ספר הזוהר – פרשת משפטים

כי תקנה עבד עברי

אמרו המגיהים, מתחלת הפרשה עד מעשה ידי להתפאר בדף קיד ע"א, הוא מן הסבא, ויגענו ומצאנו הנוסחא מדויקת, תודה לאל חי

פתח רבי שמעון ואמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום ואלין דיניא דתסדר קדמיהון, אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה.

כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד, ובשביעית יצא לחפשי חנם חברייא, עידן הכא לגלאה כמה רזין טמירין דגלגולא. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד -- כד נשמתא אתחייבת בגלגולא, אם היא מסטרא דההוא עבד מטטרו"ן, דאיהו כליל שית סטרין, כתיב ביה "שש שנים יעבד"-- גלגולין דילה לא מתחייבא אלא שית שנין, עד דאשלימת שש דרגין מההוא אתר דאתנטילת. אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא, דאיהי 'שביעית', ודאי מה כתיב? "ובשביעית יצא לחפשי חנם"-- דצדיק ודאי לית ביה מלאכה; כיון דלית ביה מלאכה - לית ביה שעבוד. ונשמתא דאיהי מתמן אתמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם-- לית בה שעבודא.

אדהכי הא סבא נחת לגביה, אמר ליה, אי הכי, רבי, מה תוספת לנשמתא דאיהי מנה, דאתמר בה (שמות כ י) לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך וגו'? אמר ליה, סבא סבא, ואת שאיל דא, דודאי האי על נשמתא דצדיק אתמר, דאף על גב דאתחייב לאחתא בגלגולא בכל אלין, אפילו בעבד ואמה, ובעירן דאינון אופנים, או בכל חיון, דמנהון נשמתין דבני נשא, כתיב בה לא תעשה כל מלאכה, והאי איהו (ויקרא כה לט) לא תעבד בו עבודת עבד, בצדיק דאיהו יום השבת, לא תעבד בו עבודת עבד, דאיהו יום דחול.

אבל סבא סבא, שבת (ד"א נשמתא) דאיהי בת יחידה, ואיהי בת זוגיה דצדיק דאיהו שבת, מאי אם אחרת יקח לו? אמר ליה, הא ודאי הבדלה חולו של שבת, דאית אחרת דלא אתקריאת חולו של שבת, אלא חולו של טמאה שפחה. אמר ליה, והא חולו של שבת מאי היא? אמר ליה דא אמתא, דאיהי גופא דבת יחידה, דעלה אתמר אם אחרת יקח לו. תא חזי, אית נשמתא דאתקריאת 'אמה', ואית נשמתא דאתקריאת 'שפחה', ואית נשמתא דאתקריאת 'ברתא דמלכא'. הכא אית איש דאתמר ביה (שמות טו ג) יהוה איש מלחמה, ואית איש דאתמר ביה (דניאל ט כא) והאיש גבריאל. ובגין דא נשמתא דאיהי מחייבא בגלגול, אם היא ברתא דקודשא בריך הוא, אי תימא דאזדבן בגופא נוכראה דתמן שלטנותא דיצר הרע, דאיהו מסטרא דסמא"ל, ח"ו, דהא כתיב (ישעיה מב ח) אני יהו"ה הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, דאיהו יצר הרע. וההוא גופא דשריא ברתא דמלכא, אי תימא דאזדבן בכתרין תתאין דמסאבו, חלילה וחס, עלה אתמר (ויקרא כה כג) והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ.

מאן גופא דברתא דמלכא? דא מטטרון, והאי גופא איהו אמה דשכינתא, אף על גב דאיהי נשמתא דאיהי ברתא דמלכא שבויה תמן, בגלגולא אתיא, דאתיין גלגולין בגין דאתית תמן, מה כתיב בה? וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים.

ועוד וכי ימכור איש דא קודשא בריך הוא; את בתו-- אלו ישראל, דאינון מסטרא דבת יחידה אתקריאו בתו. ואי תימא דיפקון כגוונא דאינון דמסטרא דעבד דאיהו מטטרו"ן, דנפקו במנוסה ממצרים; לא תצא כצאת העבדים-- הדא הוא דכתיב (ישעיה נב יב) כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון.

