישא עלאה עליה.

ובר נש דלא בעי לאשלמא שמא קדישא לתתא - טב ליה דלא אתברי! דהא לית ליה חולקא כלל בשמא קדישא. וכד נפיק נשמתיה מניה - לא אתאחדא ביה כלל! דהא אזערת דיוקנא דמאריה. עד דאתהדרת ואתתקנת בכלא.

הדא הוא דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' (ויקרא כב יב). ובת כהן - דא נשמתא קדישא דאתקרי ברתא דמלכא, דהא אוקמוה דנשמתא קדישא מִזִווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת. ובגיני כך - היך גופא דלתתא מדכר ונוקבא - אוף הכי נשמתא לעילא. כי תהיה אלמנה - מההוא גופא דאזדווגת ביה ומית, וגרושה - דאתרכת מההוא חולקא דשמא קדישא. וכל כך למה? בגין דזרע אין לה לאשתכחא כגוונא דלעילא, ולאתקשרא בשמא קדישא. ושבה אל בית אביה. מאן ושבה? ושבה סתם, לאתתקנא כמלקדמין. וכדין ושבה אל בית אביה - דא קודשא בריך הוא, כנעוריה - כקדמיתא. מלחם אביה תאכל - לאתענגא בענוגא דמלכא. מכאן ולהלאה - וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כב י). מאן הוא זר? ההוא דלא אוקים שמא קדישא לתתא, ולית ליה ביה חולקא. לא יאכל קדש - לית ביה חולקא מענוגא דלעילא דאית ביה אכילה, דכתיב אכלו רעים (שיר ה א) - אכילה דלעילא, ענוגא דקודשא בריך הוא הוי.

והאי ענוגא שריא באתר דשריא כד ריחא דקרבנא הוה סליק.

תא חזי, בשעתא דאשתכח מזונא לתתא - אשתכח מזונא לעילא! למלכא דאתקין סעודתא דיליה ולא אתקין לעבדוהי. כד אתקן לעבדוהי - אכיל הוא סעודתא דיליה ואינון אכלי סעודתייהו! הדא הוא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי - דא סעודתא דמלכא. אכלו רעים שתו ושכרו דודים - דא סעודתא דידהו מריחא דקרבנא כד ריחא דקרבנא הוה סליק.

בגיני כך אקרי ריח ניחוח ליהו"ה. ריח - לעבדוהי, ניחוח - ליהו"ה ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב בגין סעודתא דעבדוהי. ובגין כך ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים תנינן. ומסעודתא דמלכא מאן אכיל? אלא אינון נשמתין דצדיקייא!

תו פתח ואמר: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קלג א). זכאין אינון ישראל דלא יהב לון קודשא בריך הוא לרברבא או לשליחא, אלא ישראל אחידן ביה והוא אחיד בהו! ומחביבותא דלהון קרא לון קודשא בריך הוא עבדין! הדא הוא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם (ויקרא כה נה). לבתר קרא לון 'בנים' - הדא הוא דכתיב בנים אתם ליהו"ה אלהיכ"ם (דברים יד א). לבתר קרא לון 'אחים' - הדא הוא דכתיב למען אחי ורעי וגו' (תהלים קכב ח). ובגין דקרא לון 'אחים' - בעא לשוואה מדוריה בהו ולא יעדי מנייהו. כדין כתיב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

ובוצינא קדישא הכי אמר: הנה מה טוב ומה נעים וגו' - כמה דאת אמר ואיש אשר יקח את אחותו (ויקרא כ יז). ובספרא דרב ייבא סבא: ואיש - דא קודשא בריך הוא, אשר יקח את אחותו - דא כנסת ישראל. וכל כך למה? חסד הוא - חסד הוא ודאי! והא אוקמוה! ועל דא הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד - קודשא בריך הוא וכנסת ישראל. גם - לרבות ישראל דלתתא כדאמרינן, דהא בשעתא דכנסת ישראל באחדותא בקודשא בריך הוא - ישראל דלתתא שריין בחדוותא גם אינון בקודשא בריך הוא! ובגין כך גם יחד כתיב. ובספרא דרב המנונא סבא: גם יחד - לרבות צדיק בה בכנסת ישראל; דאינון זווגא חד. וכלא מלה חד!

ותנינן בפרשתא דשמע ישראל יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד - מהו אחד? דא כנסת ישראל דאחיד ביה בקודשא בריך הוא. דאמר רבי שמעון, זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד. באתר דנוקבא שריא - אחד אקרי. מאי טעמא? בגין דדכר בלא נוקבא - פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד. וכד מתחברן כחדא תרי פלגי - אתעבידו חד גופא, וכדין אקרי אחד. והשתא קודשא בריך הוא לא אקרי אחד.

ורזא דמלה: כנסת ישראל בגלותא, וקודשא בריך הוא סליק לעילא לעילא. וזווגא אתפרש. ושמא קדישא לא אשתכח שלים. ו'אחד' לא אקרי. ואימתי יתקרי 'אחד'? בשעתא דמטרוניתא תשתכח ביה במלכא ויזדווגון כחדא! הדא הוא דכתיב והיתה ליהו"ה המלוכה (עובדיה א כה). מאן מלוכה? דא כנסת ישראל דמלכו בה אתקשר. כדין ביום ההוא יהיה יהו"ה אחד ושמו אחד (זכריה יד ד).

ועל דא הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש (תהלים קלג ב). מאן שמן הטוב - דא משח רבות קודשא, דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא, דאשתכח בההוא נהר עלאה, דינקא לבנין לאדלקא בוצינין. וההוא משח נגיד ברישא דמלכא, ומרישיה - ליקירו דדיקנא קדישא. ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו. הדא הוא דכתיב שיורד על פי מדותיו - על פי מדותיו ממש! ואלין אינון כתרי מלכא דשמיה קדישא אשתכח בהו.

תא חזי! כל נגידו וכל חידו דעלמין לא נחית לברכא אלא על ידא דאלין כתרין קדישין דאינון שמא דמלכא קדישא! ובגין כך שיורד על פי מדותיו - על פי מדותיו ודאי, כמה דאת אמר על פי אהרן ובניו תהיה (במדבר ד כז). כך על פי מדותיו - נחית ונגיד לכלהו עלמין לאשתכחא ברכאן לכלא. ותא חזי, האי שמן טוב לא זמין עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק, ואתערען דא בדא. הדא הוא דכתיב שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב (משלי כז ט) - שמן לעילא וקטרת לתתא - כדין הוא חדוותא דכלא!

רבי אחא ורבי יהודה זקיפו ידין ואודו לרבי אבא.

