ספר הזוהר – פרשת שלח

פרשת שלח לך - זהר

וידבר יהוה אל משה לאמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו' (במדבר יג א). רבי חייא פתח הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר ידעתה שחר [יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר] מְקֹמוֹ (איוב לח יב) - שחר כתיב - ה' אתרחקא משחר. מאי טעמא?

אלא אמר רבי חייא, בשעתא דנטי ערב ושמשא נטי למיעל - כדין אתחלש תוקפיה. כדין שלטא שמאלא ומשתכח דינא בעלמא ואתפשט. וכדין בעי בר נש לצלאה דישכח רעותא קמי מאריה.

דאמר רבי ייסא: כד נטי שמשא ואתחלש - כדין אתפתח חד פתיחו בשמשא, ואתכניש חיליה ושמאלא שליט, ויצחק כרי בירא תחותיה. כיון דעאל ליליא - פתקא דקוטפא באחמתיה שכיח, וכמה חבילין טריקן אתפשטו בעלמא. וכלהו שטאן בערבוביא, ואזלי וחייכאן בנפשן דרשיעייא, ומודעין לון מלין; מנהון כדיבן ומנהון קשוט. ומאן דאשתכח בינייהו אתייהיב לון רשו לחבלא. וכלהו בני עלמא ניימין וטעמין טעמא דמותא. והא אוקימנא.

תא חזי כד אתער רוח צפון - כדין אתקבלא כנסת ישראל בשמאלא ואתחברו כחדא. ושריא בדרועא באתרהא. וקב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא דבגנתא דעדן. וכדין כל מאן דיתער למלעי באורייתא בההוא שעתא - הא אשתתף בהדה! בגין דהיא וכל אוכלוסין דילה משבחן למלכא עלאה, וכל אינון דאשתכחו בתושבחתא דאורייתא - כלהו כתיבין בבני היכלא ואקרון בשמהן, ואלין רשימין ביממא.

תא חזי שמא חדא קדישא אית בגלופי אתוון דהוא שלטא מפלגו ליליא ואילך, ואינון אתוון דמנצפך כליל לון. ם' - אוקמוה לםרבה המשרה (ישעיה ט ו). נ' - הוה אסתים להאי ולהאי - כדין כתרין כלילן הוא.

ו ' דשמא קדישא אתקין ליה וסתים מבועהא. בתר דאולידת - פתיחא הות בחד רישא דפתחא. כד אתחריב בי מקדשא - אסתימו מבועין מכל סטרין.

את דא כליל אתוון אחרן ואינון שבעה; תלת מהאי סטרא וארבע מהאי סטרא. כלך - וסימן כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שיר ד ז).

ן ' - דכר ונוקבא כליל כחדא. דא כליל תלת מכאן ותלת מכאן ואינון שית.

ואוקימנא באלין תרין אתוון ם' ן' אתכללו תריסר אתוון. סליק מנייהו תרי - חד לאתר חד, וחד לאתר חד.

כל"ך סעפ"ה יאע"וצה - הכי אתגליפו אתוון! ורזא דא בכי תצא למלחמה קרא דכתיב כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה (דברים כב כג) - נער כתיב.

בתר דאסתלק ליליא וצפרא נהיר - כדין ה' סלקא ואתכלילת בנהורא עלאה. וכדין ידעת השחר מקומו - דידע שחר מקומו דה"א ואתכלילת בגויה.

תא חזי משה הוה שמשא ובעא לאעלאה לארעא. אמר ליה קב"ה: משה! כד אתי נהורא דשמשא - אתכליל סיהרא בגוויה. השתא דאנת שמשא - היך יקומון כחדא שמשא וסיהרא?! לא נהיר סיהרא אלא בשעתא דאתכניש שמשא! אבל השתא לית היא יכיל. אי תבעי למנדע מנה - שלח לך אנשים (במדבר יג ב) - לגרמך בגין למנדע.

תא חזי! משה - אי תימא דהוא לא ידע דלא ייעול לארעא בזמנא דא -- לאו הכי! אלא ידע! והוה בעי למנדע מנה עד לא יסתלק, ושלח לאלין מאללי. כיון דלא אתיבו מלה כדקא יאות - לא שלח זמנא אחרא עד דקב"ה אחזי ליה דכתיב עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ (דברים לב מט), וכתיב ויראהו יהוה את כל הארץ (דברים לד א). ולא דא בלחודוי אלא כל אינון דזמינין למיקם בכל דרא ודרא - כלהו אחזי ליה למשה! ואתמר ואוקמוה חברייא.

כיון דשארי משה למשלח מה אמר לון? היש בה עץ (במדבר יג כ). וכי מה הוא דקאמר? ואי תימא דלא ידע -- אלא לקמן יימא מלה! אבל הכא הכי אמר משה: אם יש בה עץ - הא ידענא דאנא איעול לתמן! מאי עץ? דא אילנא דחיי, ותמן לא הוה אלא בגן עדן דארעא. אמר: אם יש בה עץ דא - אנא איעול לתמן! ואי לא - לאו אנא יכיל למיעל!

אמר רבי חייא כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (במדבר טו לב). מאן עצים הכא ומאן הוא דא? אלא דא צלפחד. והוה דייק על אלין אילנין - הי מנייהו רב על אחרא, ולא חשש ליקרא דמאריה, ואחלף שבת לשבת. הדא הוא דכתיב כי בחטאו מת (במדבר כז ג) - בחטא ו' מת. בגין כך הוה דיניה סתים, ולא אתפרש דיניה כדינין אחרנין. בגין דמלה דא בעי בחשאי וסתים, ולא גלייא. ועל דא לא אתמר באתגלייא. וקב"ה עבד יקר ליקריה.

רבי יוסי אמר שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש. וקביל עונשא לפום שעתא ואתכפר חוביה. ועל דא אתקשי משה בדינא דבנתא דלא ידע אי אתכפר למהוי לבנתיה חולק ואחסנא אי לאו. כיון דדכר שמיה דצלפחד קב"ה דכתיב כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז ז) - אתידע דהא אתכפר חוביה.

תא חזי תרין אילנין אינון - חד לעילא וחד לתתא. בדא חיין, ובדא מותא. מאן דאחלף לון - גרים ליה מותא בהאי עלמא ולית ליה חולקא בההוא עלמא! ועל דא אמר שלמה דבש מצאת אכול דייך וגו' (משלי כה טז).

ארון ותורה בחד קיימי! תורה - עקרא, ארון - ביתא. ועל דא ארן חסר בלא וא"ו בכל אתר - ארן הברית ארן העדות.

בכל אתר אהרן דרועא ימינא בר בחד דכתיב כל פקודי הלוים אשר פקד משה וְׄאַׄהֲׄרֹׄןׄ (במדבר ג לט) - נקוד לעילא.

א"ר יצחק: משה אילנא דחיי נקט. ועל דא בעא למנדע אי הוה שכיח בארעא אי לאו. ובגין כך אמר היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ - דהא אילנא דחיי אתחמד לכלא. ואינון לא אייתיאו אלא ענבים ורמונים ותאנים - באילנא אחרא תליין ואחידן. ועל דא שלח לך אנשים - בגינך.

רבי יהודה פתח כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב (משלי כה יג). כצנת שלג ביום קציר - דאהני לגופא ולנפשא. ציר נאמן לשולחיו - אלו כלב ופנחס דהוו שליחי מהימני לגבי יהושע. ונפש אדוניו ישיב - דאהדרו שכינתא לדיירא בהו בישראל ולא אסתלקא מנייהו.

ואלין דשדר משה גרימו בכייה לדרין בתראין, וגרימו לאסתלקא מישראל כמה אלף ורבבן, וגרימו לסלקא שכינתא מארעא מבינייהו דישראל. אינון דשדר יהושע - ונפש אדוניו ישיב.

רבי חזקיה ור' ייסא הוו אזלי בארחא. אמר רבי ייסא לר' חזקיה: "חמינא באפך דהרהורא אית בגווך!" אמר ליה: "הא ודאי האי קרא אסתכלנא ביה! כיון דאמר שלמה כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגו' (קהלת ג יט), ותנינן דכל מלוי דשלמה מלכא כלהו סתימין מדרגין דחכמתא - אי הכי האי קרא אית ביה לאסתכלא! דהא פתחא לאינון דלאו בני מהימנותא אשתכח ביה!" אמר ליה: "ודאי הכי הוא ואית ביה למנדע ולאסתכלא!" אדהכי חמו חד בר נש דהוה אתי. שאל לון מייא דהוה צחי, והוה לאי בתוקפא דשמשא. אמרו ליה: "מאן את?" אמר לון: "יודאי אנא ואנא לאי וצחינא". אמרו: "לעית באורייתא?" אמר לון: "עד דאנא עמכון במלין אסלק להאי טורא ותמן אסב מייא ואשתי". אפיק רבי ייסא חד זפירא מלי מיין ויהב ליה. בתר דשתה אמר: "נסלק עמך למייא!" סליקו לטורא ואשתכחו חד חוטא דמייא דקיק ומלי קטפורא חד. יתבו. אמר לון ההוא בר נש: "השתא שאילו! דהא אנא אשתדלנא באורייתא על ידוי דחד ברי דאנא עיילית ליה לבי רב, ובגיניה רווחנא באורייתא". אמר רבי חזקיה: "אי על ידא דברך - טב הוא, אבל מלה דאנן ביה - אנא חמינא דלאתר אחרא בעי לאסתלקא". אמר ההוא בר נש: "אימא מִלָך! דלזמנין באפרקסתא דענייא תשכח מרגניתא!" אמר ליה: "האי קרא דאמר שלמה!". סח ליה. אמר ליה: "וכי במה אתון פרישן משאר בני נשא דלא ידעי!" אמרו ליה: "ובמה?"

אמר לון: על דא אמר שלמה האי קרא! ולא אמר האי מגרמיה כשאר אינון מלין! אלא אהדר אינון מלין דטפשאי עלמא דאמרי כך! ומאי אמרי? -- כי מקרה האדם ומקרה הבהמה וגו'. טפשאי - דלא ידעי ולא מסתכלן בחכמתא - אמרי דהאי עלמא אזיל במקרה וקב"ה לא אשגח עלייהו אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד וגו'. וכד שלמה אסתכל באלין טפשאין דקאמרי דא - קרא לון בהמה - דאינון עבדין גרמייהו בהמה ממש בגין דאמרי מלין אלין!

ומנלן? -- קרא דעליה אוכח! דכתיב אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם (קהלת ג יח). אמרתי אני בלבי וחשיבנא בהאי לאסתכלא. על מה? על דברת בני האדם! על ההוא מלה דטפשותא דאינון אמרי! לברם האלהים - בלחודייהו, ולא יתחברון בהדי בני נשא אחרינן דאית לון מהימנותא. ולראות שהם בהמה המה להם - ולראות בהו אינון בני מהימנותא שהם בהמה ממש, ודעתייהו כבעירא. המה להם בלחודייהו. ולא לאעלאה לבני מהימנותא בדעתא דטפשותא דא. ועל דא המה להם ולא לאחרנין.

ומה דעתא דלהון? כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד לכלם וגו'. תיפח רוחיהון דאינון בעירי! אינון טפשאי! אינון מחוסרי מהימנותא! ווי לון ווי לנפשייהו! טב להו דלא ייתון לעלמא!

ומה אתיב לון שלמה על דא? קרא אבתריה ואמר ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג כא). מי יודע - באינון טפשאי דלא ידעי ביקרא דמלכא עלאה ולא מסתכלי באורייתא! רוח בני האדם העולה היא למעלה - לאתר עלאה! לאתר יקר! לאתר קדישא לאתזנא מנהירו עלאה - מנהירו דמלכא קדישא למהוי צרורא בצרורא דחיי, ואשתכחת קמי מלכא קדישא עולה תמימה! ודא הוא העולה היא למעלה. ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ - ולאו לההוא אתר דהוה כל בר נש דכתיב ביה בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית א כז), וכתיב נר יהוה נשמת אדם (משלי כ כז).

היך אמרי אינון טפשאי דלאו מבני מהימנותא ורוח אחד לכל?! תיפח רוחיהון! עלייהו כתיב יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך יהוה דוחה (תהלים לה ה). אלין ישתארון בגיהנם לאינון דרגין תתאין ולא יסתלקון לדרי דרין! עלייהו כתיב יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יהוה הללויה (תהלים קד לה).

אתו רבי חזקיה ורבי ייסא ונשקו רישיה. אמרו: "ומה כל כך הוה עמך ולא ידענא! זכאה האי שעתא דאערענא בך!"

