דלג לתוכן הראשי
כוונות

ספר הזוהר – פרשת נשא

ספר הזוהר על פרשיות התורה · הפרשה במקראות גדולות

פרשת נשא - זהר

וידבר יהו"ה אל משה לאמר. נשא את ראש בני גרשון וגו' (במדבר ד כא)

ר' אבא פתח: אשרי אדם לא יחשוב יהו"ה לו עון ואין ברוחו רמיה (תהלים לב ב). האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה! ואית לאסתכלא ביה והא אוקמוה. תא חזי בשעתא דצלותא דמנחה דינא שריא בעלמא, ויצחק תקן צלותא דמנחה, וגבורה עלאה שלטא בעלמא, עד דאתי ועאל ליליא בגין לקבלא ליה לליליא. ומזמנא דשארי צלותא דמנחה - אתפרש שמאלא לקבלה ואתער ליליא. בתר דאתער כל אינון נטורי פתחין דלבר - כלהו מתערין בעלמא ואתפשטו. וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא והא אתמר.

בפלגות ליליא ממש אתער שמאלא כמלקדמין, וורדא קדישא סלקא ריחין, והיא משבחת וארימת קלא. וכדין סלקא ושריא רישא לעילא בשמאלא ושמאלא מקבל לה. כדין כרוזא קארי בעלמא - דהא עידן הוא לאתערא לשבחא ליה למלכא - וכדין תושבחתן מתערין ואתבסמותא דכלא אשתכח. זכאה חולקיה מאן דאתער לזווגא זווגא דא! כד אתי צפרא וימינא אתער ומחבקא לה - כדין זווגא דכלא אשתכח כחדא!

תא חזי בשעתא דבני נשא דמיכין וטעמין טעמא דמותא ונשמתא סלקא לעילא - קיימא באתר דקיימא ואתבחינת על עובדהא דעבדת כל יומא. וכתבין להו על פתקא. מאי טעמא? בגין דנשמתא סלקא לעילא ואסהידת על עובדוי דבר נש, ועל כל מלה ומלה דנפיק מפומיה. וכד ההיא מלה דאפיק בר נש מפומיה איהי כדקא יאות - מלה קדישא דאורייתא וצלותא - ההיא מלה סלקא ובקע רקיעין, וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל ליליא ונשמתא סלקא ואחיד לההיא מלה ועאיל לה קמי מלכא.

וכד ההיא מלה לאו איהי כדקא יאות ואיהי מלה ממילין בישין מלישנא בישא - ההיא מלה סלקא לאתר דסלקא וכדין אתרשים ההיא מלה וההוא חובה עליה דבר נש. הדא הוא דכתיב משוכבת חיקך שמור פתחי פיך (מיכה ז ה). ובגין כך אשרי אדם לא יחשוב יהו"ה לו עון - אימתי? כשאין ברוחו רמיה.

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' (במדבר ה ו) תא חזי כתיב וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה וגו' (שופטים ד יא). וחבר הקיני מבני בנוי דיתרו הוה, כמה דאת אמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (ש"א טו ו). אמאי אקרי קיני? והא אוקמוה. וכתיב את הקיני ואת הקניזי (בראשית טו יט).

ואתמר דעבד קנא במדברא כעופא דא בגין למלעי באורייתא ואתפרש מן מתא. נפרד מקין - אתפרש מההוא עמא דהוה בקדמיתא ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא. זכאה בר נש דזכי באורייתא, למיזל לאתדבקא באורחוי! דכד בר נש אזיל באורחוי דאורייתא - משיך עליה רוחא קדישא עלאה. כמה דאת אמר עד יֵעָרה עלינו רוח ממרום (ישעיה לב טו). וכד בר נש סטי אורחוי - משיך עליה רוחא אחרא מסטרא אחרא, דהוא סטרא דמסאבא. וסטרא דמסאבא אתער מסטרא דנוקבא דתהומא רבא, דתמן מדורין דרוחין בישין דנזקי לבני נשא דאקרון 'נזקי עלמא'. דהא מסטרא דקין קדמאה אשתכחו.

ויתרו בקדמיתא כומרא לעבודה זרה הוה, ולההוא סטר הוה פלח, ומשך עליה רוחא מההוא אתר. ועל דא אקרי קיני. לבתר נפרד מקין ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא.

דכל מאן דאתדבק ביה בקודשא בריך הוא ועביד פקודי אורייתא - כביכול הוא קיים עלמין; עלמא דלעילא ועלמא דלתתא. והא אוקמוה ועשיתם אותם כתיב. וכל מאן דעבר על פקודי אורייתא - כביכול פגים לעילא פגים לתתא, פגים לגרמיה פגים לכל עלמין. מתל לאינון מפרישי ימין דשאטי בארבא. קם חד שטייא בינייהו, בעא לנקבא וכו'.

ועל דא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הָאָדָם וגו'. תא חזי והמה כאדם עברו ברית (הושע ו ז). אדם עבר על פקודא חד דאורייתא - גרים ליה לגרמיה מיתה, וגרם לכל עלמא! פגים לעילא, פגים לתתא! וההוא חובא תלייא עד דיקיים קודשא בריך הוא עלמא כמלקדמין, ויתעבר ההוא פגימו מעלמא. הדא הוא דכתיב בלע המות לנצח ומחה אֲדֹנָי יֱהֹוִה דמעה מעל כל פנים וגו' (ישעיה כה ח). ובגין כך כי יעשו מכל חטאת האדם כתיב - האדם - אדם קדמאה!

למעול מעל ביהו"ה דמאן דיפוק מרחמי וינקא מן דינא הוא גרים פגימו וכו'. ועל דא רחמנא לישזבן מחייבי דהאי עלמא ומן פגימו דלהון! כמה זכאין מסתלקי בגינייהו בר כל מה דגרמי לעילא ותתא!

רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי מאושא ללוד. אמר רבי יהודה: "נימא מילין דאורייתא ונזיל!"

פתח רבי יהודה ואמר: כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו' (שמות כא לג). מה כתיב בתריה? בעל הבור ישלם וגו' (שמות כא לד). ומה על דא כך - מאן דגרים לאבאשא עלמא בחובוי - על אחת כמה וכמה! אלא תווהנא דאף על גב דאבאיש עלמא - אמאי אית ליה תשובה, כמה דכתיב איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם והשיב (במדבר ה ו)?

אלא ודאי דא מהניא להו בגין דעביד תשובה - כביכול הוא עביד ליה ממש. דהא מה דפגים לעילא - אתקין ליה. ובמה? בתשובה, דכתיב איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם והשיב. ותשובה אתקין כלא! אתקין לעילא אתקין לתתא, אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא.

פתח רבי יצחק אבתריה ואמר: בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו' (דברים ד ל). בצר לך - מכאן דתשובה מעליא מכלא עד לא ישרי דינא בעלמא. דבתר דשרי דינא - תקיף חיליה! מאן יעבר ליה מעלמא ויסלק ליה? דהא כיון דשארי דינא - לא אסתליק עד דישתלים. בתר דאשתלים ועבד תשובה - אתקין עלמין כלהו. משמע דכתיב ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים וכתיב ושבת עד יהו"ה אלהיך וגו' כי אל רחום יהו"ה אלהיך וגו' (דברים ד ל).

באחרית הימים מאי איכא הכא? אלא לאכללא כנסת ישראל דאיהי בגלותא ואשתכחת בעאקו דלהון ולא שבקת לון לעלמין. ובגין כך קב"ה אע"ג דאשרי דינא בעלמא - בעי דיהדרון ישראל בתשובה, לאוטבא להו בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ולית לך מאן דקאים קמי תשובה!

תא חזי אפילו כנסת ישראל תשובה אקרי! ואי תימא 'תשובה עלאה' בכל אתר לא שכיח!? אלא דא אקרי 'תשובה' כד אהדר רחמי לקבלהא והיא תכת על כל אינון אוכלסין וינקא לון. ותשובה מעליא כד אתמסר נפשא לגבה, ונטיל לה בזמנא דאיהי בתשובה - כדין כלא אתתקן לעילא ותתא ואתתקן הוא וכל עלמא.

חייבא חד בעלמא - קלקולא דכמה אחרנין בגיניה! ווי לחייבא ווי לשביביה! תא חזי יונה - בגין דלא בעא למהך בשליחותא דמאריה - כמה בני נשא הוו אתאבידו בגיניה בימא! עד דכלהו אהדרו עלוי ודאינו ליה בדינא בימא וכדין אשתזיבו כולהו! וקב"ה חס עליה לבתר ושזיב כמה אוכלסין בעלמא. אימתי? כד אהדר למאריה מגו עקתיה. הדא הוא דכתיב קראתי מצרה לי אל יהו"ה ויענני (יונה ב ג). וכתיב מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגו' (תהלים קיח ה):

איש איש כי תשטה אשתו וגו' (במדבר ה יב). מאי האי לגבי האי? אלא כמה דכתיב למעול מעל ביהו"ה.

ר' אלעזר אמר: איש איש - מאי איש איש דהא בחד סגי?! אלא הא אוקמוה. אבל איש איש - משמע איש דאיהו איש, וקִיֵים קרא דכתיב שתה מים מבורך וגו' (משלי ה טו). כדין הוא 'איש' בעלמא! 'איש' לגבי אתתיה!

ומעלה בו מעל הא בחד סגי! אמאי תרי? אלא חד לעילא וחד לתתא; חד לכנסת ישראל וחד לבעלה. בגין כך והביא האיש את אשתו (במדבר ה טו). אמאי אל הכהן? רזא דמלה בגין דכהנא שושבינא איהו דמטרוניתא.

הכא אית לאסתכלא! הא כתיב ושחט את בן הבקר - ושחט - אחרא ולאו כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא בגין דלא יפגים ההוא אתר דאחיד ביה. ואת אמרת והביא האיש את אשתו אל הכהן למידן דינהא!? אלא ודאי כהנא לדא חזי בגין דאיהו שושבינא למטרוניתא, וכל נשי עלמא מתברכן בכנסת ישראל, ועל דא אתתא דלתתא מתברכא בשבע ברכות - דאחידת בה בכנסת ישראל! וכהנא קאים לאתקנא מלי דמטרוניתא ולעיינא בכל מה דאצטריך. בגין כך - כהנא לדא ולא אחרא. ואי תימא דאיהו עביד דינא -- לאו הכי! אלא לאסגאה שלמא בעלמא קא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד! דאי ההיא אתתא אשתכח זכאה - כהנא אסגי שלמא בהו. ולא עוד אלא דמתעברא בברא דכר ואתעביד שלמא על ידיה. ואי לא אשתכחת זכאה - איהו לא עביד דינא, אלא ההוא שמא קדישא דאיהי קא משקרת ביה - הוא עביד דינא והוא בדיק לה!

תא חזי, כהנא לא עייל גרמיה להאי אלא כד היא יהבת גרמה קמיה לזכאה. זמנא ותרין שאיל לה. כיון דאיהי בעיא לאשתכחא זכאה - כדין כהנא עביד עובדא בגין לאסגאה שלמא. כהנא כָתיב שמא קדישא חד זמנא בארח מישר, לבתר כתב ליה למפרע אתוון סריטין בטהירין. דינא בדינא, רחמי ברחמי. רחמי בדינא, ודינא ברחמי. אשתכח זכאה - אתוון רחמי אשתכחו ודינין סלקין. לא אשתכחת כדקא יאות - רחמי סלקין ודינין אשתארו וכדין דינא אתעביד.

ר' אלעזר פתח ואמר: ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (שמות טו כג). הא אוקמוה. אמר: "תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במלין דאורייתא!" הכא אית לאסתכלא! אמאי כתיב הכא שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות טו כה)? אבל ודאי רזא דמלה דהכא על מייא הוה, בגין דמצראי הוו אמרי דבנייהו דישראל הוו מנייהו, והוו כמה בישראל דחשדין לאנתתייהו בדא. עד דקב"ה מטא לון להאי אתר ובעא למבדק לון. מה כתיב ויבאו מרתה וגו' ויצעק אל יהו"ה וגו'. אמר קב"ה למשה: "משה! מה את בעי?! הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא ואנא בעינא למבדק הכא נשיהון דישראל. כתוב שמא קדישא ורמי למייא ויבדקון כלהון נשי וגוברין ולא ישתאר לעז על בני! ועד דיבדקון כלהו הכא - לא אשרי שמי עלייהו!" מיד ויורהו יהו"ה עץ וישלך אל המים - דא שמא קדישא - ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל. כדין שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו.