תא חזי, בר נש כד אתיליד יהבין ליה נפשא, מסטרא דבעירא מסטרא דדכיו, מסטרא דאלין דאתקרון 'אופני הקודש'. זכה יתיר יהבין ליה רוחא מסטרא ד'חיות הקודש'. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא. ותלת אלין אינון: 'אמה' 'עבד' ו'שפחה' דברתא דמלכא.

זכה יתיר יהבין ליה נפשא בארח אצילות, מסטרא דבת יחידה, ואתקריאת איהי 'בת מלך'. זכה יתיר יהבין ליה רוחא דאצילות מסטרא דעמודא דאמצעיתא, ואקרי 'בן' לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (דברים יד א) בנים אתם ליהו"ה אלהיכ"ם. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאבא ואמא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, מאי "חיים"? אלא אינון י"ה, דעלייהו אתמר (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה ואשתלים ביה יהו"ה. זכה יתיר יהבין ליה יהו"ה בשלימו דאתוון יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דאיהו אדם בארח אצילות דעילא, ואתקרי בדיוקנא דמאריה, ועליה אתמר (בראשית א כח) ורדו בדגת הים וגו', והאי איהו שולטנותיה בכל רקיעין, ובכל אופנים ושרפים וחיוון, ובכל חיילין ותוקפין דלעילא ותתא, ובגין דא כד בר נש זכי בנפש מסטרא דבת יחידה, אתמר ביה לא תצא כצאת העבדים.

רבי חייא ורבי יוסי אערעו חד ליליא במגדל דצור, אתארחו תמן, וחדו דא בדא. אמר רבי יוסי, כמה חדינא דחמינא אנפי שכינתא, דהשתא בכל ארחא דא אצטערנא בחדא סבא טייעא, דהוה שאיל לי כל ארחא: ( א ) מאן הוא נחשא דפרח באוירא, ואזיל בפירודא, ובין כך ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שנוי, שרי בחבורא וסיים בפירודא? ( ב ) ומאי איהו נשרא דקא מקננא באילן דלא הוה, בנוי דאתגזלו ולאו מן בריין, דאתבריאו באתר דלא אתבריאו? ( ג ) כד סלקין נחתין, כד נחתין סלקין. ( ד ) תרין דאינון חד, וחד דאינון תלתא. ( ה ) מהו עולימתא שפירתא ולית לה עיינין, וגופא טמירתא ואתגליא, איהי נפקת בצפרא ואתכסיאת ביממא, אתקשטת בקשוטין דלא הוו?

כל דא שאיל בארחא ואצטערנא, והשתא אית לי נייחא, דאילו הוינא כחדא אתעסקנא במלי דאורייתא, מה דהוינן במלין אחרנין דתהו. אמר רבי חייא, וההוא סבא טייעא ידעת ביה כלום. אמר ליה ידענא דלית ממשו במלוי, דאילו הוה ידע יפתח באורייתא, ולא הוה ארחא בריקנייא. אמר רבי חייא וההוא טייעא אית הכא, דהא לזמנין באינון ריקנין ישכח גבר זגין דדהבא, אמר ליה הא הכא איהו, ואתקין חמריה במיכלא, קרו ליה ואתא לקמייהו.

אמר לון, השתא תרין אינון תלת, ותלת אינון כחד, אמר רבי יוסי, לא אמינא לך דכל מלוי ריקנין ואינון בריקנייא. יתיב קמייהו. אמר לון, רבנן, אנא טייעא אתעבידנא, ומיומין זעירין, דהא בקדמיתא לא הוינא טייעא, אבל ברא חד זעירא אית לי, ויהבית ליה בבי ספרא, ובעינא דישתדל באורייתא, וכד אנא אשכחנא חד מרבנן דאזיל בארחא, אנא טעין אבתריה, והאי יומא חשיבנא דאשמע מלין חדתין באורייתא, ולא שמענא מידי. אמר רבי יוסי, בכל מלין דשמענא דקאמרת לא תווהנא אלא מחד, או אנת בשטותא אמרת, או מלין ריקנין אינון. אמר ההוא סבא ומאן איהי? אמר עולימתא שפירתא וכו'.