תו אמר: "וכי על דא בלחודוי תוה שלמה?! והא באתר אחרא אמר כגוונא דא!" פתח ואמר: זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש (קהלת ט ג) - זה רע ודאי! מאי זה רע? דא הוא מאן דאושיד זרעא בריקניא וחביל אורחוי. בגין דהאי לאו מדוריה בקב"ה, ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע (תהלים ה ה). על דא אמר זה רע - דלא יהא ליה מדורא לעילא.

כי מקרה אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם בחייהם (קהלת ט ג) - שטותא תקיע בלבייהו. ואינון מחוסרי מהימנותא, ולית לון חולקא בקב"ה ובאינון בני מהימנותא - לאו בעלמא דין ולא בעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב ואחריו אל המתים (קהלת ט ג).

תא חזי קב"ה אזהר לבני עלמא ואמר ובחרת בחיים למען תחיה (דברים ל יט) - וחיין דההוא עלמא נינהו! אינון דחייבין מחוסרי מהימנותא מאי קא אמרי? כִּי מִי אֲשֶׁר [יבחר] יְחֻבַּר וגו' (קהלת ט ד) - אף על גב דיבחר בר נש בההוא עלמא כמה דאמר -- לאו הוא כלום! דהא מסירא דא בידנא אל כל החיים יש בטחון. ומסירא דא בידייהו - כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. היך יהא לן חיין בההוא עלמא?!

ועל דא - זה רע ודאי! דלא ידורון במלכא עלאה ולא יהא לון חולקא ביה. ואף על גב דכל הני קראי תשכח סמיכין לחברייא במלין אחרנין - אבל ודאי שלמה קא אתא לגלאה על אינון חייבין מחוסרי מהימנותא דלית לון חולקא בקב"ה בעלמא דין ובעלמא דאתי.

אמרו ליה: "תבעי דנתחבר בהדך ותזיל בהדן?" אמר להו: "אי עבידנא הכי אורייתא יקרי עלי 'כסיל'! ולא עוד אלא דאתחייבנא בנפשאי!" אמרו ליה: "למה?" אמר לון: "דהא שליחא אנא ושדרו לי בשליחותא. ושלמה מלכא אמר מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל (משלי כו ו). תא חזי מרגלים - על דלא אשתכחו בני מהימנותא ושלוחי מהימנותא - אתחייבו בנפשייהו בעלמא דין ובעלמא דאתי!" נשק לון ואזל ליה.

אזלו רבי חזקיה ור' ייסא. עד דהוו אזלו - פגעו באינון בני נשא. שאילו ר' חזקיה ורבי ייסא עליה. אמרו: "מה שמיה דההוא בר נש?" אמרו: "ר' חגי הוא! וחברא דבין חברייא הוא. ושדרו ליה חברייא דבבל למנדע מלין מר' שמעון בן יוחאי ושאר חברייא". אמר ר' ייסא: "ודאי דא הוא ר' חגי דכל יומוי לא בעא לאחזאה גרמיה במה דידע! ועל דא אמר לן דהא בריה זכה ליה באורייתא! בגין דאמר קרא ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו (משלי כו יב). ודאי שליחא מהימנא איהו, וזכאה איהו מאן דשדר מלוי בידא דשליחא מהימנא!"

תא חזי אליעזר עבד אברהם מבני כנען הוה, כמה דאת אמר כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב ח). וכנען כתיב עליה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (בראשית ט כה). ובגין דהוה שליחא מהימנא - מה כתיב ביה? בא ברוך יהוה (בראשית כד לא) - ברוך יהוה ממש! ועל דא אכתיב הכי באורייתא בגין דנפק מההיא קללה ואתברך! ולא די ליה דנפיק מנה - אלא דאתברך בשמיה דקב"ה! ואוליפנא דאתא מלאך ואעיל מלה דא בפומיה דלבן:

וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי יהוה כלם אנשים (במדבר יג ג) כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו! אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלי עיטא דא? אלא אמרו "אי ייעלון ישראל לארעא - נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין! דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי!". ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו - מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו:

אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז) אמר רבי יצחק: משה אסתכל וידע דלא יצלחון בארחייהו! כדין צלי עליה דיהושע. כדין כלב הוה בדוחקא. אמר "מה אעביד?! הא יהושע אזיל בסייעתא עלאה דמשה דשדר ביה נהירו דסיהרא והוא אנהיר עליה בצלותיה בגין דאיהו שמשא!". מה עבד כלב? אשתמיט מנייהו ואתי לגבי קברייא דאבהן וצלי תמן צלותיה.

אמר ר' יהודה: ארח אחרא נטיל, ועקים שבילין ומטא על קברי דאבהן ואסתכן בגרמיה - דהא כתיב ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק (במדבר יג כב). אבל מאן דאיהו בדוחקא לא אסתכל מדי! כך כלב - בגין דהוה בדוחקא - לא אסתכל מדי, ואתא לצלאה על קברי אבהן לאשתזבא מעיטא דא:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג טז) רבי יצחק אמר: וכי "הושע" קרייה קרא?! והא כתיב ויאמר משה אל יהושע (שמות יז ט), ויהושע בן נון נער (שמות לג יא), ויחלוש יהושע (שמות יז יג)!? אלא אמר ליה משה יה יושיעך מנייהו!

רבי אבא אמר: כיון דשדריה למיעל לתמן - אצטריך למהוי שלים. ובמה? בשכינתא! דעד ההיא שעתא נער אקרי כמה דאוקימנא, ובההיא שעתא קשיר ליה משה בהדה. ואע"ג דאשכחן יהושע בקדמיתא -- קרא קרייה הכי על ההוא דזמין למקרייה! אמר משה ודאי לא אצטריך דא למיעל תמן אלא בשכינתא והכי אתחזי!

היש בה עץ אם אין וגו' (במדבר יג כ). רבי חייא אמר: וכי לא הוה ידע משה דאית בה כמה אילנין משניין דא מן דא?! והא הוא שבח לה לישראל בכמה זמנין! והוא אסתפק בדא!? והא קב"ה קאמר ליה למשה בקדמיתא דהיא ארץ זבת חלב ודבש!

אמר רבי יוסי: הא אתערו חברייא דכתיב איש היה בארץ עוץ איוב שמו (איוב א א). אמר רבי שמעון רמז להם רמיזא דחכמתא על מה דשאילו בקדמיתא דכתיב היש יהוה בקרבנו אם אין (שמות יז ז). אמר: תמן תחמון אי היא אתחזיא להאי או להאי! אמר לון: אי תחמון דאיבא דארעא כשאר ארעי דעלמא - יש בה עץ - אילנא דחיי, ולא מאתר עלאה יתיר. ואי תחמון דאיבא דארעא יתיר ומשנייא מכל אתר דעלמא - תנדעון דהא מעתיקא קדישא קא נגיד ואתמשך ההוא שנוייא עלאה מכל אתרי דעלמא! ובדא תנדעון היש בה עץ אם אין. ודא בעיתון בקדמיתא למנדע דא דכתיב היש יהוה בקרבנו - בקרבנו דייקא! או אם אין. ועל דא והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ - למנדע שנוייא דיליה.

והימים ימי בכורי ענבים. והימים - מאי קא מיירי? דהא "ואז בכורי ענבים" סגי ליה!? אלא והימים - אינון דאשתמודען! כלהו הוו מתחברן בההוא זמנא בההוא אילנא דחטא ביה אדם הראשון, כמה דתנינן ענבים היו. ועל דא והימים - אינון דאשתמודען, ימי בכורי ענבים דייקא!

ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג כב) "ויבאו" מבעי ליה!? אלא אמר רבי יוסי: כלב הוא דאתא לצלאה על קברי אבהתא. אמר כלב: "יהושע - הא ברכיה משה בסיועא עלאה קדישא, ויכיל לאשתזבא מנייהו. ואנא- מה אעביד?". אימלך למבעי בעותא על קברי אבהתא בגין דישתזיב מעיטא בישא דשאר מאללין.

רבי יצחק אמר: מאן דהוה רשים מכלהו - דא עאל בגוויה! דביה תליא כלא! ותא חזי מאן הוא תקיף משאר אחרנין דיכיל לאעלא תמן - דהא כתיב ושם אחימן ששי ותלמי? ומדחילו דלהון - מאן יכיל לאעלאה במערתא?! אלא שכינתא עאלת תמן בכלב! לבשרא לאבהן דהא מטא זמנא לאעלא בנייהו לארעא דאומי לון קב"ה! ודא הוא ויבא עד חברון.

תאנא: אחימן ששי ותלמי ממאן נפקו? זרעא הוו מאינון נפילין דאפיל לון קב"ה בארעא, ואולידו מבנת ארעא, ומנייהו נפקו גיברי עלמא כמה דכתיב המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם (בראשית ו ד). אשר מעולם - מדאתברי עלמא משתכחי. אנשי השם - אחימן ששי ותלמי:

ויבאו עד נחל אשכול וגו' (במדבר יג כג) רבי יהודה פתח: כה אמר האל יהוה בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה (ישעיהו מב ה). כמה אית להו לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקב"ה כמה אית להו לאסתכלא במלי דאורייתא דכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו מקרב כל קורבנין דעלמא לקמי קב"ה ולא עוד אלא דקב"ה מכפר ליה על כל חובוי ומתקנין ליה כמה כורסיין לעלמא דאתי (חסר)

ר' יהודה הוה אזיל בארחא בהדי ר' אבא. שאל ליה. אמר: מלה חד בעינא לשאלא! כיון דידע קב"ה דזמין בר נש למחטי קמיה ולמגזר עליה מיתה - אמאי ברא ליה? דהא אורייתא הוה תרי אלפין שנין עד לא איברי עלמא, וכתיב בה באורייתא אדם כי ימות באהל, איש כי ימות, וימת, ויחי פלוני וימת. מאי קבעי קב"ה לבר נש בהאי עלמא?! דאפילו אי אשתדל באורייתא יממא וליליא - ימות! ואי לא אשתדל באורייתא - ימות! כלא בחד ארחא בר פרישותא דההוא עלמא. כמה דאת אמר כטוב כחוטא (קהלת ט ב).

אמר ליה: אורחוי דמארך וגזרי דמארך מה לך למטרח בהו?! מה דאית לך רשו למנדע ולאסתכלא - שאיל! ודלית לך רשו למנדע - כתיב (קהלת ה ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך! דאורחוי דקב"ה וסתרין גניזין עלאין דהוא סתים וגניז - לית לן לשאלא!

אמר ליה: אי הכי הא אורייתא כלא סתים וגניז! דהא היא שמא קדישא עלאה הוי, ומאן דמתעסק באורייתא כאלו אתעסק בשמיה קדישא, ואי הכי - לית לן לשאלא ולאסתכלא!?

אמר ליה: אורייתא כלא סתים וגלייא, ושמיה קדישא סתים וגלייא! וכתיב הנסתרות ליהוה אלהינו והנגלות לנו ולבנינו (דברים כט כח). הנגלות לנו - דאית רשו לשאלא ולעיינא ולאסתכלא בהו ולמנדע בהו. אבל הנסתרות ליהוה אלהינו - דיליה אינון, וליה אתחזיין. דמאן יכיל למנדע ולאתדבקא דעתוי סתימא - וכל שכן למשאל!

תא חזי לית רשו לבני עלמא למימר מלין סתימין ולפרשא לון בר בוצינא קדישא רבי שמעון! דהא קב"ה אסתכם על ידוי, ובגין דדרא דיליה רשימא הוא לעילא ותתא. ועל דא - מלין אתמרו באתגלייא על ידוי. ולא יהא דרא כדרא דאיהו שארי בגויה עד דייתי מלכא משיחא!

אבל תא חזי! כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו (בראשית א כז). ובכלא הוא כעין דוגמא דלעילא! תא חזי רזא דמלה! תלת עלמין אית ליה לקב"ה דאיהו גניז בגווייהו. עלמא קדמאה - ההוא עלאה טמירא דכלא. דלא אסתכל ביה ולא אתידע ביה בר איהו. דאיהו גניז בגוויה. עלמא תניינא - קשיר בההוא דלעילא. ודא הוא דקב"ה אשתמודע מניה כמה דכתיב פתחו לי שערי צדק...זה השער ליהוה (תהלים קיח יט). ודא הוא עלמא תניינא. עלמא תליתאה - ההוא עלמא תתאה מנייהו, דאשתכח ביה פרודא. ודא הוא עלמא דמלאכי עלאי שריין בגוויה. וקודשא בריך הוא 'אשתכח ביה ולא אשתכח'. אשתכח ביה השתא. כד בעאן לאסתכלא ולמנדע ליה - אסתלק מנייהו ולא אתחזי! עד דכלהו שאלי איה מקום כבודו?, ברוך כבוד יהוה ממקומו (יחזקאל ג יב). והאי הוא עלמא דלא אשתכח ביה תדירא.