ואי תימא נשיהון דישראל - יאות! אינון - אמאי? אלא אוף אינון בעיין דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי.

ונשיהון דישראל לא אסתאבו במצראי כל אינון שנין דהוו בינייהו. וכלהו נפקו - גוברין ונוקבין - זכאין, ואשתכחו זרעא דישראל קדישין זכאין. כדין קב"ה אשרי שמיה בינייהו. ועל דא - על מיא ודאי שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אוף הכא במיא בדיק כהנא לאתתא ובשמא קדישא!

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (במדבר ה יז) מאן העפר? הא תנינן כתיב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר (קהלת ג כ). הכל היה מן העפר - אפילו גלגל חמה, כל שכן בני נשא דאשתכחו מניה.

א"ר יוסי: אִלו כתיב ומן העפר ולא יתיר - הוינא אמר הכי! אבל כיון דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן - משמע דאחרא הוא! אלא כתיב יתן כעפר חרבו (ישעיה מא ב) - אלין מאריהון דקיסטין ובליסטראין, מארי דדינא קשיא. משמע דכתיב בקרקע המשכן - דאחידן לתתא. ועל דא 'יקח הכהן ונתן אל המים'

מי המרים המאררים (במדבר ה יח) (במדבר ה כד) אלין מי ימא דאינון מרירין. מאי הוא? דא שמא קדישא בשעתא דאשתכח בדינא - כדין אקרון מי המרים המאררים. ובגין כך מיא דימא דלתתא כלהון מרירין.

תא חזי האי ימא קדישא - כמה נהרין מתיקין עאלין בגווה, ובגין דאיהי דינא דעלמא - מימוי מרירן, בגין דאחיד בה מותא לכל בני עלמא. ואע"ג דאינון מרירן - כד מתפשטין - מתיקין אינון. לזמנין מיין דימא מרירן. לזמנין ימא דבלע לכל שאר מימין, ואקרי 'ימא דקפא', ובלע כל אינון אחרנין ושאיב לון בגוויה ולא ניגרין לבר. לזמנין שארן מייא ונגדין מההוא ימא כל מה דנגיד לתתאי. ובכמה גוונין קיימא האי ימא! המים המאררים - בשעתא דאתי חיויא ואטיל זוהמא - כדין המים המאררים. ועל דא כהנא עביד עובדא לתתא ואומי אומאה ואתעביד דינא. תא חזי אי אתתא אשתכחת זכייתא - אלין מיין עאלין בגווה ואתהפכן מתיקן, ונקאן גרמה, וקיימין בגווה עד דמתעברא. כיון דמתעברא - הוו משפרי בשפירי לעוברא דמעהא, ונפיק ברא שפירא נקי בלא מומא דעלמא. ואי לאו - אינון מיין עיילין בגווה וארחא ריחא דזוהמא, ואינון מיין מתהפכין לחוויא במעהא. במה דקלקלה - אתפסת, ואתחזי קלנא לכלא. והא אוקמוה חברייא.

תא חזי כל אינון נשי עלמא - באתרייהו קיימי ואתדנו! ועל דא ההוא אתר ממש דאינהו קיימי ביה אתדנו! זכאה חולקהון דישראל דקב"ה אתרעי בהו ובעי לדכאה להו!

ר' חזקיה פתח: אשתך כגפן פוריה וגו' (תהלים קכח ג) - מה גפן לא מקבל עליה אלא מדידיה - כך אתתא דישראל קיימא בהאי גוונא דלא מקבלא עלה אלא ההוא בר זוגה. כשפנינא דא דלא מקבלא אלא ההוא בר זוגה. ועל דא כגפן פוריה בירכתי ביתך. מהו פוריה? כמה דאת אמר פורה ראש (דברים כט יז). פוריה - פורחת, דאפיקת ענפים לכל סטרא.

ואן? בירכתי ביתך. ולאו לבר בשוקא. בגין דלא תיתי לשקרא בברית עילאה. ושלמה אמר העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה (משלי ב יז). מאן ברית אלהיה? ההוא אתר דאקרי ברית והיא אתקשרא ביה. בגין כך - בירכתי ביתך.

א"ר חזקיה: תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערה דרישה לבר! ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא. ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה - גרים מסכנותא לביתא, וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא, וגרים מלה אחרא דשריא בביתא. מאן גרים דא? ההוא שערא דאתחזי מרישה לבר. ומה בביתא האי - כל שכן בשוקא, וכל שכן חציפותא אחרא! ובגין כך אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך.

אמר ר' יהודה: שערא דרישא דאתתא דאתגלייא - גרים שערא אחרא לאתגלייא ולאפגמא לה. בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא לא יחמון שערא חד מרישא - כל שכן לבר!

תא חזי כמה בדכורא שערא הוא חומרא דכלא - הכי נמי לנוקבא! פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא. גרים לעילא, גרים לתתא. גרים לבעלה דאתלטייא, גרים מסכנותא, גרים מלה אחרא בביתא, גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא. רחמנא לישזבון מחציפו דלהון! ועל דא בעיא אתתא לאתכסייא בזיוותי דביתא.

ואי עבדת כן מה כתיב? בניך כשתילי זיתים. מהו כשתילי זיתים? מה זית דא, בין בסתווא בין בקייטא, לא אתאבידו טרפוי ותדיר אשתכח ביה חשיבות יתיר על שאר אילנין - כך בנהא יסתלקון בחשיבו על שאר בני עלמא. ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכלא! בברכאן דלעילא, בברכאן דלתתא, בעותרא, בבנין, בבני בנין. הדא הוא דכתיב הנה כי כן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יהו"ה (תהלים קכח ד), וכתיב יברכך יהו"ה מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל (תהלים קכח ה) - ישראל סבא קדישא!

איש או אשה כי יפליא לנדור וגו' (במדבר ו ב). רבי אלעזר פתח מדוע באתי ואין איש וגו' (ישעיהו נ ב). כמה חביבין אינון ישראל קמי קב"ה! דבכל אתר דאינון שריין - קב"ה אשתכח בינייהו, בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון. מה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה ח)? ועשו לי מקדש - סתם, דכל בי כנישתא דעלמא 'מקדש' אקרי, והא אוקמוה.

ושכינתא אקדימת לבי כנישתא. זכאה ההוא בר נש דאשתכח מאינון עשרה קדמאה בבי כנישתא, בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים, ואינון מתקדשי בקדמיתא בשכינתא, והא אתמר. והא בעינן דישתכחו עשרה בזמנא חדא בבי כנישתא. ולא ייתו פסקי פסקי, דלא יתעכב שלימו דשייפין. דהא בר נש בזמנא חד עבד ליה קב"ה ואתקין ליה כחדא כל שייפי. הדא הוא דכתיב הוא עשך ויכוננך (דברים לב ו) (חסר וזה הוא).

תא חזי כיון דבר נש אשתלימו שייפוי - בההוא זמנא אתתקן לכל שייפא ושייפא כדקא יאות! כגוונא דא כיון דשכינתא אקדימת לבי כנישתא - בעיין עשרה דישתכחון תמן כחדא וישתלים מה דישתלים. ולבתר דאתתקן כלא. ובמה היא תיקונא דכלא? כמה דאת אמר ברב עם הדרת מלך (משלי יד כח)! ועל דא עמא דאתייאן לבתר כן - כולהו תיקונא דגופא! וכד אתת ואקדימת שכינתא, ובני נשא לא אתייאן כחדא כדקא יאות - קב"ה קארי מדוע באתי ואין איש! מאי ואין איש? דלא מתתקני שייפי ולא אשתלים גופא. דכד גופא לא אשתלים - אין איש, ובגין כך ואין איש דייקא.

ותא חזי בשעתא דגופא אשתלים לתתא - קדושה עלאה אתיא ועאל בהאי גופא, ואתעביד תתאה כגוונא דלעילא ממש. וכדין כלא בעיין דלא יפתחון פומא במילי דעלמא - בגין דהא קיימי ישראל בשלימו עלאה ומתקדשי קדושה עלאה - זכאה חולקהון!

איש כי יפליא וגו' (במדבר ו ב). מאי כי יפליא? דאתפרש משאר בני עלמא לאתקדשא כגוונא דלעילא ולאשתכחא שלים. בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה - מדכין ליה. בר נש דבעי לאתקדשא - מקדשין ליה ופרסי עליה קדושה דלעילא, קדושה דאתקדש בה קודשא בריך הוא. (חסר)

ר' אבא פתח: לדוד ברכי נפשי את יהו"ה וכל קרבי את שם קדשו (תהלים קג א). כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ולמנדע בפולחנא דמאריה! דהא בכל יומא ויומא כרוזא קארי ואמר עד מתי פתאים תאהבו פתי וגו' (משלי א כב), שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם (ירמיהו ג כב). ולית מאן דירכין אודניה! אורייתא קא מכרזא קמייהו ולית מאן דישגח!

תא חזי בר נש אזיל בהאי עלמא והוא חשיב דדיליה הוא תדיר וישתאר בגויה לדרי דרין - עד דאיהו אזיל בעלמא יהבין ליה בקולרא. עד דאיהו יתיב - דיינין ליה בקונפון עם שאר בני דינא. אי אשתכח ליה סניגורא - הא אשתזיב מן דינא - הדא הוא דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו וַיְחֻנֶּנּוּ ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כֹפר (איוב לג כג). מאן הוא סניגורא? אלין עובדין דכשרן דקיימי עליה דבר נש בשעתא דאצטריך ליה.

ואי לא ישתכח עליה סניגורא - הא אתחייב מן דינא לאסתלקא מן עלמא. בההיא שעתא כד איהו שכיב בקולרא דמלכא - עד דזקיף עינוי חמא דאתיין לגביה תרין דכתבין קמיה כל מה דעביד בהאי עלמא, וכל מה דאפיק מן פומא. ויהיב חושבנא על כלא וכתבין קמיה. הדא הוא דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שֵּׂחוֹ וגו' (עמוס ד יג). והוא אודי עלייהו. מאי טעמא? בגין דההוא עובדא דאיהו עביד סלקא וקיימא עליה לאסהדא ביה, וקיימין לאסהדא עליה. וכלהו נחתין ואתרשימו קמיה וקיימי קמיה. ולא מתעברן מניה עד שעתא דאתדן בהו בההוא עלמא.

תא חזי כל אינון מלין דעביד בר נש בהאי עלמא - כלהו זמינין וקיימי לאסהדא ביה. ולא אתאבידו מיניה. ובשעתא דמפקי ליה לקברא - כלהו מתעתדן ואזלי קמיה. ותלת כרוזי מכרזי: חד קמיה, וחד מימיניה, וחד משמאליה. ואמרי "דא פלנייא דמריד במאריה! מריד לעילא, מריד לתתא! מריד באורייתא, מריד בפיקודוי! חמו עובדוי חמו מלוי - טב ליה דלא אברי!". עד דמטי לגבי קברא - כלהו מתין אתרגזון מדוכתייהו עליה ואמרי "ווי ווי דדא אתקבר בגוון!"

עובדוי ומלוי אקדמן ועאלין לקברא וקיימי עליה דההוא גופא, ורוחיה אזלא ושאט ומתאבלא על גופא. כיון דבר נש אתטמר בבי קברי - דומה קדים ונפיק. תחות ידיה תלתא בי דינא די ממנן על דינא דקברא, ותלת שרביטי דאשא בידייהו. ודיינין רוחא וגופא כחדא.

ווי על ההוא דינא! ווי על עובדוי בשעתא דאיהו תפיס בקולרא דמלכא ואתדן דיניה ואשתלים, דלא אשתכח עליה סניגוריא! וסנטירא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי. וחד סייפא שננא בידיה. זקיף בר נש עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטן באשא מניה. אדהכי חמי ליה קמיה כוליה מלי עיינין. לבושיה אשא דלהיט קמיה דבר נש. הכי הוא ודאי! דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא וקיימי קמיה ושאר בני נשא לא חמאן ליה.

ואי תימא הא כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו' (תהלים קד ד) - היך יכיל לאתחזאה בארעא? אלא מלה דא הא אוקמוה, דכיון דנחית מלאכא לארעא אתלבש בגופא ואתחזי למאן דאתחזי בההוא לבושא דאתלבש ביה. ואי לאו - לא יכיל למסבל ליה עלמא ולאתחזאה, כל שכן וכל שכן האי, דכל בני עלמא צריכין ליה.