פתח ההוא סבא ואמר, (תהלים קיח ו) יהוה לי לא אירא מה יעשה לי אדם...יהוה לי בעזרי וגו', טוב לחסות ביהו"ה וגו' -- כמה טבין ונעימין ויקירין ועלאין מלין דאורייתא, ואנא היכי אימא קמי רבנן דלא שמענא מפומייהו עד השתא אפילו מלה חדא, אבל אית לי למימר, דהא לית כסופא כלל למימר מלי דאורייתא קמי כלא. אתעטף ההוא סבא, פתח ואמר (ויקרא כב יב) ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל -- האי קרא אקרא אחרא סמיך, (שם יג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, וכל זר לא יאכל בו. הני קראי כמשמען, אבל מלין דאורייתא מלין סתימין אינון, וכמה אינון מלין דחכמתא דסתימין בכל מלה ומלה דאורייתא, ואשתמודען אינון לגבי חכימין דידעין ארחין דאורייתא, דהא אורייתא לאו מלין דחלמא אינון, דקא אתמסרן למאן דפשר לון ואתמשכן בתר פומא, ועם כל דא אצטריכו למפשר לון לפום ארחוי, ומה אי מלין דחלמא אצטריכו למפשר לון לפום ארחוי, מלין דאורייתא דאינון שעשועין דמלכא קדישא, על אחת כמה וכמה דאצטריכו למהך בארח קשוט בהו, דכתיב (הושע יד י) כי ישרים דרכי יהו"ה וגו'.

השתא אית למימר, "ובת כהן"-- דא נשמתא עלאה, ברתיה דאברהם אבינו, קדמאה לגיורין, ואיהו משיך לה להאי נשמתא מאתר עלאה. מה בין קרא דאמר (ויקרא כא ט) "ובת איש כהן" ובין קרא דאמר "ובת כהן" ולא כתיב "איש"? אלא אית כהן דאקרי 'איש כהן' ולא כהן ממש, ועל ארחא דא הוה (איש) כהן, והוה סגן, והוה כהן גדול, והוה כהן דלאו איהו גדול, כהן סתם רב ועלאה יתיר מאיש כהן, ועל דא אית נשמתא, ואית רוחא, ואית נפש. "ובת כהן כי תהיה לאיש זר"-- דא נשמתא קדישא דאתמשכת מאתר עלאה, ועאלת לגו סתימו דאילנא דחיי, וכד רוחא דכהנא עלאה נשבא, ויהיב נשמתין באילנא דא, פרחין מתמן אינון נשמתין, ועאלין באוצר חד.

ווי לעלמא דלא ידעין בני נשא לאסתמרא, דקא משכין משיכו בהדי יצר הרע דאיהו איש זר, והאי בת כהן פרחת לתתא, ואשכחת בניינא באיש זר, ובגין דאיהו רעותא דמרה עאלת תמן, ואתכפיאת ולא יכילת לשלטאה, ולא אשתלימת בהאי עלמא, כד נפקת מניה, היא בתרומת הקדשים לא תאכל, כשאר כל נשמתין דאשתלימו בהאי עלמא.

תו אית בהאי קרא, ובת כהן כי תהיה לאיש זר, עלובתא איהי נשמתא קדישא כי תהיה לאיש זר, דקא אתמשכת על גיורא דאתגייר, ופרחת עליה מגן עדן בארח סתים, על בניינא דאתבני מערלה מסאבא, דא הות לאיש זר.

[תו], דא הוא רזא עלאה יתירא מכלא, בעמודא דקיימא לטקלין, גו אוירא דנשבא, אית טיקלא חדא בהאי סטרא ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא, בהאי סטרא מאזני צדק, ובהאי סטרא מאזני מרמה, והאי טקלא לא שכיך לעלמין, ונשמתין סלקין ונחתין, עאלין ותבין. ואית נשמתין עשיקין, כד שלטא אדם באדם, דכתיב (קהלת ח ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, "לרע לו" ודאי, אבל, האי נשמתא דהות לסטרא אחרא איש זר, ואתעשקת מניה, דא איהי לרע לו, לו לההוא איש זר, ואיהי בתרומת הקדשים לא תאכל, עד דעביד בה קודשא בריך הוא מה דעביד, אתא קרא ואמר, ובת כהן כי תהיה לאיש זר, הכי הוא.