כגוונא דא בצלם אלהים עשה את האדם! (בראשית א כז) כדין אית ליה תלת עלמין. עלמא קדמאה - האי עלמא דאקרי עלמא דפירודא, ובר נש אשתכח ביה ולא אשתכח. כד בעאן לאסתכלא ביה - אסתלק מנייהו ולא אתחזי. עלמא תניינא - עלמא דאיהו קשיר בההוא עלמא עלאה, ודא הוא 'גן עדן די בארעא', דדא הוא קשיר בעלמא אחרא עלאה. ומהאי אתידע ואשתמודע עלמא אחרא. עלמא תליתאה - עלמא עלאה טמירא גניז וסתים, דלית מאן דידע ליה, כמה דכתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יַעֲשה למחכה לו (ישעיהו סד ג).

וכלא כגוונא עלאה דכתיב בצלם אלהים עשה את האדם! על דא כתיב בנים אתם ליהוה אלהיכם וגו' (דברים יד א) כמה דאוקמוה. ואלין אינון בצלם אלהים, ואלין ירתין ירותא עלאה כגוונא דיליה. ועל דא אזהר באורייתא לא תתגודדו ולא תשימו קרחה - דהא לא אתאביד! והא שכיח בעלמין טבין עלאין ויקירין! להוון חדן כד אסתלק מהאי עלמא!

ותא חזי אלמלי לא חב אדם - לא יטעם טעמא דמותא בהאי עלמא בזמנא דעייל לעלמין אחרנין! אבל בגין דחב - טעם טעמא דמותא עד לא ייעול לאינון עלמין, ואתפשט רוחא מהאי גופא, ואשאר ליה בהאי עלמא, ורוחא אסתחיא בנהר דינור לקבלא עונשא. ולבתר עיילא לגן עדן דבארעא, ואזדמנא ליה מאנא אחרא דנהורא כהאי פרצופא דגופא דהאי עלמא ממש. ואתלבש ואתתקן ביה. ותמן הוא מדורא דיליה תדיר. ואתקשר בריש ירחי ושבתי בנשמתא, וסליק ואתעטר לעילא לעילא.

הדא הוא דכתיב והיה מדי חדש בחדשו וגו' (ישעיהו סו כג). מדי חדש בחדשו אמאי? אלא רזא דמלה בגין חדתותי דסיהרא דאתעטרא לאנהרא מן שמשא בההוא זמנא. וכן מדי שבת בשבתו. מדי שבת - דא סיהרא. בשבתו - דא שמשא; דנהורא אתיא לה מן תמן. ועל דא כלא חד מלה!

ודא הוא ברירא דמלה בר לחייביא דכתיב בהו 'מיתה' לכלהו עלמין, 'כרת' מכלהו עלמין. ואשתציין מכלא כד לא עיילי בתשובה!

אמר רבי יהודה: בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא מלין אלין וקאימנא עלייהו!

אמר ר' שמעון: מפרשתא דא אוליפנא רזא דחכמתא ואשתמעו מנה רזין עלאין ויקירין! תא חזי! קב"ה משבח באורייתא ואמר "אזילו באורחי! אשתדלו בפולחני! והא אנא מעייל לכון לעלמין טבין לעלמין עלאין". בני נשא דלא מהימני - לא ידעי ולא מסתכלי. קב"ה אמר "אזילו! אלילו ההוא עלמא טבא! ההוא עלמא עלאה דכסופא!" אינון אמרי: "איך ניכול לאללא ליה ולמנדע כל האי?!"

מה כתיב? עלו זה בנגב (במדבר יג יז) - "אשתדלו באורייתא ותחמון דהא היא קיימא קמייכו ומנה תנדעון ליה". וראיתם את הארץ מה היא וגו' (במדבר יג יח) - "תחמון מנה ההוא עלמא, דהא ירותא דאחסנא דאנא עייל לכו בה". ואת העם היושב עליה - "אינון צדיקייא דבגנתא דעדן דקיימן שורין שורין ביקרא עלאה בדרגין עלאין". החזק הוא הרפה - "בה תחמו אי זכו לכל האי כד אתקפו על יצריהון ותברו ליה, אי לא. או כד אתקפו באורייתא למלעי בה יממא וליליא, או אי ארפו ידייהו מנה וזכו לכל האי". המעט הוא אם רב - "אי סגיאין אינון דאשתדלו בפולחני ואתקיפו באורייתא בגין דזכו לכל האי, אי לא"

ומה הארץ השמנה הִוא אם רזה (במדבר יג כ) מדאורייתא תנדעון מה הארץ - מה ההוא עלמא! אי אסגי טיבו עלאה ליתבהא, או אי אזעיר מנה כלום. היש בה עץ אם אין - האית בה אילנא דחיי לעלם ולעלמי עלמין, או אי צרורא דחיי אשתכח בגווה. אם לא.

ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר יג כב). ויעלו בנגב - בני נשא סלקין בגווה בנגב - בלבא עצלא - כמאן דאשתדל במגנא בנגיבו. דחשיב דלית בה אגר. חמי דהא עותרא דהאי עלמא אביד בגינה - חשיב דכלא הוא בנגב - כמה דאת אמר חרבו המים ומתרגמינן נגיבו. לבתר ויבא עד חברון - עד דאתי לאתחברא בה קארי ושאני בה.

ושם אחימן ששי ותלמי תמן חמי פליגן סגיאין - טמא וטהור, אסור ומותר, כשר ופסול, עונשין ואגרין. אלין אינון ארחי דאורייתא דקדוקי אורייתא - ילידי הענק - דאתילידו מסטרא דגבורה. וחברון שבע שנים נבנתה - אלין אינון שבעין אנפין דאורייתא. שבעין פנים אית לה - לכל סטרא עשרה. וחברון - דא אורייתא. מאן דאשתדל בה אקרי 'חבר'. 'נבנתה שבע שנים' - תנינן אורייתא אית לקבל אורייתא. והיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והאי חברון - מתורה שבכתב נפקת! כמה דאת אמר אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד). והאי נבנתה שבע שנין - דבגין כך אקרי בת שבע. לפני צען מצרים - כמה דאת אמר ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים (מ"א ה י).

ויבאו עד נחל אשכול (במדבר יג כג) אלין אינון מלי אגדה דרשה, דתליין מסטרא דמהימנותא. ויכרתו משם זמורה וגו' - אולפין מתמן ראשי פרקין ראשי מלין. אינון דבני מהימנותא חדאן במלין ומתברכן מלין בגוייהו, ומסתכלן שרשא חד ועקרא חד, ולא אשתכח בהו פרודא.

אינון דלא משתכחי בני מהימנותא ולא אולפי אורייתא לשמה - שוין ליה למהימנותא בפרודא. הדא הוא דכתיב וישאוהו במוט בשנים - בפרודא. מהו במוט? כמה דאת אמר אל יתן למוט רגלך (תהלים קכא ג).

ומן הרמונים ומן התאנים כלא שוין להני מילי לסטרא אחרא! לסטרא דמינאי! לסטרא דפרודא! הדא הוא דכתיב וישובו מתור הארץ (במדבר יג כה). וישובו - תייבין לסטרא בישא ותייבין מארחא דקשוט! אמרי "מאי אכפת לן! עד יומא לא חמינא טב לעלמא! אעמלנא בה - ביתא ריקם! יתיבנא בקלנא דעמא, ולההוא עלמא מאן יזכי ומאן ייעול לגוויה?! טב לן דלא אטרחנא כולי האי!"

ויספרו לו ויאמרו וגו' - "הא אעמלנא ולאינא בגין למנדע חולקא דההוא עלמא". וגם זבת חלב ודבש היא - "טב הוא ההוא עלמא עלאה כמה דידענא באורייתא -- אבל מאן יכיל למזכי ביה?!" אפס כי עז העם (במדבר יג כח) - תקיף הוא דלא יחשיב כל עלמא כלל, בגין דיהא ליה עותרא סגיא לאשתדלא ביה. מאן הוא דיזכי בה?! ודאי אפס כי עז העם היושב בארץ - מאן דבעי למזכי בה בעי - למהוי תקיף בעותרא, כמה דאת אמר ועשיר יענה עזות (משלי יח כג).

והערים גדולות בצורות. בתין מליין כל טובא דלא יחסרון מכלא. ועם כל דא וגם ילידי הענק ראינו שם - בעי גופא תקיף גיבור כארי, בגין דהיא מתשת חיליה דבר נש לאשתדלא בההוא איסור והתר טמא וטהור כשר ופסול. מאן ייכול לזכאה בה?!

ועוד - עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר יג כט) - אי יימא בר נש דאפילו בכל דא יזכי - עמלק יושב בארץ הנגב! הא יצרא בישא קטיגורא מקטרגא דבר נש דישתכח תדיר בגופא! והחתי והאמורי וגו' - כמה מקטרגי משתכחי תמן, דלא יכיל בר נש למיעל בההוא עלמא כלל! מאן יזכי ליה ומאן ייעול בגויה?!

במלין אלין ויניאו את לב בני ישראל (במדבר לב ט). בגין דאפיקו שום ביש עלה. כמה דאת אמר ויוציאו את דבת הארץ (במדבר יג לב).

אינון בני מהימנותא מאי קא אמרי? אם חפץ בנו יהוה ונתנה לנו (במדבר יד ח) כיון דישתדל בר נש ברעותא דלבא לגבי קב"ה! לא בעי מנן אלא לבא, ויסתמרון ההוא רשימא קדישא, דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.

אבל אך ביהוה אל תמרודו (במדבר יד ט)! בעי דלא ימרדון באורייתא! דאורייתא לא בעי עותרא ולא מאני דכספא ודהבא. וגופא תבירא אי ישתדל באורייתא ישכח אסוותא בכלא! הדא הוא דכתיב רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך, וכתיב ולכל בשרו מרפא.

ואתם אל תיראו את עם הארץ דהא כל אינון מקטרגי אינון מכרזאן ואמרי "פנו אתר לפלנייא עבדא דמלכא!". בגין כך אל תיראו.

כי לחמנו הם אינון בגרמייהו מזמנן מזוני בכל יומא לאינון דמשתדלי באורייתא! כמה דאת אמר ואת העורבים צויתי לכלכך (מ"א יז ד), וכתיב והעורבים מביאים לו לחם ובשר (מ"א יז ו).

סר צִלָּם מעליהם מאן צִלָּם? דא תוקפא דדינא קשיא. מאי טעמא אעדי? משום דיהוה אתנו אל תיראום - כלא אעדיאו בגין אורייתא.

זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא לשמה - דהא מתקשרי בקב"ה ממש ואקרון 'אחים ורעים'! הדא הוא דכתיב למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכב ח):

ויבאו עד נחל אשכול וגו' (במדבר יג כג). רבי אבא: אמר כרתו ההוא אשכול. אתו לסלקא ליה - לא יכילו. אתו לנטלא ליה - לא יכילו. אתו כלב ויהושע - נטלו ליה וסליקו ליה ואזדקף על ידייהו! הדא הוא דכתיב וישאוהו במוט בשנים - בשנים - באינון שנים יחידן.

זמורה מאי קא בעאן? אלא אשכול הוה תלייא ביה, ובעוד דהוה מתחבר באתריה אקרי זמורה, לבתר קרייה מוט. דכתיב וישאוהו בַמוט - ההוא דאשתמודע! ההוא דכרתו! מכאן ידעו יהושע וכלב דאינון אתחזיין למיעל לארעא ולמהוי לון בה חלק ואחסנא. עד דהוו אתיין - אמלכו עלייהו כלהו. קאים כלב באיבא. אמר: "איבא! איבא! אי בגינך אנן מתקטלין - מה אנן בחולקך?!". מיד קליל גרמיה ויהבו לון.

ר' אלעזר אמר: לא יהבו לאחרי - דהא כתיב וישאוהו במוט וכתיב בשנים - ובכלהו לא הוו שנים כוותייהו. ומכאן אוליף יהושע לבתר דכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים (יהושע ב א). והני שנים הא אוקמוה קדמאי. וכד מטו לגבייהו דישראל - יהבו לון, ואינון אשתארו ועבדו גרמייהו שיריים.

ר' יצחק אמר: כד הוו מטאן לגבייהו דאינון ענקים הוו שוויין ההוא חוטרא דמשה קמייהו ואשתזיבו. ומנלן דההוא חוטרא יהיב לון? הדא הוא דכתיב ויאמר אליהם עלו זה בנגב (במדבר יג יז) - כתיב הכא עלו זה וכתיב התם ואת המטה הזה וגו' (שמות ד יז). ובגיניה אשתזיבו. דאי תימא הני ענקייא שבקי לון -- אלא אתו לנסבא לון והוו שוויין לקמייהו ההוא חוטרא ומשתמטי מקמייהו.