תלת טפין בחרביה וכו' והא אוקמוה חבריא. כיון דחמי ליה - אזדעזע כל גופיה ורוחיה, ולביה לא שכיך. בגין דאיהו מלכא דכל גופא. ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא, ואשתאיל מנייהו, כבר נש דאשתאיל מחבריה למהך לאתר אחרא. כדין הוא אומר: "ווי על מה דעבד!". ולא מהנייא ליה אלא אי אקדים אסוותא דתשובה עד לא מטא ההיא שעתא. דחיל ההוא בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל. כיון דחמי דלא יכיל - הוא פתח עינוי, ואית ליה לאסתכלא ביה, ואסתכל ביה בעיינין פקיחין. וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה. וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבא דבר נש אתדן ביה בהאי עלמא. וכדין רוחא אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מינייהו, ושאט בכל שייפין ואזדעזעא לכל סטרין, וכל שייפי גופא כלהו מזדעזען.

כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מניה - נפל זיעא על ההוא שייפא, ורוחא אסתליק מניה, ומיד מית ההוא שייפא. וכן בכלהו. כיון דמטי רוחא למיפק - דהא אשתאיל מכל גופא - כדין שכינתא קיימא עליה ומיד פרחא מן גופא.

זכאה חולקיה דמאן דאתדבק בה! ווי לאינון חייביא דרחיקין מנה ולא מתדבקין בה!

וכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפק מהאי עלמא! חד ההוא דינא עילאה דקאמרן כד נפיק רוחא מן גופא. וחד דינא כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה וכרוזי מכרזי עלוי. וחד דינא כד עייל לקברא. וחד דינא דקברא. וחד דינא דתולעתא. וחד דינא דגיהנם. וחד דינא דרוחא דאזלא ושאט בעלמא, ולא אשכח אתר עד דישתלימו עובדוי.

ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי! בגין כך בעי בר נש כד איהו אשתכח בהאי עלמא לדחלא מן מאריה ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדוי, וייתוב מנייהו קמי מאריה! כד אסתכל דוד מלכא באינון דינין דבר נש כד אסתלק מהאי עלמא - אקדים ואמר ברכי נפשי את יהו"ה - עד דלא תפוק מעלמא השתא דאנת אשתכחת עם גופא! וכל קרבי את שם קדשו - אתון שייפי דמשתתפי ברוחא - השתא דאשתכחת עמכון - אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ליה ולאודאה עלייכו!

תא חזי! איש כי יפליא לנדור נדר נזיר (במדבר ו ב) - דאקדים בהאי עלמא לאתקדשא בקדושה דמאריה.

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכׇל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל (במדבר ו ג) הכא אית לאסתכלא! כיון דאסיר ליה חמרא - ענבים למה? דהא בכהני כתיב יין ושכר אל תשת וגו' (ויקרא י ט). יכול ענבים נמי? -- לא! בענבים שרי! הכא לנזיר מאי טעמא אסר ליה ענבים?

אלא עובדא דא ומלה דא רזא עלאה הוא - לאתפרשא מן דינא בכלא! והא ידיעא ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה - ענבים הוו. ודא הוא רזא דמלה - דהא יין ושכר וענבים בסטרא חד אתאחדו. יין - לעילא. ואוקמוה. שכר - לשמאלא, דהא שכר מיין נפקא. ענבים - דכניש כלהו לגבייהו, ודא הוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה. בגין כך - כלא בחד סטרא אתאחד!

ואי תימא דהאי נזיר שביק מהימנותא עלאה - לאו הכי! אלא לא אתחזי ביה עובדא מסטר שמאלא כלום.

תא חזי דהכי אוליפנא מספרא דרב המנונא סבא והכי הוא! כתיב גדל פרע שער ראשו (במדבר ו ה). בעי דיתרבי שער רישיה ודיקניה, ויפרש מיין ושכר וענבים - בגין דכלהו סטר שמאלא ולא תליין שערא. יין - אימא עלאה. שכר - סטרא דאחידו ביה ליואי, ונפקי מיין עלאה, ולא תלי שערא. ובגין כך כד סליקו ליואי לההוא אתר - בעיין לאעברא כל שערא דלהון כמה דאת אמר והעבירו תער על כל בשרם (במדבר ח ז). ענבים - אימא תתאה דכניש יין ושכר לגווה. ועל דא אתפרש מכל סטר שמאלא דלא לאחזאה עובדא דילהון לגביה.

ענבים - דא לא תלי שערא ודיקנא. דהא נוקבא בעייא לספרא שערא כד אתיא לאזדווגא בדכורא. והא דיקנא לא אשתכח בה. בגין כך הוא תלי שערא דרישא ודיקנא! ורזא דמלה נזיר אלהים אקרי ולא "נזיר יהוה". פריש מדינא כלא!

תא חזי על דא כתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו' (במדבר ו יא). "על נפשו" לא כתיב אלא על הנפש סתם. ומאי איהו? דא ענבים דאקרי 'נפש'. ועל דא כתיב 'חטא' - בגין דסטר דיליה יין ושכר הוא - וגרע מניה אתר דינא. חטא - מאי חטא? אלא גרע דינא של הנפש. אי הכי אמאי וכפר עליו? בגין דהשתא קא אתיא לאתחברא בהדייהו ולא מקבלן ליה הני אתרי עד דימלך בכהנא ויכפר עליה. בגין דאיהו שדי לון לבר בקדמיתא. כיון דהשתא אתי לגבייהו - בעי לאתחברא לון תקונא דכפרה ויקבלון ליה. ודא הוא רזא דמלה.

ואי תימא שמשון נזיר אלהים הוה אמאי אתענש? אלא שפיר הוא מלה! דבעל 'בת אל נכר'! והוה ליה לאתחברא בדידיה במה דאתחזי ליה. והוא דהוה קדיש - אערב ההיא קדושה ב'בת אל נכר', ושביק אתריה דאתחזי לההיא קדושה. ובגין כך אתענש. ואית מאן דאמר דלית ליה חולקא בההוא עלמא. מאי טעמא? בגין דאמר תמות נפשי עם פלשתים (שופטים טז ל), ומסר חולקיה בחולקא דפלשתאי דימות נפשיה עמהון בההוא עלמא. כך הוו מכרזי על נזירא לך לך אמרין נזירא! סחור סחור לכרמא לא תקרב!, והא אוקמוה חברייא.

ליואי מה כתיב בהו? וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם (במדבר ח ז). כיון דעברי שערא ועבדי כולי האי - כדין אקרי ליואי טהור ולא קדוש. אבל האי נזיר בגין דאתפרש מהאי סטרא אקרי קדוש ולא טהור, בגין כך כתיב כל ימי נדר נזרו וגו' אשר יזיר ליהו"ה קדוש יהיה וגו' גדל פרע שער ראשו - משום הא דכתיב וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא (דניאל ז ט) - דבהאי דמי לגוונא דלעילא.

אמר ר' יהודה בר רב: בשערי ממש אשתמודע דאיהו קדישא דכתיב קוצותיו תלתלים (שיר ה יא).

תאני ר' שמעון: אלמלי ידעי בני נשא מאי קאמרי בהאי שערא וברזא דיליה כמה דאיהו ברזא דרזין - אשתמודען למאריהון בחכמתא עלאה!

תחילת האדרא רבא

אמר אברהם המגיה להסיר מכשול מדרך המעיינים אשר לא הופיע עליהם עדיין אור הקבלה השומע ישמע והמבין יבין כי כל המלות אשר הביא האלקי ר' שמעון בר יוחאי בזה הספר הקדוש כגון: מצחא דגולגלתא, שערי דרישא, חללי דמוחא, חוטמא דעתיקא, אודנין, ידין, ורגלין וזולתם מהכלים הגשמיים ותארים אחרים שתאר בהם ה' יתברך, ובפרט באדרא קדישא רבא ובאדרא קדישא זוטא כי באלו השני מקומות רבו התארים הללו -- הלא המה מורים מדות וספירות ועניינים פנימיים שכליים. וכל האברים שכינו החכמים הללו הם לדמיון וסימנים לדברים סתומים ונעלמים. לא לשום דבר גשמי וחמרי חלילה וחס. כי אין דמיון בינו יתברך ובינינו בשום צד מהצדדים וכל שכן מצד העצם והתבנית. ה' יצילנו משגיאות אכי"ר.

האדרא רבא קדישא

תניא אמר ר' שמעון לחברייא: "עד אימת ניתיב בקיומא דחד סמכא! כתיב עת לעשות ליהו"ה הפרו תורתך (תהלים קיט קכו). יומין זעירין, ומארי דחובא דחיק, כרוזא קארי כל יומא, ומחצדי חקלא זעירין אינון, ואינהו בשולי כרמא - לא אשגחן ולא ידעין לאן אתר אלזין כמה דיאות!"

"אתכנשו חברייא לבי אדרא, מלובשין שריין סייפי ורומחי בידיכון! אזדרזו בתקוניכון! בעיטא, בחכמתא, בסוכלתנו, בדעתא, בחיזו, בידין, ברגלין. אמליכו עליכון למאן דברשותיה חיי ומותא. למגזר מלין דקשוט. מלין דקדישי עליונין צייתי להו וחדאן למשמע להו ולמנדע להו!"

יתיב ר' שמעון ובכה ואמר: "ווי אי גלינא, ווי אי לא גלינא!" חברייא דהוה תמן אשתיקו. קם ר' אבא ואמר ליה: "אי ניחא קמיה דמר לגלאה - הא כתיב סוד יהו"ה ליראיו - והא חברייא אלין דחלין דקב"ה אינון! וכבר עאלו באדרא דבי משכנא - מנהון עאלו מנהון נפקו!"

תאנא: אתמנו חברייא קמיה דר' שמעון ואשתכחו רבי אלעזר בריה. ור' אבא. ור' יהודה. ורבי יוסי בר יעקב. ור' יצחק. ור' חזקיה בר רב. ור' חייא. ור' יוסי. ור' ייסא.

ידין יהבו לר' שמעון ואצבען זקפו לעילא. ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם ר' שמעון וצלי צלותיה. יתיב בגווייהו ואמר: "כל חד ישוי ידוי בתוקפִי!" שוו ידייהו ונסיב לון.

פתח ואמר: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסָתר וענו כל העם ואמרו אמן (דברים כז טו). פתח ר' שמעון ואמר: עת לעשות ליהו"ה - אמאי עת לעשות ליהו"ה? משום דהפרו תורתך. מאי הפרו תורתך? תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא יתעביד בתקונוי דא. ולעתיק יומין אתמר.

כתיב אשריך ישראל מי כמוך (דברים לג כט), וכתיב מי כמוך באלים יהו"ה (שמות טו יא).

קרא לרבי אלעזר בריה. אותביה קמיה. ולרבי אבא מסטרא אחרא ואמר: "אנן כללא דכולא! עד השתא אתתקנו קיימין!" אשתיקו. שמעי קלא וארכובתן דא לדא נקשן. מאי קלא? קלא דכנופייא עלאה דמתכנפי. חדי ר' שמעון ואמר: יהו"ה שמעתי שמעך יראתי (חבקוק ג ב). התם - יאות הוה למהוי דחיל! אנן - בחביבותא תלייא מלתא! דכתיב ואהבת את יהו"ה אלהיך (דברים ו ה), וכתיב מאהבת יהו"ה אתכם (דברים ז ח), וכתיב אהבתי אתכם וגו' (מלאכי א ב).

ר' שמעון פתח ואמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר (משלי יא יג). הולך רכיל - האי קרא קשיא! "איש רכיל" מבעי ליה למימר!? מאי הולך? אלא מאן דלא אתיישב ברוחיה ולא הוי מהימנא - ההוא מלה דשמע אזיל בגוויה כחיזרא במיא, עד דרמי ליה לבר. מאי טעמא? משום דלית רוחיה רוחא דקיומא. אבל מאן דרוחיה רוחא דקיומא - ביה כתיב ונאמן רוח מכסה דבר - ונאמן רוח - קיומא דרוחא! ברוחא תלייא מלתא!

וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך (קהלת ה ה). ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא. וכי אי במלי עלמא אצטריך רזא - במלין רזין דרזייא עתיק יומין דלא אתמסראן אפילו למלאכין עלאין - על אחת כמה וכמה!

אמר ר' שמעון: "לשמיא לא אימא דיציתון! לארעא לא אימא דתשמע! דהא אנן קיומי עלמין!"