רבי אחא פתח: ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה (בראשית כ ג), וכתיב ויאמר אליו האלהים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת. האי ויבא אלהים אל אבימלך - מאי שנא באומות העולם ויבא אלהים ולישראל לא?

אלא דא הוא רזא ד'אלהים אחרים'. ואית לך למנדע דשמא דקודשא בריך הוא - רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו (ישעיה נז טו), והיא בלחודוי מלכא על כל מה דאשתכח בין לעילא בין לתתא, והיכלא קדישא דיליה באמצעיתא אתתקן, וסחרניה אית שבעין כתרין, ומנהון אתמשכו שבעין רברבין, ואתמנו על שבעין עמין דעלמא, למהוי כל חד וחד שליט על עמיה ועל ארעיה. וקודשא בריך הוא יהב לישראל רזא דשמיה בלחודיהון, והוא שליט על ישראל וירושלם. הדא הוא דכתיב כי שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט יט). ולית לעמא אחרא חולקא ביה בקודשא בריך הוא דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם יהו"ה נקרא עליך (דברים כח י), וכתיב כי כל העמים ילכו איש בשם אלהי"ו וגו' (מיכה ד ה), וכתיב כי חלק יהו"ה עמו וגו' (דברים לב ט).

אלא הכי תנינן, כל אלהים דהכא - ההוא חילא רברבא דממנא עלייהו הוה! כגוונא דא ויבא אלהים אל בלעם לילה (במדבר כב כ) - ההוא חילא דאתפקד עליה. ואי תימא ויאמר אליו האלהים בחלום!? -- הכי הוא ודאי! גם אנכי ידעתי - גם אמאי הכא? אלא לרבות קא אתא! דאף על גב דלעילא מנאי ידיע - גם אנכי ידעתי...ואחשוך גם אנכי - גם לרבות.

אותך מחטו לי מחטו חסר אל"ף כתיב. מאי קאמר? בגין דחטאה לאו ביה קיימא! אלא הכי אוליפנא - בחוביהון דעמא דלתתא - אתפגים לעילא. בחובי עמא דלתתא - אתעבר רברבא דלהון דלעילא משולטניה. הדא הוא דכתיב ואחשוך גם אנכי אותך - דאף על גב דלעילא מנאי תליא מלתא - גם אנכי לרבות לגרמיה, מחטו לי, בגין דלא ישתכחו גבאי כהאי מחט דנעיץ בבשרא, דלא תגרום לי את בחובך לאעברא לי משולטני ויקוצון בי. דלא תקוץ לי במחטך כמה דאת אמר ואקץ בם (ויקרא כ כג) - כהני קוצין דנעיצין בבשרא. מאי משמע? משמע דבחובי בני אנשא עבדין פגימו לעילא. מאי איהו? כמה דאת אמר ובפשעכם שלחה אמכם (ישעיה נ א).

ועל דא קרבן אתקריב! מאי קרבן? האי דקאמרן דכתיב ובפשעכם שלחה אמכם. דהא חטא גרים פירודא בחוביה! קרבן - קריב עלמא עלאה בעלמא תתאה ואתעביד כלא חד!

אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לרבי אחא.

פתח רבי יהודה ואמר: עבדו את יהו"ה בשמחה וגו' (תהלים ק ב). עבדו את יהו"ה בשמחה - הכי אוליפנא דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא - בעי בחדוותא ברעותא דלבא, בגין דישתכח פולחניה בשלימו! ואי תימא פולחנא דקרבנא הכי הוא -- לא אפשר! דהא ההוא בר נש דעבר על פקודא דמאריה על פקודא דאורייתא, ותב לקמי דמאריה - במאן אנפין יקום קמיה?! הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב! אָן הוא שמחה?! אָן הוא רננה?! אלא תמן תנינן ההוא בר נש דחטי קמי מאריה ועבר על פקודוי, ואתי לקרבא קרבנא ולתקנא גרמיה - ברוח תבירא ברוח עציבא בעי לאשתכחא. ואי בכי - שפיר מכלא. הא שמחה הא רננה לא אשתכח!

אלא במאי אתתקן? בהנהו כהני וליואי! דהא אינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה! 'שמחה' - בכהנא אתקיים בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר, וכהנא בעי לאשתכחא תדיר באנפין נהירין - חדאן יתיר מכל עמא, דהא כתרא דיליה גרים. 'רננה' בליואי. והכי הוא. דהא ליואי משתכחי על שיר לעלמין, כמה דאוקמוה.

ואלין קיימין עליה. וביה אשתלים פולחנא לקודשא בריך הוא. כהנא קאים עליה וכוון מילין בחדוותא ברעותא ליחדא שמא קדישא כדקא יאות. וליואי בשיר. כדין כתיב דעו כי יהו"ה הוא אלהים. דא הוא קרבן - לקרבא רחמי בדינא ומתבסם כלא.

השתא דלא אשתכח קרבנא - מאן דחטי קמי מאריה ותב לגביה - ודאי במרירו דנפשא בעציבו בבכיה ברוח תבירא. היאך אוקים שמחה ורננה - הא לא אשתכחו גביה? אלא הכי אוקמוה, דתושבחן דמאריה וחדוותא דאורייתא ורננה דאורייתא - דא הוא שמחה ורננה. והא תנינן ולא מתוך עצבות וכו' - דלא יקום בר נש קמי מאריה בעציבו. והא לא יכיל!? ומאי תקנתיה?

אלא רזא דמלה הא תנינן, לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים וכו' ויצלי צלותיה. הדא הוא דכתיב לשמור מזוזות פתחי (משלי ח לד) - שני פתחים סלקא דעתך? אלא אימא שיעור שני פתחים. כאן רמז למה שאמר דוד שאו שערים ראשיכם (תהלים כד ז) - אינון מעון ומכון דאינון גו לגו, שירותא דדרגין חסד ופחד, ואינון פתחין דעלמא. על דא אצטריך בר נש דיתכוין בצלותיה לקבל קדש קודשין דאינון שמא קדישא, ויצלי צלותיה. והנהו אלין שיעור 'תרין פתחין', תרין כתרין.

ואית דמתני הכי: שמחה דא כנסת ישראל, ושמחה הא אוקמוה דכתיב כי בשמחה תצאו וגו' (ישעיה נה יב), וזמינין ישראל לנפקא מן גלותא בהאי 'שמחה'. ומאן איהי? כנסת ישראל. ועל דא עבדו את יהו"ה בשמחה כמה דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש (ויקרא טז ג) וכלא חד.

באו לפניו ברננה דא שלימו דילה. דשמחה בלב ורננה בפה. ודא הוא שלימו יתיר. ושלימו דהאי שמחה הא אשתמודעא והא ידיעא, ודא הוא תקונא דבר נש לקמיה מאריה.