רבי יהודא אמר: מסורת שמא קדישא מסר לון משה. ובגיניה אשתזיבו מנייהו!

רבי חייא אמר: תלת שמהן אקרון: נפילים ענקים רפאים. וכלהו אורכי יומי. נפילין אקרון בקדמיתא. לבתר כד אתחברון בבנת בני נשא ואולידו מנייהו - אקרון ענקים. לבתר דהוו אזלי ושטאן בהאי עלמא ומתרפיין מההוא דלעילא - אקרון רפאים.

אמר ר' יהודה: והא כתיב הרפאים יחוללו (איוב כו ה), רפאים יחשבו אף הם כענקים (דברים ב יא)!?

אמר ליה: הכי הוא! בגין דענקים אתו מהאי סטרא ומהאי סטרא ואתיאשו יתיר בארעא - כדין רפאים. ומנייהו נפקי. והוו אורכי יומי. וכד מתחלשי - אתחלש פלגות גופא ופלגות קאים. כיון דפלגות גופא הוה מית - הוו נסבי עשבא מעשבי ברא, ושדיין לפומייהו ומיתו. ובגין דאינון בעאן לקטלא גרמייהו אקרון רפאים.

אמר ר' יצחק: שדיין גרמייהו בימא רבא וטבען ומתין. הדא הוא דכתיב הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם (איוב כו ה).

ר' שמעון אמר: אלמלא הוו עיילין ישראל לארעא באומנא דלישנא בישא - לא הוה קאים עלמא רגעא חד! מאן אומנא דלישנא בישא? -- נחש! ורזא דמלה מדאתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא.

אמר ר' שמעון: ועל כלא מחל קב"ה בר מן לישנא בישא, בגין דכתיב אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו (תהלים יב ה). כל שכן הכא דאפיקו לישנא בישא על כלא! כביכול כיון דאפיקו על ארעא קדישא - כאילו אפיקו עליה! בגין כך קני קב"ה על דא.

תא חזי כמה עבד ההוא לישנא בישא! גזר על אבהתנא דלא ייעול לארעא, ומיתו אינון דאמרו, ואתגזר בכיה לדרי דרין, וקאימו ישראל כלהו לאשתצאה מעלמא אלמלא בעותיה דמשה:

ויספרו לו ויאמרו וגו' (במדבר יג כז). אמר רבי חייא: מאי שנא הכא ויספרו, ולא כתיב "ויגידו" או "ויאמרו"? אלא כל חד אוליף מלה בלחודוי! ויגידו - בכל אתר רמז קא רמיז בחכמתא והא אתמר. ויאמר - אמירה בעלמא. ויאמרו - הרהורא דלבא. ויאמרו - תפקידתא. והא אוקימנא בכמה אתר. ויספרו - פרישותא דמלה בכל אתר.

באנו אל הארץ "הלכנו" מבעי ליה!? אלא באנו - עאלנא לתמן לההיא ארעא דהוית משבח בכל יומא, והוית אמרת דלית דכוותה.

וגם זבת חלב ודבש היא רבי יצחק אמר מאן דבעי למימר כדיבא - אמר מלה דקשוט בקדמיתא בגין דיהמנו ליה כדבוי.

רבי חייא אמר: הכי אמרו! עאלנא לההיא ארעא דהוית משבח לה כל יומא ואמרת דלית דכותה, וארימת שבחא על כלא -- ולאו הכי! דהא זה פריה - אתכלא חד מאינון זעירין קטפו. אמרו: "אי לדא אחסין קב"ה לישראל וסבלו כל אינון עקתין וליאותין - הא בארעא דמצרים אית אתכלין ואיבין דארעא יתיר על חד תרין!"

אפס כי עז העם [היושב בארץ] (במדבר יג כח) אורחיה דעלמא דאינון גברין מגיחי קרבא יתבין לבד לאסתמרא ארחין, והכא - אפילו אינון בני מתא תקיפין גבורין! והערים בצורות - דאפילו כל מלכין דעלמא יתכנשו עלייהו - לא יעבדון בהו פגימותא!

אמר רבי יוסי: כל מה דאמרי - בלישנא בישא אמרו! וקשיא מכלהו דכתיב עמלק יושב בארץ הנגב! לבר נש דנשכיה חויה. כד בעאן לאגזמא ליה אמרי "הא חויא הכא!". ר' אבא אמר: ודאי דא קשיא מכל מה דאמרי! כלומר ההוא דאגח קרבא בכלא - הא הכא זמין! ובאן אתר? בארץ הנגב - דהא הוא אתר לאעלאה ביה. מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם - קביעו בכיה לדורות לעלמין בההוא ליליא.

אמר רבי יוסי: עיטא נסיבו על כלא לאפקא שום ביש. מאי על כלא? על ארעא ועל קב"ה! אמר רבי יצחק: על ארעא - תינח, על קב"ה - מנין? אמר ליה: משמע דכתיב אפס כי עז העם - מאן יכיל בהו! כי עז העם דייקא, וכתיב עמלק יושב בארץ הנגב. כדין גרמו כל האי כמה דאתמר. ובעא קב"ה לשיצאה לון מן עלמא. הדא הוא דכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו' (תהלים קו כג):

ועתה יגדל נא כח אדני (במדבר יד יז). ר' אחא ור' יוסי אמרי: זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא! דקב"ה אתרעי בהו, ואתכני בהו, ואתפאר בהו! דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל דישתדלון באורייתא! בגין דחד בחד אתקשרן, וישראל לתתא בהאי עלמא אינון קיומא דיליה וקיומא דכל שאר עמין. אימתי? בזמן דעבדי רעותא דמאריהון.

תא חזי כד ברא קב"ה בר נש בעלמא - אתקין ליה כגוונא עלאה ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא, דתמן שריא לבא דהוא תוקפא ומזונא דכל גופא. ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא. וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין. וההוא לבא אתקשר ואתאחד במוחא עלאה דשריא לעילא.

תא חזי כד ברא קב"ה עלמא אסדר לְיַמא דאוקינוס דאסחר כל ישובא דעלמא, וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם. וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא. והיא אסחרא להר הבית והר הבית אסחר לעזרות ותנינן לית ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלחודייהו ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית, דתמן סנהדרי גדולה יתבין ולשכת הגזית אסחר לאולם ואולם להיכל והיכל לבית קדש הקדשים דתמן שכינה שריא, וכפרת וכרובים וארון. והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא! ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא דאינון שייפי דגופא.

ולבא דא אתזן ממוחא דרישא, ואתאחיד דא בדא. הדא הוא דכתיב מכון לשבתך פעלת יהוה (שמות טו יז).

כגוונא דא לעילא ברזא יקירא סתימאה! ימא עלאה לקביל דא - דאית לעילא ימא מן ימא וימא מן ימא. תא חזי נהר דינור אסחר לכמה משריין, ואינון שבעין סטרין גליפין משבעה דליקין. ואינון סחרן לאינון שמשי דלגו מנייהו. ואינון סחרין לארבע רתיכין ואינון סחרן לההיא קרתא קדישא דרביעא עלייהו. ותאנא תמן עזרות לגו מעזרות, ולית ישיבה בעזרה דתמן אלא למלכיהון דבית דוד בלחודייהו, ותמן משתכחי ויתבי. וסנהדרי גדולה משתכחי תמן בלשכת הגזית, וההוא בי דינא עלייהו דמשמש לאתר דמשמש, ודינא אתיהיב מתמן לקדישין עליונין עד דמטא לאתר דאקרי קדש הקדשים דביה כלא ותמן הוא לבא שרייא ודא אתזן מן מוחא דלעילא ואתאחיד דא בדא.

כגוונא דא לעילא לעילא! ואיהו ברזא דמלכא עלאה ברזא יקירא סתימאה! עד דאשתכח דכלא אתזן ממוחא עלאה סתימאה דכלא. וכד יסתכלון מלי - כלא אתקשר דא בדא ודא בדא!

תא חזי כד אנהיר עתיקא סתימא במוחא, ומוחא אנהיר ללבא - כדין אקרי נעם יהוה. והא אוקימנא. ודא הוא כח אדני - ההוא חילא דאתי מעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין. יגדל נא - דיתרבי ויסגי לעילא לעילא ויתנגיד ויתמשך לתתא. כאשר דברת - כמה דאוקמוה לאמר - למילף מהכא כל דרין בתראין לעלם ולעלמי עלמין למימר לדא בשעתא דעקתא, למימר דא בשעתא דרווחא. ומאי הוא? יהוה ארך אפים וגו'. והא אוקימנא מלי.

אמר ר' יצחק: 'אמת' אמאי סליק מכאן? אמר רבי חייא: אינון גרמו ליה דאסתליק מכאן! דהא בשקרו דברו גרמייהו. בההוא מדה דבר נש מודד - בה מודדין ליה! וכן שאר אחרי אסתלקו - דלא יכיל משה למימרינהו בגין דאינון גרמו.

סלחתי כדבריך כדבריך ממש! והא אתערו חברייא, והא אתמר:

[מעשה דר' שמעון וחבריו ור' אילאי]

[אמר המגיה: כך מצאתי בהעתקות אשר לפני. ומתוך הלשון נראה שחסר התחלת המאמר. וגם במקומות אחרים ממנו חסר. ועם כל זה לא רציתי להשמיטו מן הספר להגדיל תורה ולהאדיר]

...דא עם דא מה דלא הוו יכלין למללא מקדמת דנא. נפקו מההיא פתחא ויתבו בגנתא תחות אילנין. אמרו דא לדא: "כיון דאנן הכא וחמינן כל דא - אי נמות הכא - ודאי ניעול לעלמא דאתי!" יתבו. שינתא נפלת עלייהו ודמכו. אדהכי הא ההוא ממנא אתא ואתער לון. אמר לון: "קומו! פוקו לגו פרדס דאברא!"

נפקו. חמו לאלין מארי מקרא דהוו אמרי בההוא קרא: במדבר הזה יתמו - הא באתר אחרא לא! ושם ימותו - הא באתר אחרא לא! ודא בגופין - אבל בנשמתין לא, כגוונא דבני גנתא.

אמר לון ההוא ממנא: "פוקו!" נפקו בהדיה. אמר לון: "שמעתון מדי לגו ההוא דרגא?" אמרו: "שמענא דהא חד קלא הוה אמר מאן דפסק - יתפסק. מאן דקצר - יתקצר. מאן דקצר - יתארך". אמר לון: "ידעתון מאי האי?" אמרו: "לא".

אמר לון: חמיתון ההוא נשרא רברבא וההוא ינוקא דקא מלקט עשבין - ר' אילעאי דנציבין הוא - הוא ובריה! ומטא הכא וחמא הוא וינוקא בריה מערתא דא. כיון דעאלו לגו חשוך - לא יכילו למסבל ומיתו.

וההוא ינוקא בריה קיימא בכל יומא קמיה דבצלאל בשעתא דנחית ממתיבתא עלאה. ואמר קמיה תלת מלין עד לא יפתח בצלאל ברזין סתימין דחכמתא - דכל מלוי רזין סתימין אינון דעין לא ראתה אלהים זולתך. האי דאמר מאן דפסק יתפסק - מאן דפסק מלין דאורייתא על מלין בטלין - יתפסקון חיוהי מהאי עלמא, ודיניה קיימא בההוא עלמא! מאן דקצר יתקצר - מאן דקצר אמן ולא מאריך ביה גו נייחא - יתקצר מחיין דהאי עלמא. מאן דקצר יתארך - מאן דאמר אחד אצטריך לחטפא אל"ף ולקצרא קריאה דילה, ולא יעכב בהאי את כלל. ומאן דעביד דא - יתארכון חייו.

אמרו ליה: תו אמר תרין אינון, וחדא אשתתף בהו. ואינון תלתא. וכד הוו תלתא - אינון חד. אמר לון: אלין תרין שמהן דשמע ישראל דאינון יהוה יהוה. אלהינו אשתתף בהו, ואיהו חותמא דגושפנקא אמת. וכד מתחברן כחדא - אינון חד ביחודא חדא.

תו אמר: תרין אינון, וחד אתהדר. כד שליט - טאס על גדפי רוחא ושאט במאתן אלף ואתטמר. אמר לון: אלין תרין כרובים דהוה רכיב בהו קב"ה. ומן יומא דאגניז יוסף מאחוי - אגניז חד ואשתאר חד לגבי בנימין. הדא הוא דכתיב וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח (תהלים יח יא) (ש"א כב יא). ושאט במאתן אלף עלמין, ואתטמר ההוא דרכיב עליה. דאינון מאתן אלף גניזין - אינון דיליה בריך הוא!