תנא רזין דרזין: כד פתח ר' שמעון ברזי דרזין אזדעזע אתרא וחברין אתחלחלו. גלי ברזא ופתח ואמר: כתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו' (בראשית לו לא). זכאין אתון צדיקייא דאתגלי לכון רזי דרזין דאורייתא דלא אתגליין לקדישי עליונין! מאן ישגח בהאי ומאן יזכה בהאי דהוא סהדותא על מהימנותא דכלא! צלותא ברעוא יהא דלא יתחשב לחובא לגלאה דא!

ומה יימרון חברייא דהאי קרא קשיא הוא! דהא לא הוה ליה למכתב הכי! דהא חזינן כמה מלכים הוו עד דלא ייתון בני ישראל, ועד לא יהיה מלכא לבני ישראל. ומה אתחזי הכא?! ובדא אתערו חברייא. אלא רזא דרזין הוא! דלא יכלין בני נשא למנדע ולאשתמודע ולמרחש בדעתייהו בהאי!

תאנא: עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין - עד לא זמין תקונוי דמלכא ועטורי עטורין - שירותא וסיומא לא הוה. והוה מגליף ומשער ביה. ופריס קמיה חד פרסא, ובה גליף ושִיעֵר מלכין, ותקונוי לא אתקיימו. הדא הוא דכתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל - מלכא קדמאה ל'בני ישראל' קדמאה! וכלהו דגליפו בשמהן אתקרון, ולא אתקיימו עד דאנח להו ואצנע להו. ולבתר זמנא הוא אסתלק בההוא פרסא ואתתקן בתקונוי.

ותאנא: כד סליק ברעותא למברי אורייתא טמירא תרי אלפי שנין - ואפקה - מיד אמרה קמיה: "מאן דבעי לאתקנא ולמעבד - יתקן בקדמיתא תקונוי!"

תאנא בצניעותא דספרא: עתיקא דעתיקין סתרא דסתרין טמיר דטמירין אתתקן ואזדמן. [כלומר אשתכח ולא אשתכח. לא אשתכח ממש אבל אתתקן. ולית דידע ליה משום דהוא עתיק דעתיקין.]

כחד סבא דסבין, עתיק מעתיקין, טמיר מטמירין. ובתיקונוי ידיע ולא ידיע. מארי דחוור כסו וחיזו בוסיטא דאנפוי. יתיב על כורסייא דשביבין לאכפייא לון. ארבע מאה אלפי עלמין אתפשט חוורא דגולגלתא דרישוי. ומנהירו דהאי חיוורתא ירתי צדיקייא לעלמא דאתי ארבע מאה עלמין. הדא הוא דכתיב ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר (בראשית כג טז):

[תיקוני דרישא דאריך אנפין]

בגולגלתא יתבין תליסר אלפי רבוא עלמין דנטלין עלוי רגלין וסמכין עלוי. ומהאי גולגלתא נטיף טלא לההוא דלבר, ומלייא לרישיה בכל יומא דכתיב שראשי נמלא טל (שיר ה ב). ומההוא טלא דאנער מרישיה לההוא דאיהו לבר - יתערון מתייא לעלמא דאתי דכתיב כי טל אורות טלך (ישעיהו כו יט) - אורות - נהורא דחוורתא דעתיקא. ומההוא טלא מתקיימין קדישי עליונין. והוא מנא דטחני לצדיקייא לעלמא דאתי.

ונטיף ההוא טלא לחקלא דתפוחין קדישין - הדא הוא דכתיב ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס (שמות טז יד). וחיזו דההוא טלא חוור. כהאי גוונא דאבנא דבדולחא דאתחזייא כל גוונין בגווה. הדא הוא דכתיב ועינו כעין הבדולח (במדבר יא ו).

האי גולגלתא - חוורא דיליה אנהיר לתליסר עיבר גליפין בסחרנוי לארבע עיבר בסטרא חד ולארבע עיבר בסטרא דא, בסטרא דאנפוי ולארבע עיבר בסטרא דא, לסטרא דאחורא וחד לעילא דגולגלתא

ומהאי אתפשט אורכא דאנפוי לתלת מאה ושבעין רבוא עלמין. וההוא אתקרי ארך אפים. והאי עתיקא דעתיקין אתקרי אריכא דאנפין. וההוא דלבר אתקרי זעיר אנפין - לקבליה דעתיקא סבא, קדש קדשים דקדשיא.

וזעיר אנפין כד אסתכל להאי - כלא דלתתא אתתקן! ואנפוי מתפשטין ואריכין בההוא זמנא. אבל לא כל שעתא כמה דעתיקא.

ומהאי גולגלתא נפיק חד עיבר חיור לגולגלתא דזעיר אנפין לתקנא רישיה. ומהאי - לשאר גולגלתין דלתתא דלית לון חושבנא! וכל גולגלתא יהבין אגר חיורתא לעתיק יומין כד עאלין בחושבנא תחות שרביטא. ולקביל דא בקע לגולגלת לתתא, כד עאלין בחושבנא.

בחללא דגולגלתא קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימאה דלא פסק. והאי לא שכיח ולא אתפתח. והאי קרומא אתחפייא על מוחא דאיהי חכמתא סתימאה. ובגיני כך אתכסיא האי חכמתא בההוא קרומא דלא אתפתחא. והאי מוחא דאיהו האי חכמתא סתימאה - שקיט ואשתכיך באתריה כחמר טב על דורדייה. והיינו דאמרי: "סבא דעתוי סתים, ומוחיה סתים ושכיך!".

והאי קרומא אתפסק בזעיר אנפין. ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לתלתין ותרין שבילין. הדא הוא דכתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב י). מאי טעמא? משום דקרומא אתפסק; דלא מחפיא על מוחא. והיינו דתנינן: ברישומי אתוון ת"ו רשים רישומא לעתיק יומין, דלית דכוותיה.

תאנא: בגולגלתא דרישא תליין אלף אלפין רבוא ושבעת אלפין וחמש מאה קוצי דשערי! חוור ונקי. כהאי עמרא כד איהו נקי, דלא אסתבך דא בדא, דלא לאחזאה ערבוביא בתקונוי. אלא כלא על בורייה - דלא נפיק נימא מנימא ושערא משערא.

וכל קוצא וקוצא אית ביה ארבע מאה ועשר נימי דשערי, כחושבן קדוש. וכל נימא ונימא להיט בארבע מאה ועשר עלמין. וכל עלמא ועלמא סתים וגניז, ולית דידע לון בר איהו. ולהיט לארבע מאה ועשר עיבר. ובכל נימא ונימא אית מבוע, דנפק ממוחא סתימאה, ונהיר ונגיד בההוא נימא לנימין דזעיר אנפין. ומהאי מתקן מוחיה. וכדין נגיד ההוא מוחא לתלתין ותרין שבילין. וכל קוצא וקוצא מתלהטן ותליין. מתתקנן בתקונא יאה, בתקונא שפירא. מחפיין על גולגלתא. מתתקני קוצי דנימין מהאי סטרא ומהאי סטרא על גולגלתא.

ותאנא: כל נימא ונימא אקרי 'משיכא דמבועא' - דנפקין ממוחא סתימאה.

ותאנא: משערוי דבר נש אשתמודע מאי הוא - אי דינא אי רחמי, מכד עברין עלוי ארבעין שנין. ואפילו כד איהו עולֶם. בשעריה בדיקניה ובגביני עינוי.

קוצין דשערי תליין בתקונוי - נקיי כעמר נקא עד כתפוי. עד כתפוי סלקא דעתך? אלא עד רישי דכתפוי - דלא אתחזי קודלא משום דכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים (ירמיהו ב כז). ושערא סליק אבתרוי דאודנין דלא לחפייא עלוי, דכתיב יהיו נא עיניך פתחות ואזניך קשבות (דה"ב ו מ).

שערא דנפיק מבתר אודנוי - כוליה בשקולא. לא נפיק דא מן דא. תקונא שלים. תקונא יאה. תקונא שפירא. תאיב למחמי. תיאובתא וחדוותא דצדיקייא דאינון בזעיר אנפין למחמי ולאתדבקא בתקונוי דעתיקא סתימאה דכלא.

תליסר נימין דשערין קיימי מהאי סטרא ומהאי סטרא דגולגלתא לקביל אנפוי, ובאינון שריין שערי לאתפלגא.

לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה! כלא ימינא! אתחזי ולא אתחזי. סתים ולא סתים. והאי בתקוניה - כל שכן ביה! ועל האי תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון דכתיב היש יהו"ה בקרבנו אם אין (שמות יז ז) - בין זעיר אנפין דאקרי יהוה ובין אריך אנפין דאקרי אין. אמאי אתענשו? משום דלא עבדו בחביבותא אלא בנסיונא, דכתיב ועל נסותם את יהו"ה לאמר היש יהו"ה בקרבנו אם אין.

בפלגותא דשערי אזיל חד ארחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין. ומניה נהיר ארחא דזעיר אנפין דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד יח). ומן ההוא ארחא אתפרשא לשית מאה ותליסר אורחין דאורייתא, דפליג בזעיר אנפין, דכתיב ביה כל ארחות יהו"ה חסד ואמת וגו' (תהלים כה י).

מצחא דגולגלתא - רעוא דרעוין! רעותא דזעיר אנפין לקבלי ההוא רעותא. דכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' (שמות כח לח). וההוא מצחא דאקרי רצון - הוא גלוייא דכל רישא וגולגלתא, דמתכסייא בארבע מאה ועשר עלמין. וכד אתגליא - אתקבלא צלותהון דישראל.

אימתי אתגליא? שתיק ר' שמעון. שאל תניינות: "אימתי?" אמר ר' שמעון לר' אלעזר בריה: "אימתי איתגליא?" אמר ליה: "בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא". אמר ליה: "מאי טעמא?" אמר ליה: משום דההיא שעתא ביומי דחול תליא דינא לתתא בזעיר אנפין, ובשבתא אתגליא מצחא דאתקרי רצון - בההיא שעתא אשתכיך רוגזא ואשתכח רעוא ומתקבלא צלותא. הדא הוא דכתיב ואני תפלתי לך יהו"ה עת רצון (תהלים סט יד). ועת רצון מעתיק יומין לגלאה מצחא. ובגין כך אתתקן האי קרא למימריה בצלותא דמנחה בשבתא.

אמר ר' שמעון לר' אלעזר בריה: "בריך ברי לעתיק יומין! רעוא דמצחא תשכח בשעתא דתצטריך ליה!"

תא חזי! בשאר דלתתא - כד אתגלי מצחא - אשתכח חוצפא! הדא הוא דכתיב ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם (ירמיהו ג ג). והכא כד אתגלי מצחא - תיאובתא ורעוא שלים אשתכח, וכל רוגזין אשתככו ומתכפיין קמיה.

מהאי מצחא נהרין ארבע מאה בתי דינין. כד אתגלייא האי 'עת רצון' - כלהו משתככין קמיה. הדא הוא דכתיב דינא יתיב (דניאל ז י), כלומר יתיב באתריה ודינא לא אתעביד.

ותאנא: שערא לא קאים בהאי אתר משום דמתגלייא ולא אתכסייא. אתגליא דיסתכלון מארי דדינא וישתככון ולא אתעבידו.

תאנא: האי מצחא אתפשט במאתן ושבעין אלפין נהירין דבוצינין מעדן עלאה. דתניא אית 'עדן' דנהיר ל'עדן'. עדן עלאה לא אתגלייא, והוא סתים בסתימא ולא מתפרשא לארחין כדקאמרן. והאי עדן דלתתא מתפרש בשבילוי לתלתין ותרין שבילין. ואע"ג דמתפרש האי עדן בשבילוי - לית דידע ליה בר האי זעיר אנפין. ועדן דלעילא - לית דידע ליה ולא שבילוי, בר ההוא אריך אנפין. הדא הוא דכתיב אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה (איוב כח כג). אלהים הבין דרכה - דא 'עדן דלתתא', דידע זעיר אנפין. והוא ידע את מקומה - דא 'עדן דלעילא' דידע עתיק יומין סתימאה דכלא.

עינוי דרישא חוורא משתניין משאר עיינין. לית כסותא על עינא, ולית גבינין על עינא. מאי טעמא? דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד) - 'ישראל' דלעילא. וכתיב אשר עיניך פקוחות (ירמיה לב יט). ותאנא: כל מה דאתי ברחמי - לית כסותא על עינא ולית גבינין על עינא. כל שכן רישא חוורא דלא בעי מידי!