כדין דעו כי יהו"ה הוא אלהים. וכלא בחד מלה אתיא! דבעי לבתר ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ולקשרא דא בדא למהוי כלא חד. ודא הוא פולחנא דקודשא בריך הוא!

אמרו ליה רבי אחא ורבי אבא - ודאי הכי הוא! זכאה חולקיהון דצדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעי ארחוי דקודשא בריך הוא!

קמו ואזלו אבתריה דרבי אבא תלת מילין.

פתח רבי אבא ואמר: ואני ברוב חסדך אבא ביתך (תהלים ה ח). הכי אוקמוה דלא לבעי ליה לבר נש למיעל לבי כנישתא אלא אי אימלך בקדמיתא באברהם ויצחק ויעקב, בגין דאינון תקינו צלותא לקמי דקודשא בריך הוא. הדא הוא דכתיב ואני ברוב חסדך - דא אברהם, אבא ביתך - דא יעקב, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך - דא יצחק. ובעא לאכללא לון ברישא, ויעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה. כדין כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג):

אם עולה קרבנו מן הבקר. אמר רבי יוסי, מאי שנא מן הבקר לעולה...ומן הצאן לעולה...ומן העוף לעולה? אי כלא חד - אמאי שנייא דא מן דא? דהא מן כלא אתעביד חד מלה? אלא - מאן דאדבק ידיה לדא - מקריב מן הבקר, ואי לא יכיל - מן הצאן, ואי לא יכיל - מן העוף. דהא כתיב (ויקרא יד כא) ואם דל הוא ואין ידו משגת. דהא קודשא בריך הוא לא אטרח עליה דבר נש יתיר במלה דלא יכיל.

אמר רבי אלעזר, כמה דהוה חטאה הכי הוה מקריב! עתירא - דזמנין דלביה גס ביה - הוה מקריב תורא, בגין דלביה חשיב יתיר למחטי קמי מאריה. בינוני - מקריב מן הצאן בגין דרעותיה לאו גס ביה כל כך למחטי. מסכנא דלביה לא גס ביה רעותיה נמוך מכלא - מקריב מההוא קליל מכלא. ואשתמודען קרבניהון דכלהו - כל חד וחד בלחודייהו. וקודשא בריך הוא דאין דינא כל חד וחד במתקלא ישרה.

רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוהי. אמר ליה: הא תנינן דעל תלת חובי עלמא רעב בא לעולם, וכלהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי בגין דלבייהו גס בהו. ולא משתכחי במסכני! מה דינא הוא דקודשא בריך הוא קטיל למסכני וקאים לעתירי?! דהא מהשתא יוספון למחטי קמיה! אמר ליה: יאות שאלת! והא אוקמוה חברייא ואמרו כד בעא קודשא בריך הוא לאתפרעא מן רשיעייא ולאובדא להו מן עלמא - כדין יהיב להו שלום ואשלים להו בכלא.

אבל תא חזי, דכל בני עלמא לא משתכחין קריבין למלכא עלאה כאלין מאנין דאיהו אשתמש בהו. ומאן אינון? לב נשבר ונדכה (תהלים נא יט), ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז טו). אלין אינון מאני דמלכא! וכד אשתכח בצורת בעלמא וכפנא ודינא אתתקף על מסכני - כדין בכאן וגעאן קמי מלכא, וקודשא בריך הוא קריב לון יתיר מכלא. הדא הוא דכתיב כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי (תהלים כב כה). וכדין קודשא בריך הוא פקיד על מה אתיא כפנא לעלמא. ווי לאינון חייביא דגרמי האי כד אתער מלכא לאשגחא בעלמא על קלא דמסכני! רחמנא לישזבן מנייהו ומעולבנייהו! כדין כתיב שמוע אשמע צעקתו (שמות כב כב) - שמוע אשמע תרי זמני; חד לאשגחא בקליהון, וחד לאתפרעא מן אינון דגרמין לון האי. הדא הוא דכתיב ושמעתי כי חנון אני (שמות כב כו), וחרה אפי וגו' (שמות כב כג). ועל דא בשעתא דכפנא אשתכח בעלמא - ווי לאינון עתירי חייביא בקליהון דמסכני לקמי קודשא בריך הוא!

תא חזי, דההוא קרבנא דמסכנא קליל מכלא בגין דלביה תביר. ואף על גב דחשיב למחטי - אתעבר מניה, דהא די ליה בצעריה ודאנשי ביתיה. ועל דא כל קרבנא וקרבנא - כל חד וחד בלחודוי אשתמודען כלהו לגבי כהנא.

עובדא בההוא עתירא דקריב קמי כהנא תרין יונין. כד חמא ליה כהנא אמר ליה: "לאו דידך הוא האי קרבנא!" אתא לביתיה והוה עציב. אמרו ליה: "אחוי אמאי את עציב". אמר להו: "דלא קריב לי כהנא קרבנא דילי". אמרו ליה: "ומאי איהו?" אמר להו: "תרין יונין". אמרו ליה: "והא מן מסכנא איהו ולאו דידך! דהא כתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת וגו'. אלא קריב קרבנך!" אמר להו: "מאי איהו?" אמרו ליה: "חד תורא". אמר להו: "ומה כל כך חמירא מחשבה דחטאה! נדרנא דלא אסתלק על לבאי מחשבה דחטאה!" מתמן ולהלאה מה עבד? כל יומא אשתדל בסחורתא, ובליליא הוה נאים. כד אתער, הוה קרי לאחוי ואוליפו ליה מלי דאורייתא, והוה לעי עד דסליק יממא. ואשתכח דאוליף אורייתא, והוו קארו ליה יהודה אחרא.

יומא חד איערע ביה רבי ייסא סבא, והוה פריש נכסוי - פלגו למסכני, ופלגו לסחורתא על ימא באינון גברין פרישי ימין. והוה יתיב ולעי באורייתא. פתח ואמר: ויאמר שאול אל הקני (ש"א טו ו) - מאן הוא קני? אלין בני יתרו חמוי דמשה דעבדו קנא במדברא כהאי דרור, כמה דאת אמר ודרור קן לה (תהלים פד ד), בגין למלעי באורייתא. דאורייתא לא בעייא תפנוקין ולא סחורתא, אלא לאעמלא בה יממא ולילי. בגין כך נטלו למדברא מעינוגא דיריחו. הדא הוא דכתיב ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו' (שופטים א טז).

ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל (ש"א טו ו) - בגין דאהני למשה בביתיה, ומשה כללא דכל ישראל הוה. ותו בגין דאוליף פרשתא חדא יתיר באורייתא, ובדא עביד חסד עם ישראל. אמאי קא אתא הכא מלה דא במלחמתא דעמלק? אלא אמר שאול: כד נפקו ישראל ממצרים - מכל שאר אומין דעלמא לא הוה מאן דאזדווג להו לישראל לקטרגא להו אלא עמלק! והוא עבד ביש לישראל, ואגח קרבא בהו. ואנת אקדמת להו שלם ועבדת חסד עם כלהו. ובגיני כך - לית אנת כדאי לאתחברא בהו!