"פוקו מהכא! זכאין אתון!" נפקו. יהב לון ההוא ממנא וורדא אחרא ונפקו. כד נפקו - אסתים פום מערתא ולא אתחזי כלל. חמו ההוא נשרא דהוה נחית מההוא אילנא ועאל גו מערתא אחרא. ארחו אינון בההוא וורדא ועאלו תמן. אשכחו ההוא נשרא אפום מערתא. אמר לון: "עולו זכאי קשוט חברין! דהא לא חמינא חדוה דחברותא מן יומא דאנא הכא אלא בכו!"

עאלו. מאטו לפרדס אחרא, וההוא נשרא בהדייהו. כד מטו לגבי אינון מאריהון דמשנה - אתהדר ההוא נשרא בדיוקנא דאדם, בלבוש יקר מנהרא כוותייהו, ויתיב עמהון כחדא. אמר לאינון דיתבי: "הבו יקר למארי מתניתא דאתו הכא - דהא מאריהון אחמי לון פליאן רברבן הכא!" אמר חד מנייהו: "אית בכו סימנא?" אמרו: "הין!" אפיקו תרין ורדין וארחו בהו. אמרו: "תיבו מארי מתיבתא! תיבו זכאי קשוט!" אחידו בהו ויתבו.

בההיא שעתא אולפו תמן תלתין הלכות דלא הוו ידעי מקדמת דנא, ורזין אחרנין דאורייתא. אהדרו לגבי אינון מארי מקרא. אשכחו דהוו אמרי אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם (תהלים פו ו). אני אמרתי - בשעתא דאקדימתון עשיה לשמיעה דהא אלהים אתם וגו'. כיון דאמשכתון בתר יצר הרע - אכן כאדם תמותון וגו'. מה מיתתו של אדם אחית ליה לעפרא בגין דיתמחי ההוא יצר הרע די בגויה, וההוא יצר הרע איהו דמית ואתעכל בגויה.

אמר ההוא סבא דעלייהו: אוף הכא כתיב ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה (במדבר יד לב). מאי פגריכם? דא יצר הרע כליל דכר ונוקבא. חסרונין דאית בכו. דיצר הרע נחית תדיר לחסרונא ולא סליק. בקדש - 'מעלין ולא מורידין'. במסאבו - 'מורידין תדיר ולא מעלין'. ועל דא אקרון פגריכם - חסרונין דלכון, כמה דאת אמר אשר פִּגרו מעבור את הנחל וגו' (ש"א ל י) סופא דקרא אוכח דכתיב יפלו ולא "תפלו". ועל דא במדבר הזה יתמו אינון פגרים. ושם ימותו. בגין דרעותא דקב"ה לשיצאה להני פגרים מעלמא לעלם.

אמר להו רבי אילאי: "זכאי קשוט! עולו ותחמו דהא רשו אתמסר לכו למיעל עד ההוא אתר דפרוכתא פריסא - זכאה חולקכון!" קמו ועאלו גו דוכתא חדא, והוו תמן מאריהון דאגדה, ואנפיהון מנהרן כנהירו דשמשא. אמרו: "מאן אלין?" אמר להון: "אלין מאריהון דאגדה - חמאן בכל יומא נהירו דאורייתא כדקא יאות!" קיימו ושמעו כמה מלין חדתין באורייתא. לא אתיהיב לון רשו למיעל לגוייהו. אמר להו ר' אילאי: "עולו לדוכתא אחרא ותחמו".

עאלו לגו גנתא אחרא וחמו אוף הכי - כראן קברין ומיד מתין, ומתהדרין חיין בגופין מנהרן קדישין. אמרי ליה: "מאי האי?" אמר לון: דא עבדי בכל יומא. ומיד דשכבי - מתעכלא ההוא זוהמא בישא דקבילו בקדמיתא, וקיימין מיד בגופין חדתין מנהרין באינון גופין קדישין דקיימי על טורא דסיני. כגוונא דאתון חמאן - קיימו כלהו על טורא דסיני בגופין בלא לכלוכא כלל! כיון דאמשיכו עלייהו יצה"ר - אתהדרו בלבושין אחרנין - בגופין קדמאין גופין נוכראין. הדא הוא דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב (שמות לג ו).

קלא אתער - "זילו אתכנשו! הא אהליאב קאים על קיומיה וכל אינון קתדראין קמיה!" לשעתא פרחו כלהו ולא חמו מדי. אשתארו בלחודייהו תחות אילנין דגנתא. חמו פתחא אחרא. עאלו תמן. חמו היכלא חדא - עאלו ויתיבו תמן. תרין עולימין הוו תמן. זקפו עיינין וחמו חד משכנא מרקמא בכל זיני ציורין וגוונין דעלמא, ועליה פריס פריסא דנהורא מנצצא דלא יכלין עיינין לאסתכלא. וכפום תרין מלין חמו גו ההוא משכנא עד אתר פרוכתא פריסא. מתמן ולהלאה לא חמו כלום.

ארכינו אודנין ושמעו חד קלא דהוה אמר: בצלאל רביעאה איהו לנהורין עלאין. יוסף רביעאה איהו גו נהורין דאדם קדמאה - סליקו דלעילא חביבא דכלא. עליה כתיב ונסכו רביעית ההין בקדש וגו' (במדבר כח ז) מאן דיסתכל וחמי - יסמון עיניה! מאן דלא יסתכל - חמי ואתפתח! אילנא דתמני סרי כד כפיף - יזקוף ויתקיים. אי לא כפיף - חויא בישא אכיל ליה. מאן דעאל תרין כרובין לגו - רעותיה אתעביד. מאן דמעיין - רחיק מרעותיה. קרבנא דרביא - שלים לאתקבלא.

פסק ההוא קלא. אמרו אינון תרין עולימין: "סימנא אית בגוייכו?" אמרו: "הין!" אפיקו אינון תרין ורדין. ארחו בהו. אמרו: "תיבו עד דתשמעון תרין מלין ברזין עתיקין מגו מארי מתיבתא, ויהון תדיר ברזא בגוייכו". אמרו: "הן!"

אמר רבי שמעון: "כל הני מלין וכל מה דחמו - כתבו! וכד מטו הכא - הוה כתיב אשמרה דרכי מחטוא בלשוני (תהלים לט ב)! ואנא שאילנא לאבי אבא - כמה הוו אינון תרין מלין? ואמר לי חייך ברי! אינון תרין מלין באנו עלמין וחריבו עלמין מאן דאשתמש בהו!"

כיון דשמעו אלין תרין מילין - אמרו אינון ינוקי: "פוקו פוקו! לית לכו רשותא יתיר למשמע!" אפיק חד מנייהו תפוח אחד ויהב לון ואמר: "ארחו בדא!" ארחו ביה ונפקו. ומכל דחמו - לא אנשו כלום.

נפקו. הא ממנא אחרא אתא. אמר לון: "חברייא! ר' אילאי שדרני לכו! תוריכו ליה הכא אפום מערתא, והוא ייתי ויודע לכו מלין עלאין דלא ידעתון! דאיהו תבע מגו מתיבתא דיהא ליה רשו לגלאה לכו מלין".

נפקו בהדיה ואוריכו אפום מערתא, והוו מהדרן מלי דא לדא מכל מה דחמו ואולפו תמן. אדהכא הא ר' אילאי אתא נהיר כשמשא. אמרו ליה: "אורייתא חדתא שמעתא?" אמר לון: "ודאי! ורשו יהבו לי למימר לכו מלי!" אתחברא כחדא אפום מערתא ויתבו. אמר לון: "זכאין אתון דאחמי לכון מאריכון כגוונא דעלמא דאתי, והא לית לכו דחילו ואמתנו". אמרו: "ודאי הא אתנשי מנן ארחא דבני נשא! ותווהא איהו על כל מה דחמינן בהאי טורא!"

אמר לון: חמיתון אלין טוריא! כלהו ראשי מתיבתי לעמא דא דבמדברא! וזכו השתא מה דלא זכו כד הוו בחיין. ואלין רישי מתיבתי כלהו בריש ירחי ושבתי ומועדייא מתכנשי לגבי טורא דאהרן כהנא, ומתערי לגביה, ועאלין גו מתיבתא דיליה, ומתחדשן תמן בדכיו דטלא קדישא דנחית על רישיה, ומשח רבו דנגיד עליה. ועמיה מתחדשן כלהו בחדושין דרחימין דמלכא קדישא, עד דאקרי הכא 'מתיבתא דרחימותא'.

ואיהו נטיל בכל מתיבתא, בטמירו דקיק מתעפפן כנשרין גו מתיבתא דנהורא, ואיהי מתיבתא דמשה. וכלהו קיימי לבר ולא עאלין לגו - בר אהרן בלחודוי. וכפום שעתא אקרון בשמא. ולית מאן דחמי ליה למשה - דהא ההוא מסוה דאנפוי פריס קמיה, ושבע ענני יקר סחרניה. אהרן קאים גו פרגודא דלתתא מן משה, ופרגודא 'פסיק ולא פסיק' בגוייהו. וכל רישי מתיבתי לבר מפרוכתא דפרגודא דא. וכל שאר לבר מאינון עננין.

וכפום חדושי דנהירו דאורייתא דאתנהרא - הכי מנהרן אינון עננין. ואתקלישו בדקיקו דנהורא עד דאתחזי ההוא מסוה. ומגו ההוא מסוה חמאן נהורא דנהיר יתיר מכל נהירין דעלמא! ואינון אנפי משה - אנפוי לא אתחזון כלל! ולית מאן דחמי לון - בר ההוא נהירו דנפיק מגו ההוא מסוה בתר כל אינון עננין.

משה אמר מלה סתם לאהרן, ואהרן פריש לרברבי מתיבתי. במה פריש? בכל אינון מבועין דאסתימו מניה כד מטא זמניה דיהושע. והשתא איהו מהדר לון, בכמה פליאן ומקורין ומבועין ונחלין דנבעין מכל מלה ומלה.

כל נשין זכיין דהאי דרא אתאן למרים אוף הכא בהני זמנין. וכדין סלקין כלהו כתמרות עשן גו מדברא דא. וההוא יומא אקרי 'יומא דהלולא'. נשין בלילי שבתות ובללי יומין טבין - כלהו אתאן לגבי מרים וידעין אשתדלותא בידיעו דמארי עלמא.

זכאה דרא דא מכל דרין דעלמא! נפקי ממתיבתא דמשה ופרחי לגבי מתיבתא דרקיעא. ואינון דאתחזון - פרחי לגבי מתיבתא עלאה. על ההוא דרא כתיב אשרי העם שככה לו אשרי העם שיהוה אלהיו (תהלים קמד טו):

פתח ר' אילאי ואמר תמים תהיה עם יהוה אלהיך (דברים יח יג). מה בין תם לתמים? באברהם כתיב התהלך לפני והיה תמים (בראשית יז א). יעקב דאשתלים יתיר כתיב ביה ויעקב איש תם (בראשית כה כז). אמאי אקרי איש תם?

בגין דלא אשתאר ביה פסולת כלל - דהא פריעה הוה ביה במה דאתפרע ואתדכי מההוא פסולת. בגין דההוא אתר דאתקיף לפסולת לגו אתר דפריעה שארי - איהו שור, דיוקנא דשמאלא דכורסיא דיליה. וההוא שור אקרי שור תם - דהא רתיכא דכורסייא רשימא דברית אית ביה. ועל דא האי שור אקרי תם. ויעקב אחיד ביה בגוויה. ובהאי שור עביד פריעה ואעבר זוהמא דפסולת כלא.

במתניתא דבצלאל: כתיב ויזכור אלהים את רחל (בראשית ל כב). בשרה כתיב 'פקידה' וברחל כתיב 'זכירה'. אמאי? בגין דזכור אתרשים ביעקב דאיהו ברית שלים כד אתייליד יוסף. ובמה? כד נטל שור בהדיה - דלא יתקיף לסטרא אחרא. ובגין כך אתקרי יוסף בכור שור - בכור דההוא שור דנטל יעקב - בכור שורו ודאי!

וההוא שור - שור תם. ויעקב איש תם - רבון ושליט, מאריה דביתא דההוא שור תם שארי בגוויה.

בגין דאית שור מועד בסטר ערלה ופריעה. וכמה גרדיני נימוסין נפקין מניה עד דרגא בתרייתא דאקרי שאיה - ההוא דאפיל ביתין דעלמא דלא דיירין בהו בני נשא. וכלהו נפקי מההוא שור מועד. ודא בחבורא דחמור בישא. ובגין כך לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (דברים כב י) בגין דלא לאתערא להו.

ובההוא מתיבתא דבצלאל וכן בתרין מתיבתי: ויעקב איש תם - בעלה דההוא תם. ומאן איהו? א' - רזא דו"ו. וכד הוו כלל דכר ונוקבא כחדא שלימו דכלא.