אמר ר' שמעון לר' אבא: "למאי היא רמיזא?" אמר ליה: "לנוני ימא! דלית כסותא על עינא ולית גבינין על עינא, ולא ניימין ולא בעיין נטורא על עינא. כל שכן עתיקא דעתיקא דלא בעי נטורא! וכל שכן דאיהו משגח לכלא, וכלא מתזן ביה, ולא נאים. הדא הוא דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל - 'ישראל' דלעילא".

כתיב הנה עין יהוה אל יראיו (תהלים לג יח), וכתיב עיני יהוה המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד י). -- לא קשיא! הא בזעיר אנפין, הא באריך אנפין. ועם כל דא - תרי עיינין אינון ואתחזרו לחד.

עינא דאיהי חוור בגו חוור, וחוור דכליל כל חוור. חוורא קדמאה - נהיר וסליק ונחית לאסתכלא דצריר בצרורא. תאנא: בטש האי חוורא ואדליק תלת בוציני דאקרון הוד והדר וחדוה (דה"א טז כז). ולהטין בחדוותא בשלימותא. חוורא תניינא - נהיר וסליק ונחית, ובטש ואפיק ואדליק תלת בוצינין אחרנין דאקרון נצח וחסד ותפארת. ולהטין בשלימותא בחדוותא. חוורא תליתאה - להיט ונהיר ונחית וסליק. ונפיק מסתימותא דמוחא ובטש בבוצינא אמצעיתא שביעאה. ואפיק ארחא למוחא תתאה. ומתלהטן כלהו בוצינין דלתתא.

אמר ר' שמעון: "יאות הוא! ועתיק יומין יפקח עינא דא עלך בשעתא דתצטריך ליה!"

תאנא: חוור בגו חוור, וחוור דכליל כל חוור. חוורא קדמאה - נהיר וסליק ונחית לתלת בוציני דלסטר שמאלא. ולהטין ואסחן בהאי חוורא, כמאן דאסחי גופיה בבוסמין טבין ובריחין על מה דהוו עלוי בקדמיתא. חוורא תניינא - נחית וסליקו. נהיר לתלת בוציני דלסטר ימינא ולהטין ואסחין בהאי חוורא כמאן דאסחי בכוסמין טבין ובריחין על מה דהוו עלוי בקדמייתא. חוורא תליתאה - נהיר וסליק ונחית. ונפיק נהירו דחוורא דלגו לגו מן מוחא. ובטש בשערא אוכמא כד אצטריך. וברישא ובמוחא דרישא. ונהיר לתלת כתרין דאשתארו כמה דאצטריך לגלאה, אי ניחא קמי עתיק סתימא דכלא.

ותאנא: לא סתים האי עינא. ואינון תרין ואתחזרו לחד. כלא הוא ימינא. לית ביה שמאלא. לא נאים ולא אדמיך ולא בעי נטירותא. לית מאן דאגין עליה. הוא אגין על כלא, והוא אשגח על כלא. ומאשגחותא דהאי עינא מתזנן כלהו.

תאנא: אי עינא דא אסתים רגעא חדא - לא יכלין לקיימא כלהו! בגין כך אקרי עינא פקיחא. עינא עלאה. עינא קדישא. עינא דאשגחותא. עינא דלא אדמיך ולא נאים. עינא דהוא נטורא דכלא. עינא דהוא קיומא דכלא. ועל האי כתיב טוב עין הוא יבורך - אל תקרי יבורך אלא יברך - דהאי אתקרי טוב עין ומניה מברך לכלא.

ותאנא לית נהירו לעינא תתאה לאסתחאה מאדמימותא מאוכמותא בר כד אתסחי מהאי נהורא חוורא דעינא עלאה דאקרי טוב עין. ולית דידע כד נהיר עינא עלאה דא קדישא ואסחי לעינא תתאה דא, בר איהו.

וזמינין צדיקייא זכאי עליונין למחמי דא ברוחא דחכמתא! הדא הוא דכתיב כי עין בעין יראו (ישעיהו נב ח). אימתי? בשוב יהוה ציון, וכתיב אשר עין בעין נראה אתה יהוה (במדבר יד יד). ואלמלא עינא טבא עלאה דאשגח ואסחי לעינא תתאה - לא יכיל עלמא למיקם רגעא חדא.

תאנא בצניעותא דספרא: אשגחותא דעינא תתאה - כד אשגח נהירו עלאה ביה! ועייל ההוא נהירו דעלאה בתתאה - דמניה נהיר כלא. הדא הוא דכתיב אשר עין בעין נראה אתה יהוה.

כתיב הנה עין יהוה אל יראיו (תהלים לג יח), וכתיב עיני יהוה המה משוטטים בכל הארץ (זכריה ד י). זכו - עין יהוה אל יראיו, עינא דלעילא. לא זכו - עיני יהוה המה משוטטות, עינא דלתתא.

דתניא מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא? מפני שזכה לאשתגחא בעינא טבא עלאה! הדא הוא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין (בראשית מט כב). אמאי הוא בן פורת? -- עלי עין! כלומר על סבת עין דאשתגח ביה. וכתיב טוב עין הוא יבורך. מאי טעמא? כי נתן מלחמו לדל (משלי כב ט).

מאי טעמא אקרי חד? תא חזי בעיינין דלתתא אית עינא ימינא ואית עינא דשמאלא; ואינון תרי בתרי גווני. אבל הכא - לית עינא שמאלא! ותרוייהו בדרגא חד סלקי - וכלא ימינא! ובגיני כך עינא חד ולא תרין.

ותאנא: עינא דא דהוא עינא דאשגחותא - פקיחא תדיר, חייכא תדיר, וחדאת תדיר. דלא הוי הכי לתתאה - דכלילא בסומקא ובאוכמא ובירוקא בתלת גווני. ולא הוה תדיר פקיחא דליה גבהנא סוטרא על עינא. ועל דא כתיב עורה למה תישן אדני (תהלים מד כד), פקח יהוה עיניך (ישעיהו לז יז).

כד אתפקח - אית למאן דאתפקח לטב, ולמאן דלא אתפקח לטב. ווי למאן דאתפקח ועינא אתערב בסומקא, וסומקא אתחזי לקבליה ומכסיא עינא! מאן ישתזיב מניה! אבל עתיק יומין - טבא דעינא! חוור בגו חוור! חוור דכליל כל חוורי! זכאה חולקיה למאן דישגח עלויה חד חוור מנייהו! ועל דא ודאי כתיב טוב עין הוא יבורך. וכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור יהוה (ישעיהו ב ה).

תאנא: שמיה דעתיקא סתים מכלא ולא מתפרש באורייתא, בר מן אתר חד דאומי זעיר אנפין לאברהם דכתיב בי נשבעתי נאם יהוה (בראשית כב טז) - נאם זעיר אנפין. וכתיב בך יברך ישראל - ישראל דלעילא. וכתיב ישראל אשר בך אתפאר - ישראל קאמר דא. ותנינן עתיק יומין אמרו. והאי והאי שפיר!

תניא: כתיב חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כׇרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב (דניאל ז ט). כורסוון רמיו - מאן הוא? אמר לרבי יהודה: "קום בקיומך ואתקין כרסייא דא!"

אמר ר' יהודה: כתיב כׇּרְסְיֵהּ שְׁבִבִין דִּי נוּר (דניאל ז ט) ועתיק יומין יתיב על האי כרסייא. מאי טעמא? דתניא אי עתיק יומין לא יתיב על האי כרסייא - לא יכיל לאתקיימא עלמא מקמי ההוא כורסייא. כד יתיב עתיק יומין עליה - אתכפייא ההוא כרסייא. ומאן דרכיב שליט. בעידנא דנטיל מהאי כרסייא ויתיב על כורסייא אחרא - כורסייא קדמאה רמיו. דלא שלטא אלא איהו דרכיב ביה - עתיק יומין.

אמר ר' שמעון לר' יהודה: "יתתקן ארחך וייתי בך מעתיק יומין!"

ותא חזי כתיב אני יהוה ראשון ואת אחרונים אני הוא (ישעיה מא ד) - כלא הוא, והוא סתים מכל סטרוי!

חוטמא. תאנא: בחוטמא אשתמודע פרצופא. ותא חזי מה בין עתיקא לזעיר אנפין? דא מאריה דחוטמא! מחד נוקבא חיין, ומחד נוקבא חיין דחיין! האי חוטמא הוא פרדשקא דביה נשיב רוחא דחיי לזעיר אנפין, וקרינן ליה סליחה. והוא נחת רוח - אתבסמותא דרוחא!

דרוחא דנפיק מאינון נוקבי - חד רוחא נפיק לזעיר אנפין לאתערא ליה בגנתא דעדן, וחד רוחא דחיי דביה זמין לאתערא, לזמנא לבריה דדוד, למנדע חכמתא. ומההוא נוקבא אתער ונפיק רוחא ממוחא סתימאה וזמין לאשראה על מלכא משיחא, דכתיב וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהֹוָה. רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהֹוָה (ישעיה יא ב).

הא הכא ד' רוחין! והא רוחא חדא אמרינן!? אמאי תלת? "קום רבי יוסי בקיומך!"

קם ר' יוסי ואמר: ביומוי דמלכא משיחא לא יימרון חד לחד "אליף לי חכמתא!", דכתיב ולא ילַמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיה לא לג). ובההוא זמנא יתער עתיק יומין - רוחא דנפיק ממוחא סתימאה דכלא. וכד ישלוף דא - כל רוחין דלתתא יתערון עמיה.

ומאן אינון? אינון כתרין קדישין דזעיר אנפין. ואינון שיתא רוחין - תלת רוחין אינון דכלילן תלת אחרנין, דכתיב רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יהוה. דתנינן: כתיב וישב שלמה על כסא יהוה (דה"א כט כג), וכתיב שש מעלות לכסא (מ"א י יט). ומלכא משיחא זמין למיתב בשבעה. שיתא אינון ורוחא דעתיק יומין דעלייהו - הא שבעה, כמה דאתמר.

אמר ליה ר' שמעון: "רוחך ינוח לעלמא דאתי!"

תא חזי כתיב כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וגו' (יחזקאל לז ט). וכי ארבע רוחי עלמא מאי עבדי הכא? אלא ארבע רוחי יתערון - תלת אינון, ורוחא דעתיקא סתימא - ארבע. והכי הוו דכד יפוק דא - נפקין עמיה תלתא דכלילן בגו תלתא אחרנין. וזמין קב"ה לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו דכתיב מארבע רוחות באי הרוח. "ארבע רוחות באי" לא כתיב כאן, אלא מארבע רוחות באי.

וביומי דמלכא משיחא לא יצטרכון למילף חד לחד, דהא רוחא דלהון דכליל מכל רוחין יודיע כלא - חכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת יהוה. משום דאיהו רוחא דכלילא מכל רוחי. בגין כך כתיב מארבע רוחות - דאינון ארבע דכלילן בשבעה דרגין עלאין דאמרן.

ותאנא: דכלהו כלילן בהאי רוחא דעתיקא דעתיקין דנפיק ממוחא סתימאה לנוקבא דחוטמא.

ותא חזי מה בין חוטמא לחוטמא! חוטמא דעתיק יומין - חיין מכל סטרוי! חוטמא דזעיר אנפין - כתיב עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל וגו' (תהלים יח ט). עלה עשן באפו - ומההוא עשן דליק נור כד סליק תננא לבתר. גחלים בערו ממנו. מהו ממנו? מאותו עשן מההוא חוטמא מההוא אשא.

תאנא: כד הוה רב המנונא סבא בעי לצלאה צלותיה אמר "לבעל החוטם אני מתפלל, לבעל החוטם אני מתחנן". והיינו דכתיב ותהלתי אחטם לך (ישעיה מח ט) - האי קרא עתיק יומין אמרו.

תאנא: אורכא דחוטמא - תלת מאה ושבעין וחמש עלמין אתמליין מן ההוא חוטמא! וכלהו מתדבקן בזעיר אנפין! האי תושבחתא דתקונא דחוטמא הוא!

וכל תקוני דעתיק יומין - אתחזון ולא אתחזון! אתחזון למארי מדין, ולא אתחזון לכלא.