הכא אית רזא היך מתעשקן נשמתין, אלא האי עלמא אתנהג כלא באילנא דדעת טוב ורע, וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דטוב, טיקלא קיימא ואכרע לסטרא דטוב, וכד אתנהגן בסטרא דרע אכרע לההוא סטרא, וכל נשמתין דהוו בההיא שעתא בטיקלא, הוה עשיק לון ונטיל לון, אבל לרע לו, דאינון נשמתין כפיין (ס"א חפיין) לכל מה דאשכחן מסטרא בישא ושיצאן ליה, וסימנא לדא, ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים, ושליטו ביה לרע לון, אוף הכי הני נשמתין אתעשקן מסטרא אחרא לרע לון.

מה אתעבידו מאינון נשמתין? חמינן בספרי קדמאי, דמנייהו הוו אינון חסידי אומות העולם, ואינון ממזרי תלמידי חכמים דקדמן לכהנא רבא עמא דארעא, וחשוב בעלמא, אף על גב דעאל לפני ולפנים, בכה האי סבא רגעא חדא, תווהו חברייא ולא אמרו מידי.

פתח ההוא סבא ואמר, (שמות כא ח) אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה, והפדה, לעם נכרי וגו' -- האי פרשתא על רזא דא אתמר, (שם ז) וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים אם רעה וגו', מאריה דעלמא מאן לא ידחל מינך, דאנת שליט על כל מלכין דעלמא, כמה דאת אמר (ירמיה י ז) מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו'.

כמה אינון בני נשא בעלמא דקא משתבשן בהאי קרא, וכלהו אמרין, אבל קרא דא לא אתיישר בפומייהו, וכי קודשא בריך הוא מלך הגוים איהו? והלא מלך ישראל איהו? והכי אקרי, דהא כתיב (דברים לב ח) בהנחל עליון גוים וגו', וכתיב (שם ט) כי חלק יהו"ה עמו, ועל דא אקרי מלך ישראל. ואי תימא דאיהו מלך הגוים אקרי, הא שבחא דלהון דקודשא בריך הוא מלך עלייהו, ולא כמה דאמרין דאתמסרו לשמשין ולממנן דיליה, ותו סיפא דקרא, דכתיב (ירמיה י ז) כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, כל האי שבחא איהו לשאר עמין, ותווהא איהו היך לא מסתלקי בהאי קרא לרום רקיעא. אלא דקודשא בריך הוא סמא עינייהו ולא ידעי ביה כלל. דהא מה דאנן אמרי דכלהו אין, ואפס, ותהו, דכתיב (ישעיה מ יז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, הא עקרא עלאה רבא ויקירא שוי לון קרא דא.

אמר ליה רבי חייא, והא כתיב (תהלים מז ט) מלך אלהי"ם על גוים וגו'? אמר ליה, אנא חמינא דבתר כתלייהו הוית, ונפקת בהאי קרא לסייעא לון, הוה לי לאתבא בקדמיתא על מה דאמינא, אבל כיון דאשכחנא לך בארחא, אעבר לך מתמן, ומתמן איהך לאעברא כלא.

תא חזי, כל שמהן, וכל כנויין דשמהן, דאית ליה לקודשא בריך הוא, כלהו מתפשטן לארחייהו, וכלהו מתלבשין אלין באלין, וכלהו מתפלגין לארחין ושבילין ידיען, בר שמא יחידאה בריר מכל שאר שמהן, דאחסין לעמא יחידאה בריר מכל שאר עמין, ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דכתיב (דברים לב ט) כי חלק יהו"ה עמו, וכתיב (שם ד ד) ואתם הדבקים ביהו"ה, בשמא דא ממש, יתיר מכל שאר שמהן. ושמא חד מכל שאר שמהן דיליה, ההוא דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין, ואקרי 'אלהים', ואחסין שמא דא ואתפלג לתתאי דהאי עלמא, ואתפלג שמא דא לשמשין ולממנן דמנהגי לשאר עמין, כמה דאת אמר (במדבר כב ט) ויבא אלהי"ם אל בלעם לילה, (בראשית כ ג) ויבא אלהי"ם אל אבימלך בחלום הלילה, וכן כל ממנא וממנא דאחסין לון קודשא בריך הוא לשאר עמין, בשמא דא כלילן, ואפילו ע"ז בשמא דא אקרי, ושמא דא "מלך על גוים". ולאו הוא שמא דא, ההוא דמלך על ישראל, דאיהו יחידאה לעמא יחידאה, לעמא דישראל עמא קדישא.