אברהם לא אתפקד על פריעה, וכד עאל - עאל להאי תם, ולגו דרגין דיליה דאקרון כחדא ים. והיינו תמים. לבתר אסתלק אברהם ועאל לגו, ואתקשר עם ימינא עלאה.

תמים תהיה עם יהוה אלהיך ודאי! כמה דאיהו 'תמים' כללא חדא - אוף אנת תהא עמיה תמים עמיה ודאי! במה אתעביד בר נש תמים? דיהא תם ים. תם - כמה דאתמר. ים - כל אינון דרגין קדישין דיליה אקרון י"ם, ולא אתפרשן מניה לעלמין. אוף אנת כגוונא דא לאעדאה מנך דרגין נוכראין ולאתקשרא ב'תמים' למיהוי בך דרגין קדישין רזא דים ודרגא קדישא. תם - לקבלא א' רזא דיעקב. בר נש אצטריך למהוי בכל יומא תם ים כגוונא דא ממש.

השתא פריש מאן דפריש במתיבתא, דסיהרא קדישא שפירא איהו בחוורו! וכל גוונין מנצצן בה ומרקמן! ואיהו כההוא שפירו וחוורו דשמשא ממש! ובההוא ימא דילה גו שבעין שנין נפקא נונא חדא ואפיק מניה גוון תכלת. ואיהי נטלא גוון דא ותקינת ליה ואתחפייא לבר בהאי גוון. לאו דהאי גוון לבושא דילה! דהא שש וארגמן לבושה! אבל חופאה דלבר האי גוון הוא.

כגוונא דא הוה משכנא! דכוליה בשפירו מרקמא לגו, ולבתר - ופרשו בגד כליל תכלת. מאי טעמא? בגין דתחות ים דא אית מצולות ים, כלל דכר ונוקבא. ואית לון עינא בישא לאסתכלא. וכד מסתכלין - זמין לעינייהו גוון תכלא, ולא יכלא עינייהו לשלטאה. ואיהי אתתקנת לגו בכל גוונין מרקמן כדקא יאות, מתחחמן לד' סטרין דעלמא.

כגוונא דא בר נש דלביש ציצית - אתעביד בכל יומא תמים! תם - בארבע כנפים מתקנן כדקא יאות. ים - בההוא תכלת דנונא דשבעין דרגין דימא. סטרא בישא כד אסתכל בהאי בר נש - לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא! וכדין איהו תם ים עם יהוה אלהיו ממש בתקונא חדא; איהי לעילא ואיהו לתתא. לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עלאין. אוף הכי בר נש אסתלק איהו לבתר בתפלין גו דרגין עלאין. ועל דא תמים תהיה עם יהוה אלהיך - עמיה ודאי! ודאי בשעתא חדא ברגעא חדא איהי אתקנת לעילא ובר נש אתקן לתתא!

א"ר אילאי: כל אלין דהכא - כגוונא דא מתקנן למהוי כל חד תמים עם יהוה! ועל רזא דא - במדבר הזה יתמו! אי תימרון דכד אתמר לביש אתמר - הכי הוא ודאי! דהוה לון למהוי כל חד תמים עם יהוה בארעא קדישא, אתר דיהוה שארי תמן למהוי אפין באפין כחדא עמיה. והשתא כל חד הוי 'תמים' במדברא דא לבר, אתר רחיק מתמן, דלא יסתכל אנפין באנפין בהדיה למהוי עם יהוה כדקא יאות. ושם ימותו - כמה דחמיתון דעבדין בכל יומא.

זכאה חולקכון חברייא קדישין דזכיתון לכל האי! הני תרי מערתי אחרנין די לגו - דלא תשכחו כל דא תמן - דאינון גו מתיבתא דמשה, יתבי מרחיק. ועל דא כתיב במשה ענו מאד מכל האדם. ונביאה עלאה קביל לון למתיבתא דיליה!

מיומא דשארי למחמי כל דא עד ההיא שעתא - שבעה יומין! והא לא הוו מסתכלן בהאי עלמא כלום!

אמר לון רבי אילאי: זכאין קדישין אימא לכו מלין דשמעתון ומלה קדמאה כד תנדעון מדידו דמשחתא בשמא גליפא מפרש תנדעון (ואע"ג) דבצלאל רביעאה איהו דנהורין עלאין דכתיב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת (שמות לא ג).

מאן דלא אסתכל - חמי ואתפתח. מאן דלא אסתכל באינון תלת מלין טמירין מה לעילא מה לתא וכו' - זמין איהו לאתפתחא באורייתא ולפקחא עיינין בה. אילנא דתמני סרי - שדרתו דבר נש. כד כפיף קמי מאריה - יזקוף ויתקיים לתחיית מתייא. אי לא כפיף במודים - אתעביד חויא, ולית ליה תקומה לההוא זמנא. מאן דעאל בין תרין כרובים לגו - מאן דעאל שיעור תרין פתחין לגו בי כנשתא - אתדבק במאריה ורעותיה אתעביד. מאן דמעיין בצלותיה ואסתכל בה - רחיק מרעותיה דשאיל. קרבנא דרביא - כד קרב בר נש בריה לבי ספרא או למילה - דא קרבנא שלים לאתקבלא.

"מכאן ולהלאה רחימין זילו!" (עד כאן ממה שיש בידנו על מעשה דר' שמעון ור' אילאי)

(כתב הרמ"ק כי אין בידנו סוף מעשה זה ולא תחילת המאמר הבא (מתוק מדבש))

...אלעזר ברי - שפיר קאמרת כפום מה דאוליפת! אבל חס ושלום! דאע"ג דרחל הות עקרא בההוא זימנא - יעקב חכים הוה! ואלמלא לא ידע יעקב דלאה אנתתיה - לא קביר לה במערתא לאתחברא בהדיה בחבורא חדא! ויהא קביר לה לבר ממערתא. אבל ללאה אעיל לה גו מערתא ולרחל שוי לבר. מית יעקב - אתקבר בגווה בחבורא חדא כמה דעבדו כל שאר אבהן.

אוף הכי אדם! מתה חוה בקדמיתא - אתקברת תמן. ותמן ידע אדם דהאי דוכתא אתחזי ליה. מית אדם - אתקבר בגווה בחבורא חדא. מתה שרה - אתקברת תמן, וחוה חמאת וחדאת לקבלה, וקמת וקבלה לה. שיעורא מחוה לגבי שרה - שיעורא דתרין אמין ולא יתיר. מת אברהם - אתקבר לגבי שרה בחבורא חדא. מתה רבקה - אתקברת תמן, ושרה חמאת וקמת וקבלה לה. מת יצחק - אתקבר בהדה בחבורא חדא. מתה לאה - אתקברת תמן. ורבקה חמאת וקמת וקבלה לה. מת יעקב - אתחבר בהדה בחבורא חדא.

וכלהו דכר ונוקבא כחדא בחבורא חדא!

סדורא דלהון היך שכני? נשין לגבי נשין, ודכורין לגבי דכורין. אדם ברישא. חוה סמיך ליה. שרה לגבי חוה. אברהם סמיך לשרה. יצחק סמיך לאברהם. רבקה סמיך ליצחק. לאה סמיך לרבקה. יעקב סמיך ללאה. אשתכח אדם בסטרא דא, יעקב בסטרא דא. דא רישא ודא סיפא.

בספרא דשלמה מלכא איהו כדקא יאות. והכי הוא: אדם וחוה בקדמיתא. ושרה ואברהם סמיך לון. יצחק ורבקה לזויא אחרא בארח מישר בשורה חדא. יעקב ולאה באמצעיתא.

ואינון נשין לגבי נשין. ודכורין לגבי דכורין. אדם וחוה, שרה ואברהם, יעקב ולאה, רבקה ויצחק. אדם בסטרא דא, ויצחק בסטרא דא, ויעקב באמצעיתא. יצחק לגבי אבוה - לאו ארח עלמא. ועם כל דא יעקב אצטריך באמצעיתא.

ובכל אינון זוגין - כמה דאתקברו - הכי יקומון והכי ישתכחון! לאה תחדי בהדי משיח בריה דדוד דנפיק מנה לגו. רחל תחדי בהדי משיח בריה דיוסף דנפיק מנה לבר מירושלם. וכלא בדוכתייהו!

(חסר תחילת הענין)

...אלין הכא ואלין הכא דאינון מגדלאן דאבן טבא כלהו.

בין כלהו מגדלין אית חד מגדל דאבן טבא באמצעיתא. ודא סליק לרום רקיעא, ולא אתחזי השתא עד ההוא זמנא דיתגלי. רב מתיבתא חמא ליה והוה רשים ביה לעילא האי קרא מגדל עז שם יהוה בו ירוץ צדיק ונשגב (משלי יח י). ופריש רב מתיבתא קרא דא: מגדל עז - דא כנסת ישראל. בו ירוץ צדיק - ביה רעותיה דצדיק תדיר. ועל דא ונשגב - ההוא מגדל - דלא ינפול לעלמין כמה דהוה.

ורבי כרוספדאי חמיד לבא, פריש האי קרא עד לא אסתלק. ופריש שפיר. מגדל עז - דא תיבה וספר תורה דאיהו עז לשואה ביה ולאפקא ליה מגו היכל, דיוקנא דהיכל פנימאה דמניה נפקא תורה. וההוא מגדל - שם יהוה איהו, ודיוקנא דיליה. ואצטריך בשית דרגין.

בו ירוץ צדיק במאן? במגדל או בספר תורה? אלא קרא דריש בהאי ובהאי! כד דרש במגדל - אצטריך צדיק דא דליהוי חזן הכנסת זכאה דקשוט ודיוקנא דצדיק עלאה. כד דריש לספר תורה - מאן דסליק לספר תורה למקרי אורייתא אצטריך צדיק, וצדיק אקרי.

מאן אקרי צדיק מכלהו? שתיתאה דסליק מאינון שבעה. אמר רבי שמעון: ודאי דאיהו לא סליק כל יומוי אלא שתיתאה לאינון דסלקין!

בו ירוץ צדיק בספר תורה ירוץ דברי צדיק דא. ונשגב - ממאן? מדחילו דמלאך המות דהא אוריך יומין! ונשגב דלא יתנזק לעלמין!

בההוא מגדל דסלקא בין אינון מגדלין, קיימא נהירו חד בדיוקנא דספר תורה. כד אתי ההוא ציפרא - נטלא ההוא מגדל מאתריה, וקאים גו אמצעיתא דעזרה גו גדפי דכרובים. ומה דהוה רומיה לרום שמיא - מאיך ועאל תחות אינון כרובים, ושורוי בין רישי כרובים.

תלת מאה פתחין תמן. בפתחא דאמצעיתא קיימא נהירו דא - דיוקנא דספר תורה. ביה זמין מלך ישראל למקרי בפרשת הקהל. ודא ליהוי מלכא משיחא ולא אחרא. ובההוא ספר תורה דההוא נהירו.

אי חסידא קדישא! זכאה איהו דמפומיה ישמעו קל נעימו דמלוי מאינון מלין סתימין דפריש באורייתא! בכל ריש ירחי ושבתי ומועדייא וזמנייא - כד בעאן כל בני מתיבתי לסלקא לעילא לגו מתיבתא דרקיעא - כלהו מתכנפי לגבי מלכא משיחא. ואיהו פריש מלין. ומגו מתיקו דמלוי - בתיאובתא סלקין. כלהו עשר מלין גניזין לך מאינון מלין דאיהו פריש ליומא דשאלתן דילך.

כד קיימא ההוא מגדל באמצעו דעזרה, ופתחא דא פתח - פתחין אינון כרובין פומייהו, ופרשי גדפייהו, ונהיר נהירו עלאה על ההוא פתחא. וההוא ספר תורה פתיח, ואינון כרובים פתחי ואמרי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. סגירו פתחין וספר תורה אתגליל. מאן חמא נהירו דנהרא דההוא ספר תורה! כוליה נהורא דנהיר! אתוון דיליה שלהובי דאשא מארבע גווני דאינון דעלמא עלאה! כלהו בלטי ומנצצי! לית מאן דיכיל למיקם בהו בר משיח! סגיר פתחא דא - כרובים משתככי. וההוא מגדל פרח וקיימא באתריה בין שאר מגדלין.

בההוא פתחא דאמצעיתא אית עטרה דפז עלאה ויקירא גניזא דלא אתחזי השתא. גליפא ומחקקא בכל זיני אבני יקר. וזמינא למהוי על רישא דמלכא משיחא כד סליק בההוא מגדל. ותרין נשרין - דא מסטרא דא ודא מסטרא דא - נטלי ליה בידייהו.