ולא עוד, אלא מה כתיב ביה ביתרו? ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים (שמות יח יב) - דהוא אקריב קרבנא לקודשא בריך הוא ואתא לאתגיירא. מאי קא מיירי? דקרבניה חשיב קמי קודשא בריך הוא! ובגין דאיהו אקריב קרבנא לקודשא בריך הוא כתיב ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים - לפני האלהים דייקא! מכאן אוליפנא דכל מאן דאקריב קרבנא ברעותא דלבא - קודשא בריך הוא אזדמן לקבליה!

תא חזי, קרבנא דמסכנא חשיב קמי קודשא בריך הוא! דהא הוא קריב תרי קרבנין לקמיה - חד חלביה ודמיה וחד ההוא דקריב. דהא לית ליה למיכל והוא אייתי קרבנא! קרבנא דעני קליל מכלא - תרין תורין או תרי בני יונה. ואי לאו - זעיר קמחא. ומתכפר ביה. ובההיא שעתא מכריזין ואמרי כי לא בזה ולא שקץ ענות עני (תהלים כב כה).

"כל כך למה? בגין דקרבנא דעני עדיף מכלא! דהא הוא גרים לי למהוי בעדביה דקודשא בריך הוא! הוא גרים לי למהוי בחולקא דאורייתא! בגין כך פליגנא פליגנא נכסי פלגא למסכני, דהא אינון גרמו לי כולי האי!"

כמה דמסכנא ארתח חלביה ודמיה - כך ההוא קמחא מרתחין ליה במשח רבות. והכא אוליפנא, דאפילו כל בר נש מקריב האי מנחה על המחבת ומנחת מרחשת. בגין דכמה דחטאה ארתח חלביה ודמיה באשא דיצר הרע וכל שייפוי רתחי באשא - כך קרבנא דא - כהאי גוונא ממש! ועיקרא דקרבנא כגוונא דחטאה. ולקרבא קמי קודשא בריך הוא רעותא דלביה ורוחיה ונפשיה - דהאי חביבא מן כלא קמיה.

"זכאה חולקיהון דצדיקייא דאינון מקרבין בכל יומא ויומא האי קרבנא לקמי קודשא בריך הוא! ומאי איהו? גרמייהו ונפשייהו דמקרבין קמיה! ואנא בעינא לקרבא האי קרבנא ממש. ודא בעי קודשא בריך הוא מבר נש בהאי עלמא. ועם כל דא - קרבנא ממש עדיף, בגין דיתברכון עלמין כלהו".

תו פתח ואמר: ברוך יהו"ה מציון שוכן ירושלם הללויה (תהלים קלה כא). וכי מציון הוא ברוך? והא מנהרא עמיקא עלאה איהו ברוך?! אלא ברוך יהו"ה - כד נהיר סיהרא מנהירו דשמשא, ומתקרבי דא בדא, ולא עדיאו נהורא דא מן דא. ולזמנין דסיהרא אתקרי בשמא דמלכא; כמה דאיהו איקרי יהוה כך היא נקראת יהוה, כמה דאת אמר ויהוה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים (בראשית יט כד). ולא דא בלחודוהי - אלא אפילו חד שליחא לזמנין אתקרי בשמא דמלכא.

דבר אחר: ברוך יהוה מציון - מֵאָן אתר אשתמודע דקודשא בריך הוא הוא ברוך? הדר ואמר מציון! דמציון אשתמודע דהוא ברוך! מאי טעמא? בגין דכתיב כי שם צוה יהו"ה את הברכה וגו' (תהלים קלג ג).

אמר ליה רבי ייסא: "זכאה חולקך דזכית לכולי האי! זכאין אינון דמשתדלין באורייתא! דכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אחיד בקודשא בריך הוא! הדא הוא דכתיב ואתם הדבקים ביהו"ה אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד ד).

אם זבח שלמים קרבנו. רבי יהודה פתח: ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו' (בראשית א ו). תא חזי, בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא - ברא שבעה רקיעין לעילא, ברא שבעה ארצות לתתא. שבעה ימים, שבעה נהרות, שבעה יומין, שבעה שבועות, שבעה שנים, שבעה פעמים, שבעה אלפי שנין דהוי עלמא. קודשא בריך הוא בשביעאה דכלא!

שבעה רקיעין לעילא - בכל חד וחד כוכבים ומזלות ושמשים דמשמשין בכל רקיעא ורקיעא. ובכלהו מאלין - רתיכין אלין על אלין, לקבלא עלייהו עול מלכותא דמאריהון. ובכלהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מן דא אלין על אלין. מנהון בשית גדפין, ומנהון בארבע גדפין. מנהון בארבע פנים, ומנהון בתרין פנים, ומנהון בחד. מנהון אשא דלהיט, מנהון מייא, מנהון רוחא. הדא הוא דכתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט (תהלים קד ד). וכלהו רקיעין אלין על אלין כגלדי בצלים - אלין לתתא ואלין לעילא. וכל רקיעא ורקיעא אזלא ורעשא מאימתא דמאריהון - על פומיה נטלין ועל פומיה קיימין. ועילא מכלהו קודשא בריך הוא דנטיל כלא בחיליה ותוקפיה.

כגוונא דא שבעה ארצות לתתא. וכלהו בישובא. בר דאלין עלאין ואלין תתאין. וארץ ישראל עלאה מכלא, וירושלם עלאה מכל ישובא.

וחברנא יתבי דרומא חמו בספרי קדמאי ובספרא דאדם דהכי מחלק כל אינון ארצות: דכלהו משתכחי לתתא כגוונא דאינון רקיעין דלעילא! אלין על אלין, ואלין על אלין! ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפריש בין דא לדא! ועל דא כלהו ארצות פרישן בשמהן, ובינייהו 'גן עדן' ו'גיהנם'. ואית בינייהו בריין משניין אלין מן אלין כגוונא דלעילא; מנהון בתרין אנפין, ומנהון בארבע, ומנהון בחד. וחיזו דאלין לאו כאלין.