[י"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין]

פתח ר' שמעון ואמר: ווי מאן דאושיט ידוי בדיקנא יקירא עלאה דסבא קדישא - טמיר וסתים מכלא! דיקנא דההיא תושבחתא! דיקנא דסתים ויקיר מכל תקונוי! דיקנא דלא ידעין עלאין ותתאין! דיקנא דהיא תושבחתא דכל תושבחין! דיקנא דלא הוי בר נש נביאה וקדישא דיקרב למחמי ליה! דיקנא דהיא תלייא בשערוי עד טבורא דלבא. חוורא כתלגא - יקירא דיקירין, טמירא דטמירין, מהימנותא דמהימנותא דכלא!

תאנא בצניעותא דספרא דהאי דיקנא מהימנותא דכלא נפיק מאודנוי, ונחית סוחרניה דפומא קדישא ונחית וסליק וחפי בתקרובתא דבוסמא טבא. חוורא דיקירא ונחית בשקולא, וחפי עד טבורא. הוא דיקנא יקירא מהימנא שלימא - דנגדין ביה תליסר נביעין מבועין דמשח רבות טבא, בתליסר תקונין מתתקנא.

תקונא קדמאה - מתתקן שערא מלעילא. ושארי מההוא תקונא דשׂער רישיה דסליק בתקונוי לעילא מאודנוי, ונחית מקמי פתחא דאודנין בחד חוטא בשקולא טבא, עד רישא דפומא.

תקונא תנינא - מתתקן שערא מרישא דפומא. וסליק עד רישא אחרא דפומא בתקונא שקיל.

תקונא תליתאה - מאמצעיתא דתחות חוטמא. מתחות תרין נוקבין - נפיק חד אורחא. ושערא אתפסק בההוא ארחא, ומליא מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא בתקונא שלים, סוחרניה דההוא אורחא.

תקונא רביעאה - מתתקן שערא ונחית תחות פומא. מרישא חדא לרישא חדא בתקונא שלים.

תקונא חמישאה - תחות פומא נפיק ארחא אחרא בשקולא דארחא דלעילא. ואלין תרין ארחין רשימין על פומא מכאן ומכאן.

תקונא שתיתאה - מתתקן שערא וסליק ונפיק מלרע לעיל - לרישא דפומא. וחפי תקרובתא דבוסמא טבא עד רישא דפומא דלעילא. ונחית שערא לרישא דפתחא דאורחא תתאה דפומא.

תקונא שביעאה - פסיק שערא ואתחזון תרין תפוחין בתקרובתא דבוסמא טבא שפירן ויאן למחזי. בגיניהון אתקיים עלמא! הדא הוא דכתיב באור פני מלך חיים (משלי טז טו).

תקונא תמינאה - נפיק חד חוטא דשערי סוחרניה דדיקנא, ותליין בשקולא עד טבורא.

תקונא תשיעאה - מתערי ומתערבין שערי דיקנא עם אינון שערי דתליין בשקולא. ולא נפקי דא מן דא.

תקונא עשיראה - נחתין שערי תחות דיקנא. וחפיין בגרונא תחות דיקנא.

תקונא חד סר - דלא נפקין נימא מן נימא, ומתשערן בשיעורא שלים.

תקונא תריסר - דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי. ויאן שערי סחור סחור ליה.

תקונא תליסר - דתליין שערי בתחות דיקנא מכאן ומכאן; ביקרא יאה ביקרא שפירא. מחפיין עד טבורא.

לא אתחזי מכל אנפי תקרובא דבוסמא בר אינון תפוחין שפירין חוורין דמפקין חיין לעלמא ומחזיין חדו לזעיר אנפין.

בתליסר תקונין אלין נגדין ונפקין תליסר מבועין דמשח רבות, ונגדין לכל אינון דלתתא. ונהרין בההוא משחא, ומשיחין מההוא משחא דבתליסר תקונין אלין.

בתליסר תקונין אלין אתרשים דיקנא יקירא - סתימאה דכלא דעתיק דעתיקין.

מתרין תפוחין שפירן דאנפוי - נהירין אנפוי דזעיר אנפין. וכל חיזור ושושן דאשתכחן לתתא - נהירין ומתלהטין מההוא נהורא דלעילא.

תקונין תליסר אלין אשתכחו בדיקנא. ובשלימות דיקנא בתקונוי אתקרי בר נש נאמן; דכל דחמי דיקניה - תלי ביה מהימנותא.

תאנא בצניעותא דספרא: תליסר תקונין אלין דתליין בדיקנא יקירא - בשביעאה משתכחי בעלמא, ומתפחתי תליסר תרעי דרחמי.

ומאן דאושיט ידיה לאומאה - כמאן דאומי בתליסר תקוני דיקנא! האי באריך אפין - בזעיר אנפין בכמה!

אמר לרבי יצחק: "קום בקיומך וסלסל בסלסלא בדיקנא קדישא היאך יתתקנון!"

קם רבי יצחק פתח ואמר: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כׇּל חַטֹּאותָם תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם (מיכה ז יח).

תאנא: תליסר מכילין אתחזון הכא, וכלהו נפקין מתליסר מבועין דמשח רבות דתיקונידיקנא קדישא, עתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין. תאנא: תקונא דדיקנא טמיר וסתים. טמיר ולא טמיר. סתים ולא סתים. בתקונוי ידיע ולא ידיע.

תקונא קדמאה - הא תנינן דכל שערא ושערא וכל נימא ונימא לא מתדבקא לחברתה, ושארו נימין דדיקנא לאתתקנא מתקונא דשער רישא.

הכא אית לאסתכלא! אי כל נימין דשער רישא ונימין דדיקנא יקירא עלאה בחד נימא אתכללו - אמאי אלין אריכין ואלין לא אריכין? אמאי נימין דדיקנא לא אריכין כולי האי וקשיין, ואלין דרישא לא קשיין אלא שעיעין?

אלא כל נימין שקילין - דרישא ודיקנא. דרישא - אריכין על כתפין למיגד מרישא לרישא דזעיר אנפין מההוא משיכא דמוחא למוחא דיליה. ובגיני כך לא הוו קשיין. ועל דא אתחזן למהוי רכיכי.

תאנא: מאי דכתיב חכמות בחוץ תרנה (משלי א כ), ולבסוף כתיב ברחובות תתן קולה? האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה!? אלא חכמות בחוץ תרנה - כד נגיד ממוחא סתימאה דאריך אפין למוחא דזעיר אנפין באינון נימין, כאלו מתחבראן לבר תרין מוחין ואתעביד חד מוחא. בגין דלית קיומא למוחא תתאה אלא בקיומא דמוחא עלאה. וכד נגיד מהאי להאי כתיב תתן קולה - חד. ובגין דנגיד ממוחא למוחא באינון נימין - אינון לא אשתכחו קשישין. מאי טעמא? משום דאי אשתכחו קשישין - לא נגיד חכמתא למוחא בהון.

בגיני כך לית חכמתא נפקא מבר נש דאיהו קשיא ומארי דרוגזא דכתיב דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט יז). ומהכא אוליפנא מאן דשערוי דרישיה קשישן - לאו חכמתא מתישבא עמיה.

ועל דא אינון אריכי למיתי תועלתא לכלא. מאי לכלא? למיעל על חוטא דשדרה דמתשקיין מן מוחא. ובגין דא לא תלי שערא דרישא על שערא דדיקנא. דשערא דרישא תלי וסליק על אודנין לאחורוי, ולא תלי על דיקנא, משום דלא אצטריך לאתערבא אלין באלין, דכלהו מתפרשן בארחייהו.

תאנא: כלהו שערי - בין דרישא בין דדיקנא - כלהו חוורי כתלגא. ותאנא: אינהו דדיקנא קשישאי כלהו. מאי טעמא? משום דאינון תקיפא דתקיפין - לאחתא אינון תליסר מכילן מעתיק דעתיקין. והני מכילן מקמי אודנוי שריין. והני מכילן סתימן אינון, דלא יתערבון באחרנין.

ואי תימא דלית אחרנין כוותייהו -- לא! דתניא תליסר מכילן דרחמי מעתיקא קדישא: מי אל כמוך - חד. נושא עון - תרי. ועובר על פשע - תלת. לשארית נחלתו - ארבע. לא החזיק לעד אפו - חמש. כי חפץ חסד הוא - שית. ישוב ירחמנו - שבעה. יכבוש עונותינו - תמניא. ותשליך במצולות ים כל חטאתם - תשעה. תתן אמת ליעקב - עשרה. חסד לאברהם - חד סר. אשר נשבעת לאבותינו - תריסר. מימי קדם - תליסר.

לקביל דא אל רחום וחנון וגו' ואינון לתתא.

ואי תימא משה איך לא אמר אלין עלאין? אלא משה לא אצטריך אלא לאתר דדינא אשתכח, ובאתר דדינא אשתכח לא בעי הכי למימר. ומשה לא אמר אלא בעידנא דישראל חאבו ודינא הוה תלייא, ובגיני כך לא אמר משה אלא באתר דדינא אשתכח. אבל בהאי אתר - סדורא דשבחא דעתיק יומין מסדר נביאה!

ואינון תליסר תקונין דדיקנא עלאה קדישא טמירא דטמירין - תקיפין לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין! מאן חמי דיקנא עלאה קדישא טמירא דטמירין דלא אכסיף מניה! ובגין כך כל שערוי קשישין ותקיפין בתקונוי.

ואי תימא אי הכי הא שערי דלתתא אינון אוכמי - אמאי לא הוו דא כדא? דתניא כתיב קווצותיו תלתלים שחורות כעורב (שיר ה יא), וכתיב ושער רישיה כעמר נקא (דניאל ז ט)!? -- לא קשיא! הא בדיקנא עלאה, הא בדיקנא תתאה! ועל דא כד אתייהיבת אורייתא לישראל - אתייהיבת באש שחורה על גבי אש לבנה.

ועיקרא דמלה משום דהני שערי ממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא דלתתא. ואינון לעילא מן דיקנא. דיקנא בלחודוי הוא, וכל תקונוי בלחודיהון אשתכחו! דיקנא בלחודוי, ושערי בלחודייהו.

תקונא קדמאה תקונא דשארי מרישא דשערי דרישא. ותאנא: כל תקוני דיקנא לא אשתכח אלא ממוחא דרישא. והכא לא פריש הכי דהא לא הוי אלא תקונא דא דנחית מן רישא דשערי דרישא. הכי אשתכח. (חסר כאן)

ומהאי דיקנא אשתמודע כל מה דהוי ברישא מאלף עלמין דחתימין בעזקא דדכיא. עזקא דכליל כל עזקין.

אורכא דכל שערא דנחית מקמי אודנוי - לא הוי אריכא, ולא אתדבק דא בדא, ולא (ס"א דכלא) נחתין. אלין שערין - מכד נגדין אתמשכן (ס"א אלא מכד נחתין אלין שערין נגדין ואתמשכן) ותליין.

ושירותא דתקונא קדמאה - תלתין וחד קוצי שקילן אתמשכן עד רישא דפומא. ותלת מאה ותשעין נימין אשתכחן בכל קוצא וקוצא.

תלתין וחד קוצי שקילין דהוו בתקונא קדמאה תקיפין לאכפייא לתתא כחושבן א"ל. מהו אל? תקיף יכול. ובכל קוצא וקוצא מתפרשין תלתין וחד עלמין תקיפין שלטין לאתעיינא. ואתפשטו תלתין וחד בהאי סטר ותלתין וחד בהאי סטר.

וכל עלמא ועלמא מניה מתפרש לאלף עלמין דכסיפין לעדונא רבא. וכלא סתים ברישא דדיקנא דכליל תקיפא. וכלילן בהאי אל. ועם כל דא האי אל אתכפייא לרחמי דרחמי דעתיק יומין, ואתכלל ואתפשט ביה.

אמאי עד פומא? משום דכתיב דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ (דניאל ז י) - מאי דינא יתיב? יתיב לאתריה, דלא שלטא. הדא הוא דכתיב פלא יועץ אל גבור (ישעיה ט ה) - אל דהוא גבור, ואתבסם בדיוקנא קדישא דעתיק יומין. ורזא דכתיב מי אל כמוך - בעתיק יומין אתמר, בתקונא קדמאה דדיקנא קדישא עלאה.