כד סליק מלכא משיחא - מתתקנין נשרין ונטלי עטרא דא. בשעתא דישרי למקרי - יתפתח פתחא אחרא, ומתמן תפוק ההיא יונה דשדר נח בימי טופנא דכתיב וישלח את היונה - היונה - ההיא דאשתמודעא! ולא מלילו בה קדמאי ולא ידעו מה היא, אלא מהכא נפקת ועבדת שליחותא. ובשעתא דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד - לא ידע בר נש לאן אזלת! והיא תבת לאתרה ואתגניזת בפתחא דא. ואיהי תטול עטרה בפומהא ותשוי על רישיה דמלכא משיחא. מטי ולא מטי. וכדין כתיב תשית לראשו עטרת פז (תהלים כא ד).

וכיון דיקרי מלכא משיחא בספר תורה - יקומון תרין נשרין, דא מכאן ודא מכאן. ויונה מאיך. ומלכא משיחא נחית ועטרה על רישיה עד דרגא בתראה. ותרין נשרין פרחין לעילא על רישיה. ויונה תבאת. ועטרה בפומה. ויקבלון לה אלין תרין נשרין.

דוד מלכא - זית רענן אקרי קמיה קב"ה דכתיב ואני כזית רענן בבית וגו' (תהלים נב י). עלה זית - דא מלכא משיחא בריה דדוד! ודא איהו דרמיז יונה דא ביומוי דנח דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח יא) - ההוא עלה זית טרף וחטף ליקרא דיליה. במה? בפיה! דקיימא על רישיה ומקבלא יקר מהאי יונה. והאי דכתיב טרף ולא "טרפה" - אלא כדכורא דא דעביד חילא ונצח. במתיבתא דרקיעא - יונה דכר הוה! מגו דאקרי יונה כתיב כנוקבא. וכתיב כדכורא בזמנא דמקבלא יקר דא (חסר המשך המאמר)

...מגדל דא כד תב לאתריה - נהיר כנהירו דעינא דשמשא, דכתיב כסאו כשמש נגדי (תהלים פט לז). ואף דכרסייא אחרא ליהוי ליה, בנסין ואתין רברבין.

בריש מגדל דא אית עופין דנור דקא מצפצפאן כד סליק צפרא. צפצופא דנעימו דלית נעימו ונגונא כההוא נעימו! לעילא מכלהו - זינין אחרנין ושפנינין אחרנין דקא פרחין באוירא; סלקי ונחתי, נחתי וסלקי, לא משתככין לעלמין. אתוון רברבן ואתוון זעירן פרחין בינייהו. אי חסידא קדישא! בשעתא דאתוון פרחין - חמי בר נש מאתוון רברבן כתיב באוירא לפום שעתא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובוהו וגו'. אהדרו אתוון רברבן כמלקדמין - בטשי אתוון זעירן בהו ופרחין ואתחזי מנייהו כתיב ויאמר אלהים יהי אור וגו' וירא אלהים את האור וגו'. לבתר מהדרי אתוון זעירן ובטשי באתוון רברבן, ומתחזי מנייהו דכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'. וכן כל עובדא דבראשית! פליאן רברבן וחדו לעיינין עובדאן דאתוון אלין! זכאה עמא דכל דא מחכאן!

אי חסידא קדישא! מאן דנטיר ברית - שוי ליה אבתרוי ואיהי לקמא. ואי תימא מאן נטיר ליה לאחורא? הא נטירו רב ועלאה מכלא דנטיר ליה! ומאן איהו? צדיק עלאה ברחימו סגי! עאל בין צדיק וצדק ואשתכח נטיר מכל סטרין! זכאה מאן דנטיר ברית דא! ועל דא ישראל אתחזון כל דכורין דנטרין את קיימא דא קמי מלכא קדישא! מאן איהו דיכיל לנזקא לברא דאיהו באמצע - אבוה מכאן ואמיה מכאן ואיהו בינייהו. ודא כד איהו אחרי יהוה.

תא חזי! ההוא רקיע - כד סחרא בגלגולא - מנגנא בנגונא. ומקל נהימו דמיין דנבעין - לא ידיע ההוא נגונא. כל אינון אגנין די בארבע סטרין מליין מנביעו דמיין דנבעין. מאן דאיהו לגו - בתרין סטרין קיימא תמן. חד בחדוה. דלית חדוה כההיא חדוה בעלמא! לקיימא עבדו את יהוה בשמחה (תהלים ק ב). וחד ביראה. דלית דחילו כההוא דחילו בעלמא! לקיימא עבדו את יהוה ביראה (תהלים ב יא)

חד מעיינא דמייא דנביע מסטר מזרח - דא הוא דאמר יחזקאל נביאה מהאי מעיינא לא יכלין לסיימא שבחא כל בני עלמא. באתר דאתייליד תמן לסטר מזרח - לית עומקא ורומא דיליה אלא זרתא ולא יתיר. כד נבעין מיא וסלקין - סלקין כל זיני מרגלאן דעלמא, ולא נפלין לבר.

השתא אתחזון בגוון חד. לפום שעתא נפלין אלין, והא סלקין אחרנין כגוון אחרא. בכל זיני גוונין דעלמא נפלי אינון מרגלאן ולא נפלי לבר. סחרנין דההוא נביעו חיזור ושושן סחרין, ולא יכלין כל בני עלמא למיקם על אינון גוונין. כלהו שלהובין מלהטאן ולא יכלין לאסתכלא בהו.

[אלף וחמש מאה וחמשה ושבעין גופנין עבדין איבין בעזרה דא] - לא ידיע חשיבו דעובדא. טרפין דלהון מנצצן בכמה גוונין עובד ציור אומנו דמארי עלמא חפיין על תלת מאה ושבעין וחמשה כרובין דתחותייהו. בתר שבכין אחרנין לגו. ואינון שבכין סחור דעזרה לגו. ולעילא מנהון אינון גופנין פרישאן תחות גופנין אינון כרובין כלהו גדפין פרישן משלבן אלין באלין.

הכא אמר רב מתיבתא דכל מאן דאסתכל באינון גופנין - מנהרין אנפוי כנהירו דשמשא!

אינון שבכין דאתתחמן סחור סחור דעזרה - כלהו מרקמן בחוטין דנהרין בגוונין סגיאין, מלהטן בארבע מיני זהורין דאשא. שלהובין סלקין וגוונין מנצצן. ולזמנין שלהובין משתככי ונהורין וגוונין סלקין. ובטשי אלין באלין. שית אלף אגנין לגבי אינון שבכין. ארבע גוונין לארבע סטרין דעזרה. אלין אינון רברבין. ונביעו דמיין חיין בכל סטרי, ואינון נפלי באינון אגנין ובלעי באתרייהו. ואלין מיין לא ידעי לאן אזלין.

באמצעו דעזרה יקומון כלהו ישראל ויתחזון קמי מלכא קדישא. בסטר דרום בעזרה דא - אתייליד חד מעיינא דמיא ואתדמי דקא ישטפון מיא כל עלמא. מאן דייעול בהו - יהון עד ברכים! ייעול בהו גיבר רב - ייעול בהו עד ברכים! אי תינוק בר יומא - עד ברכים! מאן דשתי מנייהו - יתחכם ויתפקח בחכמתא!

מעיינא דא נפיק מגו מרגלא חדא זעירא בכותלא דדרום. אינון מיין בלעי גו אתרא ומתמן יפקון לבר ממקדשא עד דיעלו לנחל שטים - וישטפון ההוא זמה דאולדין מיא דשטים. ועל דא מיין אלין בעזרה בגין אינון דאתחזון תמן! דכורין הוו שתאן מן מיא - לא חיישי בנוקבי במיתיהון לאתחזאה קמי מלכא קדישא. תו דהא יתפקחון למנדע מלין סתימין דמלכא עלאה. גו מקדשא דא - כל הרהורין ישתכחון - בר הרהורא דחדוה דמלכא קדישא!

ענפא חד נפיק וגו אמצעו דההוא מעיינא. אמר רב מתיבתא: כד קריבנא לההוא ענפא גו מעיינא - אסתלק ענפא לעילא לעילא! כל מה דקריבנא - הכי אסתלק! יסודא ושרשא דההוא ענפא - לאו איהו אלא במיא. ההוא ענפא חפי עלמין! כל גוונין דעלמא - באינון טרפין דיליה. איבא דיליה - לא ידיע מהו ולא יכלין למנדע.

ואמר דקא שאיל למשיח על ההוא איבא, ואמר "איבא דא גניז לאיש משענתו בידו מרוב ימים. מאן דזכי למנדע דא - לינדע!"

רקיע חד אית על ההוא ענפא פריש לעילא. מההוא רקיע אזיל טלא על גבי מעיינא דא ולא יתיר. כד אסתכל בר נש לההוא רקיע מרחיק - דמי תכלא. קריב יתיר - דמי סומקא. קריב יתיר - דמי ירוק. קריב יתיר - דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה!

טלא דקא אזיל מניה אשתאיב בההוא ענפא ועביד איבא דא ואתרבי. ההוא רקיעא איהו אזיל בגלגולא יתיר ממה דעיינין יכלין לאסתכלא! כל אינון נטורי קיימא קדישא דבעון לאתחזאה קמי מלכא - ודאי לא אתחזון אלא בגין לאחזאה דאינון בני גזירו קדישא. ועל דא יראה כל זכורך - אינון בני קיימא קדישא.

דייק רב מתיבתא: זכורך ולא "זכרך" - דהא "זכר" כתיב ולא "זכור". מאי זכורך? אלא כל אינון דנטרין קיימא קדישא ולא חבאן ביה - אינון הוו בני מלכא דבכל יומא משתבח בהו ודכיר לון תדיר! ועל דא זכורך - ההוא דאית ביה קיימא קדישא דדכיר לון מלכא בכל יומא! דלית שבחא קמי מלכא עלאה אלא במאן דנטיר קיימא דא!

ועל דא בעי דיתחזון תלת זמנין בשתא קמיה. תלת זמנין אמאי? אלא בגין אבהן קדמאי דקבילו להאי ברית; קדמאה לכל פקודין דאורייתא. ובגין כך תלת זמנין אינון בשתא. אברהם קביל ברית. יצחק קביל ברית. יעקב הוה שלים מכלהו - ועל דא כתיב ביה ויעקב איש תם - שלים מכלא.

אברהם תמים אקרי, ולא הוה כל כך שלים. אבל תם - שלים מכלא. מה כתיב בנח? איש צדיק תמים היה בדורותיו - דהוה רשים ברשימו קדישא בינייהו. ואמר רב מתיבתא: בכל אתר דכתיב תמים - דרשים ברשימו קדישא באת קיימא דברית. ובגין דנטר ברית אקרי תמים בדורותיו. מה דלא הוו כלהו הכי דאינון מחבלן ארחייהו. ועל דא כתיב את האלהים התהלך נח. וכי מאן יכיל למיהך עמיה?! אבל כל מאן דנטיר ברית קדישא - אזדווגת ביה שכינתא ושריאת עליה!

ובגין כך תמים תהיה עם יהוה אלהיך. תמים תהיה - ולבתר עם יהוה אלהיך - בזווגא חדא! דכיון דנטיר ברית דא - עם יהוה להוי ולא אתפרש מניה!

באברהם כתיב התהלך לפני והיה תמים - גזירו דאת קיימא. התהלך לפני - מהכא דלא יהך גברא בתר אתתא אלא קמהא - ארח כשר איהו. והא כתיב הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ושלחתי לפניך מלאך!? לאברהם דלא הוה גזיר - דחה ליה לקמה. ועל דא לא כתיב "היה תמים והתהלך לפני", אלא התהלך לפני - דלא יאות אנת עד שתהא תמים. וכן בכלהו. כיון דבר נש תמים ונטיר ליה - מיד היא לקמיה ואיהו אבתרה. כשר איהו לדא. לגרעונא מה כתיב כי שב מאחרי.

נח - גזיר הוה ותמים, פריעה לא הוה ביה. ובגין דלא הוה ביה פריעה מה כתיב? את האלהים ולא "אחר האלהים". לקמא לא הוה בגין דהוה גזיר. לאחורא לא הוה בגין דלא אתפרע. איך הוה? את האלהים - סמיך ליה. ולא יכיל לאסתכלא ביה דלאו כשר כל כך.

בישראל כתיב ויהוה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש וגו'. כיון דאמרו ישראל המבלי אין קברים במצרים וגו'. כי טוב לנו עבוד את מצרים - כביכול אתחלש דעתא. כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. ויסע למעבד בהו נוקמין (חסר)

…ועל דא חדי משיח וחדי רב מתיבתא דקא אתבשר בדא.