ואי תימא על ארחא דא נוקים קרא דכתיב (ירמיה י ז) מי לא יראך מלך הגוים, דדא איהו שמא דקא מלך על גוים -'אלהים'- דהא דחילו ביה שריא, ודינא ביה שריא -- לאו הכי, ולאו על דא אתמר. דאי הכי אפילו ע"ז בכללא דא איהו, אבל כיון דכותלא דהוית סמיך אבתריה אתנסח, קרא קאים על קיומיה באסתכלותא זעיר, מי לא יראך מלך הגוים, ואי תימא דמלך הגוים על קודשא בריך הוא אתמר, לאו הכי, אלא מאן הוא מלך הגוים דלא יראך, דלא דחיל מינך ולא יזדעזע מינך, מי מלך הגוים דלא יראך. כגוונא דא, (תהלים קיג א) הללויה הללו עבדי יהו"ה, הללו את שם יהו"ה, מאן דשמע ליה לא ידע מאי קאמר כיון דאמר הללויה? אוף הכי הללו עבדי יהוה, דהוה ליה למכתב "עבדי יהוה הללו את שם יהוה"? אוף הכא הוה ליה למכתב "מי ממלך הגוים דלא יראך"? אלא כלא על תקוניה אתמר.

כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך מהו מלה דאתפשט בינייהו בחכמתא דלהון, מאין כמוך, וכלהו אודאן על דא, כד חמאן בחכמתא דלהון עובדך וגבורתך, אתפשט מלה דא בינייהו ואמרי מאין כמוך, בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך אמרי ואתפשט בינייהו.

חדו חברייא ובכו ולא אמרו מידי. אוף הכי בכה איהו כמלקדמין.

פתח ואמר, (בראשית כא י) ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגו' - חברייא אתערו, דבעאת שרה לפנאה ע"ז מביתא, ועל דא כתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

הכא כתיב, וכי ימכר איש את בתו, דא נשמתא, בגלגולי, על עובדין בישין דעלמא, לאמה, ההוא סטרא אחרא, בגלגולא בישא דטיקלא דאהדר, והא אתעשקת, לאפקא לה מתמן, ודאי לא תצא כצאת העבדים.

כל אינון נשמתין דמתעשקן מאן אינון, הכא איהו רזא, אלין אינון נשמתין דינוקין זעירין, כד אינון ינקי מגו תוקפא דאמהון, וקודשא בריך הוא חמי דאי יתקיימון בעלמא יבאשון ריחיהון, ויחמצון כחומץ דא, לקיט לון זעירין בעוד דיהבי ריחא, מה עביד, שביק לון לאתעשקא בידא דההיא אמה, ודא איהי לילית, דכיון דאתייהיבו ברשותה, חדאת (נ"א אחדת) בההוא ינוקא, ועשיקת ליה, ואפיקת ליה מעלמא, כד איהו יניק בתוקפא דאמיה.

ואי תימא אינון נשמתין דיעבדון טב לעלמא, לאו הכי, דכתיב אם רעה בעיני אדניה, דיחמיץ ההוא גברא בה לבתר יומין, אי אתקיים בה, דא אתעשקת, ואחרא לא אתעשקת, ועל אלין כתיב (קהלת ד א) ואראה את כל העשוקים וגו', והיינו אם רעה בעיני אדניה.

אשר לא יעדה 'לא' באלף כתיב, אי תימא דהא בההוא סטרא אחרא אזמין לה קודשא בריך הוא מיומא דהות, לא, והשתא בגלגולי טיקלא לו יעדה בוא"ו, מה דלא הות מקדמת דנא.

והפדה מאי "והפדה"? פריק לה קודשא בריך הוא השתא דסלקא ריחא עד לא תחמיץ, וסליק לה לרומי מרומים במתיבתא דיליה.