עלמא קדמאה דנפיק מתקונא קדמאה - שליט ונחית וסליק לאלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין. ומניה מתאחדין בקסטא בעזקא רבא. עלמא תניינא דנפיק מהאי תקונא - שליט ונפיק. ונחית וסליק לשבעה וחמשין אלף דרגין מארי דיבבא. ומתאחדן מניה לאכפייא בקודלא בחיורא. עלמא תליתאה דנפיק מהאי תקונא - שליט ונחית וסליק לשיתא ותשעין אלפין מארי דיללא. ומתאחדן מניה כבוסיטא לקוסיטרא.

ומהאי תקונא מתכפיין כלהו ומתבסמן במרירא דדמעין דמתבסמין בימא רבא.

מאן חמי תקונא דא דדיקנא קדישא עלאה יקירא דלא אכסיף מניה! מאן חמי טמירותא דקוצין דשערי דתליין מהאי סבא יתיב בעיטרא דעטרין! עטרין דכל עטרין! עטרין דלא אתכללו בעטרין! עטרין דלא כשאר עטרין! עטרין - דעטרין דלתתא מתאחדן מנהון!

ובגין כך הני תקונין - אינון תקונין דלתתא מנהון מתאחדין. תקוני דאתתקן דאצטריך לאתברכא מאן דבעי ברכה. דכל תקונין דאתתקן - בקבלהון ברכאן משתכחין, ואתעביד מה דאתעביד.

כלא כליל בהני תקונין! כלא זקפן לקבלי תקונין דמלכא תקיפא, עתיקא סתימא דכלא! וכלהו אתבסמן מתקונין אלין! תאנא: אי עתיק דעתיקין קדישא דקדישין לא אתתקן באלין תקונין - לא אשתכחו עלאין ותתאין, וכלא הוי כלא הוי!

ותניא: עד כמה זהירין אלין תקוני דדיקנא? -- עד תליסר. וכל זמנא דתליסר אלין משתכחין - זהירין אלין דלתתא. וכלא בחושבנא דאלין תליסר. אשתכח דיקנא דמלכא עתיקא יקירא מכלא! כלא בחד איהו - טמירא ויקירא!

ובגין דאיהו יקירא וטמירא מכלא - לא אדכר ביה באתר דאורייתא ולא אתגלייא. ומה דיקנא אתגלייא? דיקנא דכהנא רבא עלאה! ומהאי דיקנא נחית לדיקנא דכהנא רבא דלתתא.

דיקנא דכהנא רבא בתמניא תקונין אתתקן. ובגין כך תמניא תקונין לכהנא רבא כד משחא נחית על דקניה. הדא הוא דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו' (תהלים קלג ב). ומנא לן? דכתיב שבת אחים גם יחד (תהלים קלג א) - גם - לרבות כהן גדול דלתתא; דכל זמנא דכהנא רבא דלתתא משמש בכהונא רבא - כביכול כהן גדול דלעילא משמש בכהונא רבא.

דא תקונא חד דדיקנא דעתיקא סתימא דכלא.

אמר ליה רבי שמעון: "יאות אנת ר' יצחק למחמי ביקירא דתקוני דדיקנא, וסבר אפי דעתיק יומין עתיקא דעתיקין! זכאה חולקך וזכאה חולקי עמכון בעלמא דאתי!"

תקונא תניינא מתתקן שערא מרישא דפומא עד רישא אחרא דפומא בתקונא שקיל. "קום ר' חזקיה וקאים בקיומך! ואוקיר יקרא דתקונא דא דדיקנא קדישא!"

קם ר' חזקיה. שארי ואמר: אני לדודי ועלי תשוקתו (שיר ז יא) - מי גרם שאני לדודי? משום דעלי תשוקתו.

מסתכל הוינא וארו חמית נהורא יקירא דבוצינא עלאה - נהיר וסליק לתלת מאה וחמשה ועשרין עיבר. וחד חשוך הוה אתסחי בההוא נהורא כמאן דאתסחי בההוא נהרא עמיקא דמימוי מתפלגין ונהרין ונגדין לכל עיבר ממה דעלוי. וסליק ההוא נהורא בשפתא דימא עלאה עמיקא - דכל פתחין טבין ויקירין בההוא פתחא אתפתחן.

אנא שאיל מהם פשרא דחמית. פתחו ואמרו: "נושא עון חמיתא!"

אמר: "דא הוא תקונא תניינא!" יתיב.

א"ר שמעון: "האידנא אתקשר עלמא! בריך אנת ר' חזקיה לעתיקא דעתיקין!"

אמר ר' שמעון: כלהו בוצינין חברין דאתיין בהאי עזקא קדישא - אסהדנא עלי שמייא עלאין דעלאין וארעא קדישא עלאה דעלאה - דאנא חמי השתא מה דלא חמא בר נש מיומא דסליק משה זמנא תניינא לטורא דסיני! דאנא חמינא אנפאי נהירין כנהורא דשמשא תקיפא דזמין למיפק באסוותא לעלמא, דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג כ). ועוד: דאנא ידענא דאנפאי נהירין! ומשה לא ידע ולא אסתכל. הדא הוא דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו (שמות לד כט).

ועוד דאנא חמי בעיני תליסר מכילין גליפין קמאי, ונהירין כבוצינין. וכד אתפריש כל חד מנייהו מפומיכון - אסתליק ואתתקן ואתעטר ואתטמר בטמירותא דתקוני דדיקנא. וכל אחרנין אשתארן. ובעוד דכל חד מתפרש בפומייכו - נהיר ואתעטר ויתיב כמלכא בגו חיליה. וכד אסתיים לאתפרשא - סליק ואתעטר בעטרא קדישא ואתתקן ואתטמר ויתיב בתקונוי דדיקנא קדישא. וכן לכל חד וחד.

"אזדרזו חברין קדישין! דהא בקיומא דא לא יהא עד דייתי מלכא משיחא!"

"קום ר' חזקיה תניינות ואוקיר תיקונא תליתאה דדיקנא קדישא!"

תאנא: עד לא קם ר' חזקיה - קלא נפק ואמר אין מלאך אחד עושה שתי שליחיות! אתרגיש ר' שמעון ואמר: "ודאי כל חד וחד באתריה! ואנא ור' אלעזר ברי ור' אבא - נשתלים שלימתא עלאה". "קום ר' חייא!"

קם ר' חייא פתח ואמר: וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱהֹוִה הנה לא ידעתי דַּבֵּר כי נער אנכי (ירמיהו א ו). וכי ירמיה לא הוה ידע למללא? והא כמה מלולין נפקי מפומוי עד לא אמר דא! והוא אמר מלה כדיבא דכתיב הנה לא ידעתי דבר!? אלא חס ושלום דאיהו אמר על דא!

אלא הכי תאנא: מה בין 'דבור' ל'אמירה'? 'אמירה' הוא דלא בעי לארמא קלא, 'דבור' - בעי לארמא קלא ולאכרזא מלין, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר (שמות כ א). ותאנא: כל עלמא שמעו ההוא דבור וכל עלמא אזדעזעו. ובגין כך כתיב וידבר ולא כתיב ויאמר. אוף הכא כתיב הנה לא ידעתי דבר - לאכרזא מלה ולאוכחא ברוח קדשא לעלמא!

אי הכי הא כתיב וידבר יהוה אל משה לאמר!? אלא מאן הוא נביאה עלאה כמשה דלא זכה בר נש כוותיה - דהוא שמע 'דבור' בהכרזה ולא דחיל ולא אזדעזע! ושאר נביאים אזדעזעו אפילו ב'אמירה', ודחלין בדחילו!

ותאנא: תקונא קדמאה דדיקנא ותניינא - לאייתאה לתליתאה! דכתיב הֶן כׇּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר (איוב לג כט). [נוסח אחר: ותא חזי דתרין תקונין קדמאין - למיתי לתליתאה הוו!] דהוא תקונא תליתאה, מאמצעיתא דתחות חוטמא מתחות תרין נוקבין - נפיק חד ארחא. ושערא אתפסק בההוא ארחא. אמאי אתפסק? משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא. ושערא לא אתרבי בהאי אורחא משום דכתיב ועובר על פשע - למיהב אעברא עד פומא קדישא דיימא סלחתי.

תאנא: כמה ערקיסאות מחכאן לההוא פומא. ולא אתגלי לחד מנייהו - דהא אסתלק ואתעטר. ידיע ולא ידיע.

תאנא בצניעותא דספרא: מהו דכתיב פשע? זכו - עובר, לא זכו - פשע. האי בזעיר אנפין. מאי בין האי להאי? בזעיר אנפין כד נחית ההוא אורחא מתחות נוקבי חוטמי כתיב ויחר אף יהוה בם וילך (במדבר יב ט). מאי וילך? דנפיק רוחא דרוגזא מאינון נוקבי. ומאן דאשכח קמיה אזיל ולא אשתכח. הדא הוא דכתיב 'כי רוח יהוה נשבה בו ואיננו' (ישעיה מ ז) [בספרים אחרים: כי רוח עברה בו ואיננו (תהלים קג טז)]. באריך אפין כתיב ועובר על פשע, וכתיב ורוח עָבְרָה ותטהרם (איוב לז כא).

ותאנא: הכא כתיב עובר על פשע - בההוא ארחא. התם ועבר יהוה לנגוף את מצרים (שמות יב כג). זכאה חולקיה דמאן דזכי להאי!

ודא הוא תקונא תליתאה דדיקנא יקירא קדישא עלאה עתיקא דעתיקי!

אמר ר' שמעון: "ודאי קב"ה יסגי לאוטבא לך, ויחדי לאגנא עלך!"

ותאנא: מאי דכתיב שוש אשיש ביהוה (ישעיהו סא י) - בעתיק יומין אתמר, דהא הוא חדוותא דכלא.

תאנא: בשעתא דאתגלי האי אורחא דדיקנא דעתיק יומין - כלהו מארי דיבבא ויללה ומאריהון דדינא - סתימין ושתיקין. ולית דיפתח פטרא לאבאשא משום דהאי אורחא אתגלייא לתקנא. ומהאי - מאן דאחיד ואזהר לשתקאה - להאי אורחא רשים. דהוא סימנא דעתיקא קדישא.

תקונא רביעאה מתתקן שערא תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא. הדא הוא דכתיב לשארית נחלתו, כמה דאת אמר ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה (מ"ב יט ד) - הנמצאה ממש. שארית דכתיב שארית ישראל לא יעשו עולה (צפניה ג יג).

תקונא חמישאה נפיק אורחא אחרא מתחות פומא. הדא הוא דכתיב לא החזיק לעד אפו.

"קום ר' יוסי!"

קם ר' יוסי פתח ואמר: אשרי העם שככה לו אשרי העם שיהוה אלהיו (תהלים קמד טו). אשרי העם שככה לו - מהו שככה לו? כמה דאת אמר וחמת המלך שככה (אסתר ז י) - שכיך מרוגזיה. דבר אחר: שכיך ברוגזיה, הדא הוא דכתיב ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג (במדבר יא טו) - דא הוא דינא דדייני. אשרי העם שיהוה אלהיו - רחמי דרחמי.

דבר אחר: שככה - שמא דכליל כל שמהן, וקב"ה מעבר רוגזיה ואנח ביה לזעיר אנפין, ומעביר על כל אינון דלבר. דתניא: ארחא עלאה דדיקנא קדישא (דאיהו נחית תחות נוקבי דחוטמא דעתיקי) והאי ארחא דלתתא - שקילן אינון בכלא! דא לעילא ודא לתתא! לעילא - עובר על פשע. לתתא - לא החזיק לעד אפו. ותנינן לא החזיק - דלא אית אתר למיתב. כמה דלעילא יהיב ארחא לאתעברא - כך לתתא יהיב אתר לאעברא.

תאנא: בכל אתר דבהאי עתיקא טמירא דכלא ארחא אתגלייא - טב לכלהו דלתתא! דהא אתחזי עיטא למעבד טב לכלא. מאן דסתים ולא אתגלייא - לית עיטא. ולית מאן דידע ליה אלא הוא בלחודוי, כמה ד'עדן עלאה' לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי. ועל האי כתיב מה גדלו מעשיך יהוה מאד עמקו מחשבותיך (תהלים צב ו).

אמר ר' שמעון: "יתתקנון עובדך לעלמא דאתי מעם עתיקא דעתיקין".

תקונא שתיתאה מתתקן שערא וסליק מלרע לעילא, וחפי תקרובתא דבוסמא טבא עד רישא דפומא דלעילא. ונחית שערא לרישא דפתחא דארחא תתאה דפומא.

"קום ר' ייסא ואתקון תקונא דא!"