ואמר רב מתיבתא דהא דייק למשיח ואמר: מנא הוה לדניאל דקאמר פריס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס? מאינון אתוון דופרסין אשתמע ליה! והכא מאי הוא?

אמר ליה: הכי הוא ודאי! פריס פריסת מלכותא חייבא על ידא דמשיח אחרא, ולבתר ישלוט מלך פרס ויטול מלכוון סגיאין והוא ישלט על ארעא קדישא תריסר ירחי. והוא ישלוט ויקטול סגיאין, וההוא משיחא. ולבתר יפול ויקבלון מלכותא קדישי עליונין. ועל דא ופרסין - מלכא דפרס אשתמע הכא.

...על גבי ההוא מעיינא רקימא אבל לית מאן דיכיל לאסתכלא ביה. לזמנין נהירו דיליה נהורא, לזמנין חשוכא, לזמנין גוון ארגוונא מנצצן דלא יכלין עיינין לאסתכלא לעילא.

אי חסידא קדישא! כמה חדוה על חדוה בההוא מעיינא! בההוא מעיינא מגדלא כל זיני אילנין דנציב קב"ה בגן עדן, וכלהו קיימי לאסוותא - טרפין ואיבין וענפין. ולחדו לבא תדיר. ולית בינייהו כפנא ודאגה ואנחה לעלמין. זכאה עמא דכל דא מחכאן וכל דא גניז לון!

אמר ר' שמעון בקרקע דהאי מקדשא אית מאלין פליאן? אמר ליה: אי רבי אי רבי! זכאה חולקך! ההוא דשאלת חסידא קדישא מההוא קרקע דמקדשא - רב מתיבתא לא פריש מניה. דהא גניז איהו גו ירדנא. והא אמינא לך מה דאמינא, אבל נשאל מלה דא ותנדע מה דתנדע.

ירדן דא עאל ואתמשך זמנא חדא בשתא גו ההוא נהר דנפיק מעדן. לאו מאינון ארבע נהרין דאתמשכן מניה, אלא ביה ממש! כיון דמטי לגביה - איהו אתמשך ואתפשט ועאל גו ירדנא. וכיון דמטי גו קרקע דמקדשא - אשתכך תמן תלת יומין, ולא אתפשט ולא אתמשך לאתר אחרא.

ואמר רב מתיבתא דכד אהדר ההוא נהר לאתריה - שביק תמן כל זיני ציורין דקא עביד קב"ה בגן עדן דאינון ציורין גניזין דתחות דוכתייהו (חסר)

…אלין הכא ואלין הכא וסלקי ונחתי כדקדמיתא.

בההוא סטר דרום אית תלת מאה וחמשין עמודין מכל זיני מרגלאן. ואלין אינון דנהרין תדיר ונטפין בוסמין טמירין דלא אתגלו לעלמין. ארבע אגנין בכל עמודא ועמודא נעיצין. וכד אינון בוסמין נטפין מאינון עמודין - נפלי בהו ואתמליין כלהו אגנות ולא נפקין בוסמין לבר.

מאינון בוסמין זמינין לזמנא דאתי לאקטרא בכל יומא קטורתא קמי מלכא קדישא. דלא יהוו מכתישו דבני נשא. אינון בוסמין - לא ידיע עקרא דלהון וממה הוו, אלא מאינון עמודין נפלין תמן.

תרין נשרין בכל עמודא ועמודא מתנצצן מתלהטין בכל גוונין. שבע מאה נשרין אינון פרחין, אלין הכא ואלין הכא, בגלגולא דעמודין. כד אסתחרן - לא יכלין עיינין לאסתכלא דוכתא דבהו.

תלת אתוון בלטין ופרחין מפומא דא לפומא דא. בגלגולא דעמודין ונשרין - כל אינון אתוון מרקמן באשא חוורא ודהבא ירוקא. תרין אלפין ומאה מנרתין תליין בין אינון עמודין, ותרין אלפין ומאה שרגין בכל מנרתא ומנרתא. דלקין ביממא, ובליליא מתדעכי על צערא דישראל. כד אתי צפרא - דלקין כלהו מגרמייהו.

אדהוו יתבי אמרי "הא רמש ליליא!"

אמר ליה לרבי שמעון: "אי חסידא קדישא נהירו דעלמא! טול פנקסא דאחמתא דא וטול שרגא - וכְתוב מלין אלין! דהא מטא זמנא דילן לפקדא כל חד וחד לגו קבריהו. עד פלגו ליליא דקב"ה עאל גו גנתא לאשתעשעא בהדי צדיקייא, וכדין כל חד וחד פרח לתמן. ולמחר נהוי גבך - הואיל ויהבו לן רשו לאשלמא דורונא דקא משדרי לך". פרחי. בכה רבי שמעון וגעא.

פתח ואמר: אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. אורייתא אורייתא - נהירו דכל עלמין! כמה ימין ונחלין ומקורין ומבועין מתפשטי מנך לכל סטרין! מנך כלא! עלך קיימי עלאין ותתאין! נהירו עלאה ודאי מנך נפקא! אורייתא אורייתא - מה אימא לגבך! אילת אהבים אנת ויעלת חן! עילא ותתא רחימין דילך! מאן יזכי לינקא מנך כדקא יאות! אורייתא אורייתא שעשועים דמארך! מאן יכיל לגלאה ולמימר סתרין וגניזין דילך!

בכה ואעיל רישיה בין ברכוי ונשק לעפרא. אדהכי חמא כמה דיוקנין דחברייא סחרניה.

אמר ליה: "לא תדחל בריה דיוחאי! לא תדחל בוצינא קדישא! כְתוב וחדי גו חדוה דמארך".

כתב כל אינון מלין דשמע בההוא ליליא, ולעא לון ולהג לון ולא אנשי מלה. וההוא שרגא נהיר קמיה כל ההוא ליליא עד דאתא צפרא. כד אתא צפרא - זקף עינוי וחמא חד נהירו דהוה נהיר ברקיעא. מאיך עינוי לתתא - אהדר כמלקדמין וחמא נהירו בכל רקיע דנהיר וסליק בההוא נהירו דיוקנא דביתא בכמה ציורין. חדא רבי שמעון, ולפום רגעא - אגניז ההוא נהורא.

אדהכי הא אינון תרין שליחן אתיין. אשכחוהו רישיה בין ברכוי. אמרו ליה: "שלמא עליה דמר! שלמא למאן דעלאין ותתאין בעאן לאקדמא ליה שלם! קום!" קם רבי שמעון וחדא בהו. אמרו ליה: "ולא חמית נייחא דרוחא דעבד לך מארך? חמית נהירו דביתא ברקיעא?" אמר לון: "חמינא". אמרו ליה: "ביה שעתא אפיק תהומא בי מקדשא, ואעבריה קב"ה בימא רבא, ומנהירו דיליה הוה נהיר ברקיעא".

אמרו ליה: "רב מתיבתא בעא בשלמך. והא ידע דאנן שליחן לגבך. וכמה מלין חדתין עתיקין אתחדש באורייתא בהאי ליליא!" אמר לון: "במטו מנייכו אמרו חד מלה מנייהו!" אמרו: "לא אתייהיב לן רשו אלא למאי דאתינן לגבך! אבל מלה חדתא הוה לגבך השתא!"

פתח רב מתיבתא ואמר: ויאמר יהוה אל אברם לך לך מארצך וגו' - דא בגין לאתנהרא ביה נהירו. כגוונא דא מאן דלא זכי באתר דא - יהך וינטל גרמיה לאתר אחרא ויזכי ביה. אעא דדליק ונהורא לא סליק ונהיר ביה - ינענעון ליה, ויסלק ביה נהורא ואנהיר!

והוינן זמינין למשמע. אבל בגין למיתי גבך לא בעינן לאתעכבא. חדי ר' שמעון. אמרו ליה: אי חסידא קדישא! כל מלין די בגוון באורייתא - מלין זעירין אינון בכל מלה ומלה! ואינון מלין זעירין - כמה אינון מלין רברבין ועלאין עד דלית לון שיעורא! דהא לית בגוון ספקא אלא ברירו דאורייתא על בורייה.

והשתא רב מתיבתא פריש מלין סתימין על דא. בגין דעקרא דנשמתא אמאי לא נהיר באתר דא וזכי לאתנהרא באתר אחרא. ועד כען לא זכינן בהו בגין למיתי גבך.

ומלה אחרא זכינן למשמע מניה! רוחא דאזלא בערטורא בההוא עלמא בלא בנין - אנתתיה יתעביד ליה מאנא לאתבנאה איהו. מאי טעמא? אנתתיה איהי שרגא דאתדליקת מניה, ותרווייהו שרגא חדא הוו. נהורא דא נפק מנהורא דא. אתדעך דא - אתדליק מגו נהוריה ממש בגין דחדא נהורא הוו.

השתא רבי נהדר למלין קדמאין! וכד נהדר לאתרין - נִטול רשו מרב מתיבתא באינון מלין דנקבל מניה, ונימא קמך. זכאה חולקך! דאת זכי לנהורין סתימין מכל סטרין, מעילא ומתתא, מהאי עלמא ומעלמא אוחרא!

אמר ר' שמעון: מלה חדא בעינא למנדע, אי תיכול לאודעא לי. נשין בההוא עלמא - אי זכאן לסלקא לעילא או היך אינון תמן?

אמר ליה: אי רבי אי רבי! בדא אית לן רזא יקירא, בגין דלא לגלאה סתרין דתמן. אבל דא יהך ויטול רשו ונימא לך. אדהכי פרח חד ואתכסי מנייהו ואזל ליה, ולפום שעתא תב לגבייהו. אמר לון: זמינא הוינא למיעאל, והוו כלהו בעטורא חדא, דדייני דינא דחד בר נש דקאים על פתחא דגן עדן, ואינון כרובין אחידו ביה ולא שבקו ליה למיעאל תמן. והוה בצערא בינייהו וצווח צווחין על גבי פתחא. ושמעו כולהו צדיקייא דתמן, והשתא הוו מתכנפי כל בני מתיבתי למיעאל לגבי מלכא משיחא לעיינא בדיניה. ואתינא לאודעא לכו. ודא חבראי אצטריך למהך תמן - דכרוזא הוה אעבר בכל אינון בני מתיבתי דליהוון כנישין השתא קמי משיח.

נטל פתקא חדא ויהב לר' שמעון. אמר: "טול דא ועיין במה דתמן עד דניתי גבך". פרחו תרוייהו, ור' שמעון נטל פתקא וחמא מה דחמא ברזין דתמן כל ההוא יומא. בליליא חמא שרגא ונפיל ביה שינתא ודמך עד צפרא. כד נהר יממא - קם ופרח ההוא פתקא מניה. והא אינון תרווייהו אתיין. אמר ליה: "קום רבי! זכאה חולקך! קום! בגינך חמינן וזכינן לכמה סתרין עלאין. כמה חדוה אחזיו לן כד יהבו רשו לגלאה לך כל מה דאת בעי". "ריש מתיבתא עלאה נפק לגבן ואמר: "שאילו בשלמיה דבר יוחאי! אתריה דבר יוחאי הא פנו ליה מכמה יומין - לית מאן דיקרב לגביה. זכאה איהו!""

רבי רבי! כד פרחנא מגבך עאלנא וחמינא כל בני מתיבתי דהא מתכנפי לגו היכלא חדא דמשיח תמן, ודיינו דינא דההוא בר נש דקאים על פתחא. שמיה לית לן רשו לגלאה. אצטער ר' שמעון על דא. אמר ליה: לא תצטער רבי על דא! אנת תדע בדא ליליא בחלמך. אבל דינא דיינו עליה. דגזר משיח דלהוי ההוא בר נש לבר בההוא צערא ארבעין יומין. לסוף ארבעין יומין יצערון ליה בדינא בצערא דגיהנם שעתא ופלגא. וכל דא בגין דיומא חדא חד מן חברייא הוה פריש מלין דאורייתא, כד מטא לחד מלה - ידע האי בר נש דיתכשל ביה - ואמר לחברייא "שתוקו לא תימרון מדי". ובגין דשתיקו חברייא - אתכשל בההוא מלה ואכסיף. וההוא כסופא דגרים האי בר נש - דיינין ליה בהאי דינא קשיא, בגין דלא בעי קב"ה לשבקא חובא דאורייתא אפילו כמלא נימא.

דיינו דיניה ונפקו כל בני מתיבתא. ואנא שאילנא רשו דהא בריה דיוחאי שאיל שאלתא דא, ועל דא אחזיו לי מה דלא ידענא מקדמת דנא.

אי רבי! שית היכלין אחזיו בכמה ענוגין ועדונין, באתר דפרוכתא פרישא בגנתא. דהא מההוא פרוכתא ולהלאה לא עאלין דכורין כלל.

להמשך הפרשה (עוד 200 קטעים)