ואי תימא, הא כל בני עלמא מאדם נפקו! וכי נחית אדם הראשון לכלהו ארצות ואוליד בנין?! וכמה נשין הוו ליה?! אלא אדם לא אשתכח אלא בהאי עלמא עלאה מכלהו דאקרי תבל כדאמרינן דכתיב משחקת בתבל ארצו (משלי ח לא). והאי תבל אחידא ברקיע דלעילא, ואתאחידא בשמא עלאה - הדא הוא דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק (תהלים ט ט) - בצדק ודאי. בגין כך בנוי דאדם אשתכחו בהאי ארעא עלאה דאקרי תבל, ואינון עלאין על כלא כגוונא דלעילא. מאי טעמא? כמה דלעילא לכלהו רקיעים אית רקיע עלאה מכלהו ולעילא אשתכח כסא דקב"ה (כמה דאת אמר כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א י)) -- אוף הכא בהאי תבל אשתכח מלכא דכלא. ומאן איהו? אדם. מה דלא אשתכח בכלהו תתאין.

ואינון תתאין מֵאָן אתו? אלא מקטורא דארעא וסיועא דרקיעא דלעילא נפקין בריין משניין אלין מן אלין; מנהון בלבושין מנהון בקליפין. כאלין תולעין דמשתכחי בארעא - מנהון בקליפין סומקין אוכמין חיורין, ומנהון מכל גוונין. כך כל בריין כגוונא דא. ולא אשתכחו בקיומא בר עשר שנין.

ובספרא דרב המנונא סבא פריש יתיר, דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור - אלין לתתא ואלין לעילא. וכל אינון בריין משניין בחזווייהו משינויא דאוירא, כפום כל אתר ואתר. וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא. ועל דא אית אתר בישובא - כד נהיר לאלין - חשיך לאלין; לאלין יממא ולאלין ליליא. ואית אתר דכוליה יממא ולא אשתכח ביה ליליא בר בשעתא חדא זעירא.

והאי דאמר בספרי קדמאי ובספרא דאדם הראשון - הכי הוא! דהכי כתיב אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ (תהלים קלט יד), וכתיב מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהֹוָה (תהלים קד כד). ועל דא כלא שפיר. ורזא דא אתמסר למאריהון דחכמתא, ולא למפלגי תחומין, בגין דאיהו רזא עמיקא דאורייתא.

כגוונא דא אית בימא - דאית ביה כמה בריין משניין דא מן דא! הדא הוא דכתיב זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות שם אניות יהלכון לויתן וגו' (תהלים קד כה). וכלא תליא דא בדא. וכלא כגוונא דלעילא. ובכלהו עלמין לא שלטא בכלא בר אדם, וקב"ה עליה.

רבי נהורא סבא פריש לימא רבא, ואתרגיש ימא ואתאבידו כל אינון דהוו בארבא, ואתרחיש ליה ניסא, ונחת בשבילין ידיען בלבא דימא, ונפק תחות ימא לישובא חדא, וחמא מאינון בריין כלהו זעירין, והוו מצלי צלותא, ולא ידע מאי קא אמרי. אתרחיש ליה ניסא וסליק. אמר: "זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא, וידעין סתימין דרזי עלאי! ווי לאינון דאפליגו על מליהון ולא מהימני!"

מההוא יומא כד הוה אתי לבי רב ואמרי מלתא דאורייתא - הוה בכי. אמרי ליה "אמאי קא בכית?" אמר לון: "בגין דעברנא על מהימנותא דמלי דרבנן, ומסתפינא מדינא דההוא עלמא!"

ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים (בראשית א ו). רבי יהודה אמר, אלמלא ההוא רקיעא דאפריש בין מיין עלאי לתתאי, הוה פליגו בעלמא מנייהו, אבל האי רקיע עביד שלמא בינייהו, ועלמא לא מתקיימא אלא על שלום. תא חזי, קב"ה אקרי שלום. הוא שלום, ושמיה שלום, ואתקשר כלא בשלום.

רבי אבא אמר, חמינא דהאי שמא קדישא עלאה - כלא הוא שלום וכלא חד. וארחן מתפרשאן להאי סטרא ולהאי סטרא.

(ס"א כאן חסר התחלת המאמר) יו"ד דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין. בגין דא האי י' - קוצא חד לעילא, וקוצא חד לתתא, וחד באמצעיתא. בגין דתלת קשרין אתקשרו בה. חד קוצא לעילא - כתרא עלאה, דהוא עלאה מכל עלאין רישא דכל רישין, והוא קאים על כלא. חד קוצא באמצעיתא דהוא רישא אחרא. בגין דתלת רישין הוו, וכל חד וחד רישא בלחודוי. ועל דא קוצא דאמצעיתא דא הוא רישא אחרא דנפיק מקוצא דלעילא, והוא רישא לכל שאר רישין לאתבנאה שמא קדישא. והאי רישא סתימא דכלא. רישא אחרא תתאה - הוא רישא לאשקאה לגנתא, והוא מבוע דמיין דכל נטיען אשתקיין מניה. ודא הוא י' בתלת קשרין. ועל דא שלשלת איקרי, כהאי שלשלת דאתקשר דא בדא וכלא חד.

תאנא בספרא דחנוך בשעתא דאחזיאו ליה חכמתא דרזין עלאין, וחמא אילנא דגנתא דעדן - אחזיו ליה חכמתא ברזא עלאה, וחמא דכלהו עלמין הוו מתקשראן דא בדא. שאיל לון על מה קיימין? אמרו ליה על י' קיימי כלהו, ומניה אתבריאו ואשתכללו, דכתיב כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד). וחמא דכלהו מזדעזעו מדחילו דמאריהון. ועל שמיה אתקרון כלהו.

ובספרא דשלמה מלכא אמר: מטון די בקטפורא דתלתא, דכלילן בקוטפא דגופיה. חד דחילו דכלא, וחד סתים שבילין, חד נהר עמיקא.

לבתר פריט באתוון - ביתא בשכלוליה. יו"ד דא בניינא דכולא, שלימו דשמא קדישא. י' - רישא דכלא, אב לכלא. ו' - בן דאוליד ונפק מניה. ומניה אשתכח ד' - בת, מטרוניתא, דכל דינין בידהא אשתכחו. טמירא בכלהו עלמין. עלאין נפקין, ועלאין ותתאין מנה אתזנו. הא יו"ד שלימו דכלא! ושמא קדישא אשתכלל ביה, ואשתכח סתים בגויה!

לבתר, יו"ד אפיק כלא ושלשל כלא בקשורא חדא דא בדא. והא אוקמיה בוצינא קדישא! י' אפיק ההוא 'נהר', דכתיב ביה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן (בראשית ב י) - דא ה' רזא דבינה, והיא אימא עלאה. וההוא נהר אפיק תרין בנין כמה דאתמר, ומנה אתזנו. לבתר נפקין תרין - ברא וברתא - ו"ה. האי ברא - מלכא דשלמא כלא דיליה. והאי ה' - ברתא, אתזנת מן ו'. והא אוקמוה.