קם ר' ייסא פתח ואמר: וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ (ישעיה נד י) וכתיב וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ (ישעיהו נד ח). הני קראי קשיין אהדדי!?

ולא אקשו! דתנינן אית חסד ואית חסד. אית 'חסד דלגאו' ואית 'חסד דלבר'. חסד דלגאו - הא דאמרן דעתיקא דעתיקין! והוא סתים בסטרא דא דדיקנא דאקרי פאת הזקן. ולא בעי בר נש לחבלא האי סטרא משום האי חסד דלגאו דעתיק יומין. ובגין כך בכהן דלתתא כתיב ביה לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו (ויקרא כא ה). מאי טעמא? בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיקא - דכהן מסטרא דא קא אתי. ותאנא בצניעותא דספרא: בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני! ולא לקטעא ליה ולא ישתצי מעלמא! והאי דכתיב וחסדי מאתך לא ימוש - חסד דעתיק יומין!

ובחסד עולם חסד דאקרי "חסד עולם", והאי הוא אחרא דזעיר אנפין דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג).

והאי חסד דעתיק דעתיקין הוא חסד דקשוט. וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא. ובגין כך כתיב כי חפץ חסד הוא - דא הוא תקונא שתיתאה דדיקנא יקירא דעתיק דעתיקי!

תקונא שביעאה פסיק שערא ואתחזן תרין תפוחין בתקרובתא דבוסמא, שפירן ויאן למיחזי.

פתח ר' שמעון ואמר: כתפוח בעצי היער וגו' (שיר ב ג) - מה תפוח זה כליל בתלת גווני - כך קב"ה! תרין תפוחין כליל שיתא גווני. ותרין תפוחין אלין דאינון תקונא שביעאה - אינון כללא דכל שיתא תקונין דאמינא! ובגיניהון אתקיים באור פני מלך חיים (משלי טז טו).

ותאנא: מהני תפוחין נפקין חיין לעלמא, ומחזיין חידו לזעיר אנפין.

כתיב יאר יהוה פניו אליך (במדבר ו כ), וכתיב באור פני מלך חיים. באור פני מלך - אלין אינון תרין תפוחין דתקרובתא דבוסמא דאמינא. יאר יהוה פניו אליך - פנים דלבר - דכד נהרין מתברך עלמא. ותאנא: כל זמן דהני בוציני דלבר נהירין - כל עלמא מתברך ולא אשתכח רוגזא בעלמא. ומה אי הני דלבר כך - תרין תפוחין דנהרין תדירא דחדאן תדירא - על אחת כמה וכמה!

תניא: כד אתגליין תרין תפוחין אלין - אתחזי זעיר אנפין בחדוותא. וכל אינון בוצינין דלתתא בחדוותא. וכל אינון דלתתא נהרין. וכל עלמין חדאן ושלימין מכל שלימותא. וכלא חדאן ונהרין. וכל טיבו לא פסיק. כלהו אתמליין בשעתא חדא. כלהו חדאן בשעתא חדא!

תא חזי! פנים דלבר - אית זמן דנהרין ואית זמן דלא נהרין! ובגין כך כתיב יאר יהוה פניו אליך (במדבר ו כ), יאר פניו אתנו סלה (תהלים סז ב) - מכלל דלא הוי תדירא, אלא כד אתגליין תפוחין דלעילא.

תאנא: אלין תפוחין דסתימין - נהירין וחוורין תדירא. ומנהון נהירין לתלת מאה ושבעין עיבר. וכל שיתא תקונין קדמאין דבדיקנא - ביה כלילן. הדא הוא דכתיב ישוב ירחמנו. ישוב - מכלל דזמנין טמירין וזמנין אתגליין.

הכא הוא ישוב ירחמנו ובהאי דלתתא הוא ואמת. דא הוא תקונא שביעאה דכליל שיתא בתרין תפוחין דבעתיקא דעתיקין.

תקונא תמינאה - נפיק חד חוטא דשערי סוחרניה דדיקנא, ותליין בשקולא עד טבורא.

"קום אלעזר ברי - אתקין תקונא דא!"

קם רבי אלעזר. פתח ואמר: הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה שבהיכל. מלה דא אוקימנא בספרא דצניעותא. והכא אית לאסתכלא.

וכי הכל תלוי במזל?! ותנינן ספר תורה קדש ונרתקו קדש וההיכל קדש. וכתיב וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש (ישעיה ו ג) - הא תלת אינון. וספר תורה לקבליהון - נרתקו קדש, וההיכל קדש, והוא קדוש. והתורה נִתנה בשלש קדושות, בשלש מעלות, בימים שלשה. שכינה בשלש - לוחות וארון והיכל. והכל בספר תורה תליא! ואיהו תליא במזל!? וכתיב ומאותות השמים אל תחתו (ירמיהו י ב)! מאן דאיהו בקדושות הללו להוי תליא במזלא?!

אלא הכי אוקימנא בספרא דצניעותא, האי חוטא יקירא קדישא דכל שערי דדיקנא תליין ביה אתקרי מזל. מאי טעמא? משום דכל קדשי קודשין דקודשיא בהאי מזלא תליין. וספר תורה - אע"ג דאיהו קדוש - לא חל עליה עשר קדושין עד דעייל להיכל. כיון דעייל להיכל - אתקרי קדוש בעשר קדושות. כגוונא דלעילא דלא אתקרי היכל אלא כד אתחברן עשר קדושות.

ותאנא: הכל תלוי במזל דאיהו האי חוטא יקירא קדישא - דכל שערין תליין ביה. אמאי אקרי מזל? משום דמניה תליין מזלי, ומזלי מניה עלאין ותתאין. ובגין כך איהי תלייא. וביה תליין כל מלי דעלמא עלאין ותתאין. ואפילו ספר תורה שבהיכל דמתעטר בעשר קדושות - לא נפיק מכלליה עם שאר קדושין. וכלהו תליין בהאי!

ומאן דחמי להאי תקונא - אתכבשן חוביהון מקמיה ומתכפיין. הדא הוא דכתיב יכבוש עונותינו.

אמר ליה ר' שמעון: "בריך ברי לקודשא דקדישין עתיק מכלא!"

תקונא תשיעאה מתערבין שערי עם אינון שערי דתליין, ולא נפקין דא מן דא.

"קום ר' אבא!"

קם ר' אבא ואמר: אלין שערי דמתערבין עם אינון דתליין אקרון מצולות ים - משום דנפקי ממותרי מוחא. ומהאי אתרא רמיו כל מארי דתבעין חובי דבני נשא ואתכפיין.

אמר ר' שמעון: "בריך תהא לעתיק יומין!"

תקונא עשיראה נחתין שערי תחות דיקנא וחפיין בגרונא תחות דיקנא.

"קום ר' יהודה!"

קם ר' יהודה פתח ואמר: ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד יהוה וגו' (ישעיה ב יט). מפני פחד יהוה - הא אתידע דמאן דאיהו לבר פחד יהוה אתקרי. ומהדר גאונו - אינון שערי דתחות דיקנא ואתקרון הדר גאונו. תרי! תקונא עשיראה - תתן אמת ליעקב, ותקונא חד סר - דלא נפקי נימא מן נימא - חסד לאברהם.

תקונא דתריסר דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרין. ויאין שערי סחור סחור ליה בגין דלא אשתכח טרחותא, כמה דאצטריך.

טרחותא במאי קא מיירי? דינא! באתר דינא טרחותא אשתכח! וכי שערי דדיקנא טרחא אינון או דינא אינון? והא כלא רחמי אתחזן?! אלא דלא אתטרח בנשיבא דרוחא דזעיר אנפין!

דתאנא: מהאי פומא קדישא עלאה קדש קדשים נשבא רוחא. מאי רוחא? רוחא דאיתרק ביה. דמתלבש ביה זעיר אנפין. ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא. וכד ההוא רוחא נפיק - אתפרש לתלתין ושבעה אלף עיבר. ואתפשט כל חד בלחודוי לאתריה. וכל מאן דאתחזי לאתלבשא מניה - אתלבש.

ועל דא שערין לא אשתכחו על פומא קדישא, משום דרוחיה נפיק ולא בעי מלה אחרא לאתערבא ביה ולקרבא בהדיה. ודא הוא טמירותא דכלא דלא אתדבק לא לעילא ולא לתתא. והוא סתים בסתימא דסתימין דלא אתידע. דא הוא דלא אתתקן ולא הוה ביה תקונא. ובגין כך רוח דנפיק לבר מההוא דלבר, ומתלבשין ביה נביאי מהימני - אתקרי פי יהוה. אבל בהאי עתיקא דעתיקין - לא אתפרש. ולית מאן דידע רוחיה בר איהו. ובגין כך שערוי שקילין סוחרנא דפומא, ופומא אתפני מכל סטרוי.

ובהאי אתרחיצו אבהתנא לאתלבשא בהאי רוחא דמתפשט לכמה עיברין, באתר דכל שערי שקילין בסוחרנוי. הדא הוא דכתיב אשר נשבעת לאבותינו.

ודא הוא תקונא קדישא עלאה דתריסר, דמכאן אשתלשלו תריסר תחומין לעילא, תריסר תחומין לתתא, תריסר תחומין לתריסר שבטי אבהתא. הדא הוא דכתיב אשר נשבעת לאבותינו.

תקונא דתליסר תליין שערי דתחות דיקנא מכאן ומכאן, ביקרא יאה וביקרא שפירא, וחפיין עד טבורא, ולא אתחזיין מאנפי תקרובא דבוסמא בר אינון תפוחין שפירן חוורין.

א"ר שמעון: זכאה חולקיה דמאן דאשתכח בהאי אדרא קדישא עלאה דאנן ביה! זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי! דאנן יתבין בקדושה עלאה, אשא עלאה אסחר לן, והא כל תקונין עלאין דדיקנא קדישא אתתקנו ואתעטרו ואסחרו לדוכתייהו.

והאי תקונא דתליסר הוא תקונא יאה דביה אחידן כלא! כלהו מתכספין למזקף רישא לקבליה. מניה תליין כל אינון דבזעיר אנפין אחידן. מניה תליין עלאין ותתאין. וכל גנזין עלאין ותתאין גניזין ביה וביה כלילן. ואיהו מזלא דמתזלא מניה כלא. דא הוא תקונא שלימתא דאשלים לכל תקונין! דא אשלים לכלא!

תאנא: אלין תקונין אקרון ימי קדם - יומין קדמאין דקדמאי. ואינון דאשתכחו בזעיר אנפין אקרון ימי עולם. ותאנא: אלין ימי קדם - כלהו מתתקנן בתקונא דדיקנא דעתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין. והאי דתליסר כליל להון כמה דאתמר. ודא יומא לא אתכליל בהדייהו אלא הוא כליל כלא.

ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא - ההוא אתקרי יום אחד; דביה זמין לאוקיר דיקניה. הדא הוא דכתיב יום אחד הוּא יִוָּדַע לַיהֹוָה (זכריה יד ז) - הוא בלחודוי יתיר מכלא, הוא דכליל כלא, הוא דלא אתקרי בשמא ידיעא.

דתנינן, באתר דאית יום אית לילה - דלית יום בלא לילה. ומשום דההוא זמנא זמן יהא דיקרא דדיקנא והוא בלחודוי ישתכח - לא אתקרי לא יום ולא לילה! דלית 'יום' אקרי אלא מסטרא דילן, ולית 'לילה' אקרי אלא מסטרא דילן. ומשום דהאי תקונא כליל כלא - לא אתידע ולא אתחזי מניה. ומניה נגיד משחא דרבותא לתליסר עיבר מבועין לכל אינון דלתתא דנהרין בההוא משחא.

בתליסר תקונין אילין אתתקנא דיקנא קדישא עלאה. ואלין תקונין דבהאי דיקנא מתתקנן ונחתן לכמה עיבר, ולא אתחזון היך מתפשטין והיך נפקין. מכלא אסתימו ומכלא אתטמרו. לית דידע אתר להאי עתיקא. בפשיטותא דלהון כלהון כלילן כמה דאתמר. אתידע ולא אתידע, טמיר ולא טמיר. עליה אתקרי אני יהוה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב ח), וכתיב הוא עשנו ולא אנחנו (תהלים ק ג). וכתיב ועתיק יומין יתיב (דניאל ז ט) - באתריה יתיב ולית דידע ליה. יתיב ולא שכיח. וכתיב אודך על כי נוראות נפליתי וגו' (תהלים קלט יד).

מקורות הנוסח של הפירושים