אשתכח די' עיקרא ושרשא ושלימו דכלא! הדא הוא דכתיב בחכמה יבנה בית (משלי כד ג).

תנן, עשרה שמות אשתכללו ונפקו מהאי יו"ד - י' דהיא עשיראה דאתוון. וכלהו אעיל לון לההוא נהר קדישא כד אתעברא. ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין בי'. י' כליל לון, י' אפיק לון. הוא אב לכלא - אב לאבהן! מניה נפקו ו"ד - רמז לעשרה בחשבון. אתוון יו"ד כליל לון ו"ד, שלימו דכלא. ו"ד - דכר ונוקבא. דו קרינן לון - תרין. ועל דא אדם דו פרצופין אתברי. ואינון פרצופין דכר ונוקבא הוו כגוונא דלעילא. ו"ד מעילא לתתא, ד"ו מתתא לעילא, וכלא חד מלה. י"ג מכילין תליין ביה. ועל דא יו"ד כליל ו"ד כמה דאתמר, והא אוקמוה.

ותא חזי עשרה שמהן אינון לקבל עשר אתוון. ובספרא דרב המנונא סבא - תמניא אינון, ותרין דרגין לקבל תרין רקיעין. ומשתניין שמהן - עשרה ותשעה ותמניא ושביעאה. קדמאה יה - בגין די' כליל ה', וה' נפקא מן י'. בגין כך חכמה י"ה אקרי. תנינא יֶהֹוִ"ה דאקרי אלהים. בגין דההוא נהר - רחמי. ובגין דדינין מתערי מניה - אתוון דרחמי כתיב, ונקוד אלהים. ולא אלהים דינא. תליתאה אל - והוא גדולה, והוא אקרי האל הגדול (ירמיהו לב יח). רביעאה אלהים - דדינין ביה אתערן, והוא דינא תקיפא. חמישאה יהו"ה - כללא דכל שלימו דמהימנותא. ודא הוא רחמי בשלימו, ודא הוא תפארת. שתיתאה ושביעאה - צבאות אקרון. תמינאה אל חי - כמה דאת אמר כי שם צוה יהו"ה את הברכה חיים וגו' (תהלים קלג ג). ודא צדיק דכל חיים נפקין מתמן. ואקרי יהו"ה כמה דאת אמר יהו"ה צדיק יבחן (תהלים יא ה). ודא היא ו' זעירא דשמא קדישא. בגין כך ו"ו - ווי"ן תרין. תשיעאה אדנ"י - ודא מלכות קדישא דדינין נפקין מתמן לעלמא. ודא הוא כתרא בתראה דכלהו שמהן. ושם אהי"ה - כללא וסתימא דקדמיתא. ודא הוא כתרא עלאה, רישא דכל רישין. שמיה סתים ולא אתגליא. ואתמר.

ובספרא דאגדתא עשר שמהן כתיבן בגוונא אחרא, ואנא לא תנינא הכי.

רבי אבא פתח: עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו (שיר ד טז). עורי צפון - אלין עולות דנשחטות בצפון, בגין דאינון מחשבות בצפוני לבא ובאתר דדינא. בגין דמחשבה אשתכח בליליא בזמנא דדינא אשתכח. רוח צפון מנשבא בפלגותא דליליא כד מתערי אנשי, וכנור דדוד מנגן מאליו, ומחשבתן דבני נשא מתערי. ובאי תימן - אלין שלמים דנשחטין בדרום, בגין דאינון שלמא דכלא, שלמא דעלאי ודתתאי. ואלין שלימו דסטרי עלמא, שלימו דכלא מסטרא דמהימנותא. ושלמים - בגין דאינון שלמא דכלא - בעלים אכלין מנייהו ומתהניין מנייהו, דהא שלמא הוא ליה ולכל עלמא בדרגא חדא. חטאות ואשמות נאכלין לכהני, בגין דאינון זמינין לכפרא עלייהו ולאעברא חובייהו. ומכל קרבני לא חביבין קמי קודשא בריך הוא כמו שלמים, בגין דאשתכח שלמא בעלאי ותתאי!

ועילא מכלהו - קטרת! דאיהו שלים מכלא, ולא אתיא - לא על חטא ולא על אשם ולא על עון - אלא על שמחה, כמה דאת אמר שמן וקטרת ישמח לב (משלי כז ט). והא אוקמוה. ועל דא קטרת לא מתקרב אלא בזמנא דשמן מתקרב. הדא הוא דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה (שמות ל ז), וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה (שמות ל ח) - בגין דישתכחו שמן וקטרת כחדא.

תא חזי, שלמים - בכלא הוא שלמא - וקטטא וקטרוגא לא אתער בעלמא. אבל קטרת - קשיר קשירו דמהימנותא!

רבי אלעזר אמר: כלהו עשרה שמהן כתיבי! ואנן תנינן קדמאה אהיה - דא סתימא עלאה, כמאן דאמר אנא מאן דאנא, ולא אתיידע מאן הוא. לבתר - אשר אהיה - אנא דזמין לאתגליא באינון כתרין אחרנין. דהא בקדמיתא סתים, ולבתר שרי לאתגליא עד דמטי לגלוייא דשמא קדישא. וכך כתיב במשה (שמות ג יד) - אהיה בקדמיתא סתימו דכלא - אנא הוא מאן דאנא! לבתר - אשר אהיה - אנא זמין לאתגליא. לבתר - אהיה בתראה, ודא כד אימא מתעברא ועדיין הוא סתים. אימתי אתגליא? בזמנא דכתיב לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם יהוה אלהי אבותיכם וגו' (שמות ג טז) - דא שלימו דכלא. והכא הוא גלוייא וקשורא דשמא קדישא. בגין כך קדמאה דכלא אהיה.

תניינא יה. בגין דחכמה אפיק ה' וסתים ביה, ולא אתפרשא לעלמין מניה. והא אוקמוה דכתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב ז). כהאי גוונא [ציור של אות ה']. והכי אוליפנא מאבא י' כמה דאתמר. לבתר יה דלא מתפרשן לעלמין. י' אפיק ה' כהאי גוונא [ציור של אות ה'] - הרי י'. וההוא נהר דנפיק מניה ואתמשך מניה. ולתתא תרין בנין דנפקין מנייהו. מסטרא דאבא י' נפיק בן - דהא אחיד ביה בי' ואחיד בההוא נהר. ומסטרא דאימא נפקת בת דאיהו נהר תתאה. והאי בן אתמשך לבתר ונפיק מנייהו, והוא ו'. ודא ירית לאבא ולאימא, ואתקשר ביה מהימנותא דכלא. ומניה אתזנת ברתא מההוא ירותא דאיהו ירית. ועל דא בעי למכתב שמא קדישא - י' בקדמיתא; קוצא חד לעילא, וקוצא חד באמצעיתא, וקוצא חד לתתא, והא אתמר. לבתר יה דלא מתפרשן דא מן דא לעלמין כגוונא דא [ציור של אות ה']. בגין דישתכחו תרווייהו בשלימו דכלא, אב ואם בן ובת, כגוונא דא י"ה ו"ה. הרי לך כל שלימו דמהימנותא! לבתר אתפשט מהימנותא, ונפקין תרין בנין מכללא חד בארחייהו. בן נפיק מתרווייהו, והוא ו' דשמא קדישא. בת נפקת מסטרא דאימא, והיא ה' בתראה דשמא קדישא. ולא אשתלימת אלא עם ו' בגין דמניה אתזנת. ועל דא בעי למכתב ו' ולבתר ה' כגוונא דא [ציור של אות ה']. הרי ו' וההוא אתפשטותא דנפיק מניה, כגוונא דההוא נהר דנפיק מן י', בגין דמניה אתזנת. והרי בן דנפיק מניה לתתא. והא מלין אלין אוקים לון אבא, והא אתמרו! ואנא כד מטינא למלין אלין אימא לון, בגין דפקדונא דאבא הכי. והכי בעי בר נש לאזדהרא בשמא קדישא, דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא. ודא איהו כדקא חזי. ואי לאו - לא אקרי שמא קדישא, ואקרי פגים. ומאן דפגים שמא קדישא - טב ליה דלא אתברי!

תליתאה יהו"ה דאקרי אלהים, כמה דאתמר, רחמי ונפיק מניה דינא. ודא הוא ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן.

רביעאה א"ל גדול, והא אתמר. ודא 'גדולה'.

חמישאה אלהים, ובכל אתר הוא 'גבורה'.

שתיתאה יהו"ה רחמי - שלימו דכלא, עקרא דכלא. קשרא די מהימנותא אחיד לכל סטרין. ודא 'תפארת ישראל'.

שביעאה ותמינאה צבאות. ועל דא יהוה קריב בכלא - אחיד בכל סטרין! לזמנין יהו"ה אלהים - דהא קריבין אינון תפארת לגבי גבורה, לזמנין יהו"ה צבאות - דהא קריבין אינון תפארת לגבי נצח והוד דאקרון 'צבאות'. והא אתמר דאשתמודען מילי נביאי מהימני מפומייהו, כד אמרי כה אמר יהו"ה אלהים, וכד אמרי כה אמר יהו"ה צבאות., והוו ידעין מֵאָן אתר אתיין מלין.

תשיעאה שדי - דאמר לעלמא די, דהא די ספוקא הוא, וספוקא לא אתי לעלמא אלא מן 'צדיק' דאיהו יסוד עולם. דאמר לעולם די.

עשיראה אדני, דהא דינא דמלכותא דינא ודאי. והאי לאגחא קרבין דמלכא בעלמא. ודא 'גבורה תתאה', ודא איהו 'צדק'.

ואלין אינון עשרה שמהן דקודשא בריך הוא אקרי בהו - מתקשרן דא בדא ביחודא שלים! ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא דהוא אשתמודע בהו. ואינון שמיה והוא אינון. וכד מתקשרן כלהו כחדא על ריחא דקטרת - כדין אקרי קטרת קשורא - דמתקשרין כחדא.

זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעין ארחין דאורייתא וידעין לאשתמודעא ביקרא דמאריהון! עלייהו כתיב ובאו וראו את כבודי (ישעיה סו יח):

ואם זבח שלמים קרבנו (ויקרא ג א). רבי שמעון אומר: כתיב עשרה עשרה הכף בשקל הקדש (במדבר ז פו). עשרה עשרה למאי קא אתיא? אלא עשרה למעשה בראשית, ועשרה למתן תורה. עשרה מאמרות במעשה בראשית, ועשרה מאמרות במתן תורה.

במאי קא מיירי? בגין דעלמא לא אתברי אלא בגין אורייתא, וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא - עלמא מתקיימא. וכל זמנא דישראל מתבטלי מאורייתא - מה כתיב? אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה).

תא חזי, עשרה מאמרות למעשה בראשית, כדתנן בעשרה מאמרות נברא העולם. עשרה מאמרות למתן תורה - אלו עשרת הדברות. כתיב אנכי יהו"ה אלהיך (שמות כ ב), וכתיב במעשה בראשית יהי אור ויהי אור (בראשית א ג). דא מהימנותא דקודשא בריך הוא - 'אור' אקרי, דכתיב יהו"ה אורי וישעי ממי אירא וגו' (תהלים כז א). כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (שמות כ ג), וכתיב במעשה בראשית יהי רקיע בתוך המים וגו' (בראשית א ו), יהי רקיע - אלין ישראל דאינון חולקא דקודשא בריך הוא דאחדין בההוא אתרא דאקרי 'שמים'. והיינו רזא דזמנא חדא שאל רבי ייסא סבא לרבי אלעאי, אמר "הא שאר עמין יהב לון קודשא בריך הוא לרברבין ממנן שליטין! ישראל באן אתר יהב לון?". שלח ליה ויתן אתם אלהים ברקיע השמים. ושפיר שלח ליה. בתוך המים - בין מלולי אורייתא. ויהי מבדיל בין מים למים - בין קודשא בריך הוא דאקרי באר מים חיים, ובין עבודה זרה דאקרי בורות נשברים וגו' (ירמיה ב יג), דאינון מים המרים; מים עכורין מכונסים סרוחים ומטונפים. ועל דא ישראל קדושין מבדילין בין מים למים.

כתיב לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא (שמות כ ז), וכתיב במעשה בראשית יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד (בראשית א ט). תא חזי, כל מאן דאומי בשמא קדישא לשקרא - כאילו פריש אימא מאתרה לעילא, וכתרין קדישין לא מתיישבי בדוכתייהו. כמה דאת אמר ונרגן מפריד אלוף (משלי טז כח) - ואין אלוף אלא קודשא בריך הוא. וכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד - לא תשוי פרודא בגין אומאה דשקרא! אל מקום אחד כדקא חזי - באתר דקשוט, ולא באתר אחרא לשקרא. ומאי שקרא הוא? דאזלין מיא לאתר אחרא דלאו איהו דיליה.

כתיב זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח), וכתיב במעשה בראשית תדשא הארץ דשא עשב (בראשית א יא). אימתי אתרביאת ארעא קדישא ואתעטרת בעטרהא? הוי אומר ביום השבת! דהא כדין אתחברת מטרוניתא במלכא לאפקא דשאין וברכאן לעלמא!

כתיב כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב), וכתיב במעשה בראשית יהי מארת ברקיע השמים (בראשית א יד). מאי קא מיירי? אלא אלין מאורות דא הוא אביך ואמך; 'אביך' - דא שמשא, 'אמך' - דא סיהרא. ואין שמשא אלא קודשא בריך הוא דכתיב כי שמש ומגן יהו"ה אלהים (תהלים פד יב). ולית סיהרא אלא כנסת ישראל דכתיב וירחך לא יאסף (ישעיה ס כ). ועל דא כלא חד!

כתיב לא תרצח (שמות כ יג), וכתיב במעשה בראשית ישרצו המים שרץ נפש חיה (בראשית א כ), ואנת לא תקטול בר נש דאקרי הכי דכתיב ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב ז). ולא תהוו כדגים הללו דרברבי בלע לזוטרי.

כתיב לא תנאף (שמות כ יג), וכתיב במעשה בראשית תוצא הארץ נפש חיה למינה (בראשית א כד). מכאן אוליפנא דלא ישקר בר נש באנתו אחרא דלאו איהי בת זוגיה. ועל דא כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה - דלא תוליד אתתא אלא ממינה! ומאן איהו מינה? דא בן זוגה.

כתיב לא תגנוב, וכתיב במעשה בראשית ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע (בראשית א כט). מאי דיהבית לכו ואפקידת לכו יהא לכו! ולא תגנובו מה דהוא מאחרא!

כתיב לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב במעשה בראשית ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו (בראשית א כו). מאן דהוא בדיוקנא דמלכא לא תסהיד בו שקר! ומאן דאסהיד שקר בחבריה - כאילו אסהיד לעילא!

כתיב לא תחמוד אשת רעך (שמות כ יד), וכתיב במעשה בראשית לא טוב היות האדם לבדו וגו' (בראשית ב יח). הא בת זוגך לקבלך! ועל דא לא תחמוד אשת רעך.

והיינו עשרה מאמרות למעשה בראשית ועשרה מאמרות למתן תורה. והיינו דכתיב עשרה עשרה הכף בשקל הקדש (במדבר ז פו) - אתקלו כחדא בשקולא חדא.

ובגין כך קאים עלמא ואשתכח ביה שלמא. ועל דא - ואם זבח שלמים קרבנו - לקיימא עלמא בשלמא. ולא עוד אלא דמכפר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה, בגין לאטלא שלום על כלא.

כתיב הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה ב). האי קרא אוקמוה חברייא. אבל המשל - דא אברהם דכתיב ביה נשיא אלהים אתה בתוכנו (בראשית כג ו), וכתיב ואברכך ואגדלה שמך (בראשית יב ב). וָפַחַד - דא יצחק דכתיב ופחד יצחק היה לי (בראשית לא מב). עושה שלום במרומיו - דא יעקב דכתיב תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ), וכתיב והאמת והשלום אֱהָבוּ (זכריה ח יט) - דאמת ושלום קשיר דא בדא. ועל דא הוא שלימותא דכלא.

ושלמים - שלימותא הוא ושלמא דכלא! ומאן דאקריב שלמים - אסגי שלמא בעלמא! יעקב איהו עביד שלום כמה דאמרן בגין דאחיד להאי ולהאי, ושלמים אחידן במצות עשה ובמצות לא תעשה, בהאי סטרא ובהאי סטרא. ועל דא אקרי שלמים. ורזא דמלה דכתיב ויעקב איש תם (בראשית כה כז) - גבר שלים; שלים לעילא ושלים לתתא.

דבר אחר: המשל דא מיכאל, ופחד דא גבריאל. דא יסודא דיליה ממיא, ודא יסודא דיליה מאשא. וקודשא בריך הוא עביד שלמא בינייהו, דכתיב עושה שלום במרומיו.

רבי אחא אמר כתיב אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה וגו' (ויקרא ז יב). מאי קא מיירי? -- כמה דאת אמר והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה ה) - עליה דייקא. ועל דא חלת מצות וגו'. וחלות מצות הא אוקמוה. ועל מה אתיא? מצת וחלת כתיב חסר - בגין דחטא עליה.

תאני רבי חייא, כתיב על זבח תודת שלמיו (ויקרא ז יג) - דא שלימו דכלא. שלמיו - תרי. תודה - אתידע. אמר ליה רבי יהודה: תודה - ידיע, שלמיו - מהו תרי? אמר ליה: תרי ווין - ו' ו', דהיינו שלמיו, שלמא דכלא.

אמר רבי יצחק: תודת שלמיו - דאטיל שלמא בכלא, ואתער רחמי בכלהו עלמין.

תודת שלמיו רבי יוסי אמר - הא דאמר רבי חייא שפיר! דכנסת ישראל אתברכא מאינון תרי דאינון שלמא דכלא.

רבי יוסי אמר: לחם חמץ הא ידיע והא אתמר! כמה דהוה חטאה - כך הוה מקרב בההוא גוונא ממש. תא חזי, חלת מצת חסר כמה דאתמר, בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן - למאי קא רמיזא?

אמר רבי שמעון, הני אינון להט החרב המתהפכת וגו' (בראשית ג כד), בגין דכלהו אתמנן על ארחייהו דבני נשא, על אינון דעברין על פקודי אורייתא. ועל דא כולא סלת בלולה בשמן - לאמשכא משח רבות מאתר עלאה לתתא, ויתברכון כלהו כחדא מההוא משח רבות קודשא.

ודא הוא יין לנסך (במדבר טו ה). והא אוקימנא רביעית ההין. ובאתר חד תלי יין ושמן. ומים לנסוך - והא אוקימנא מלי - מים לאשקאה גנתא וכל אינון נטיען. ועל דא אית מים ואית מים. יין - אית אתר דאיהו טוב, ואית אתר דאיהו לאענשא דאיהו דינא. על דא מאן דחמי יין בחלמיה - אית למאן דאיהו טב, ואית למאן דאיהו דינא. אי תלמיד חכם הוא - כתיב ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קד טו), וכתיב כי טובים דודיך מיין (שיר א ב). ודא הוא יין דמנטרי דחדי לכלהו.ואי לאו - תנו שכר לאובד ויין למרי נפש (משלי לא ג). אית יין אחרא דאיהו דינא. ועל דא יאות לקָרבא אלין מלין בקרבניה בגין דיתעבר דינא ויתער רחמי! אעבר יין ואייתי יין! וכן בכלא!

ושמן לא אעדי מקרבניה לעלמין בר ממנחת קנאות דכתיב לא יצוק עליו שמן וגו' (במדבר ה יא) - דהא הכא לא בעיא רחמי דהא כלא דינא דכתיב וצבתה בטנה ונפלה ירכה (במדבר ה כז), וכתיב יתן יהו"ה וגו' (במדבר ה כא).

ועל דא וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו:

להמשך הפרשה (עוד 253 קטעים)