ואי תימא כיון דאתעשקת מההוא סטרא אחרא, יהיב לה כמה דאמרו לחסידי שאר עמין, ולאינון ממזרי תלמידי חכמים, אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכרה ודאי, בבגדו בה, דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטיקלא, אלא לישראל ודאי, ולא לאחרא, וכד נפקת מן טיקלא, לא תצא כצאת העבדים, אלא מתעטרא בעטרהא בארמא על רישה.

ואי תימא דהאי סטרא אעילת לה בההוא ינוקא, לאו הכי, אלא נטלת לה וחדאת בהדה, ופרחת מן ידהא, ועאלת בההוא אתר, ואיהי פקידת לההוא ינוקא וחדאת ביה וחייכת ביה, ותאיבת לההוא בשר, עד דלבתר נטיל קודשא בריך הוא נשמתיה, והיא לגופא, ולבתר כלא איהו ברשותא דקודשא בריך הוא:

תא חזי, לא תצא כצאת העבדים מאי הוא? אלא בשעתא דנפקת מן טיקלא, וההוא סטרא בחדו, רשים לה קודשא בריך הוא, וחתים לה בחד גושפנקא, ופריש עלה לבוש יקר דיליה, ומאן איהו, שמא קדישא דאקרי אלו"ה, ודא הוא בבגדו בה, לבושא יקירא דמלכא פריש עלה, וכדין איהי נטירא, דלא אתמסרת לעם נכרי, אלא לישראל לחוד.

ודא איהו דכתיב (איוב כט) כימי אלו"ה ישמרני, ועל רזא דא כתיב הכא, לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה, בעוד דלבוש יקר דמלכא בה, כיון דבגדו בה, כתיב לעם נכרי לא ימשל למכרה. מה רשו אית לההוא סטרא בה, תא חזי, כל בני עלמא כלהו ברשותיה דמלכא קדישא, וכלהו אית לון זמנא בהאי עלמא, עד דאיהו בעי לסלקא לון מן עלמא, ודא לית ליה זמנא, ועל דא איהי חייכת בהו וחדאת בהו.

תו אזהרותא לבני נשא (בהאי עלמא) אית בהני קראי, וכמה עיטין טבין עלאין אינון בכל מלי דאורייתא, וכלהו קשוט בארח קשוט, ואשתמודען לגבי חכימין דידעי ואזלי בארח קשוט. בזמנא דבעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, סליק ברעותא קמיה, וצייר כל נשמתין דאינון זמינין למיהב בבני נשא לבתר. וכלהו אתציירו קמיה בההוא ציורא ממש דזמינין למהוי בבני נשא לבתר. וחמא כל חד וחד. ואית מנהון דזמינין לאבאשא ארחייהו בעלמא.

ובשעתא דמטא זמנייהו, קרי קודשא בריך הוא לההיא נשמתא, אמר לה: זילי עולי בדוך פלן, בגוף פלן. אתיבת קמיה: מאריה דעלמא, די לי בעלמא דא דאנא יתבא ביה, ולא איהך לעלמא אחרא דישתעבדון בי, ואהא מלוכלכא בינייהו. אמר לה קודשא בריך הוא: מן יומא דאתבריאת, על דא אתבריאת למהוי בההוא עלמא. כיון דחמאת נשמתא כך, בעל כרחה נחתת ועאלת תמן. אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא, חמאת הכי, אזהירת לבני עלמא ואמרת, חמו כמה חס קודשא בריך הוא עלייכו, מרגליתא טבא דהות ליה זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא.

וכי ימכר איש דא קודשא בריך הוא, את בתו-- דא נשמתא קדישא, לאמה-- למיהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא. במטו מנייכו, בשעתא דמטי זמנא לנפקא מהאי עלמא לא תצא כצאת העבדים -- לא תפוק מתטנפא בחובין, תפוק בת חורין, ברירה נקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה, ויהיב לה אגר טב בצחצוחי דגנתא דעדן, כמה דאת אמר (ישעיה נח יא) והשביע בצחצחות נפשך, ודאי כד תפוק ברירה נקיה כדקא יאות.

אבל אם רעה בעיני אדניה כד נפקת מלוכלכא בטנופי חובין, ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא דאתאביד מההיא נשמתא לעלמין, בגין דכד נשמתין סלקין ברירן, ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא עאלת בספרא דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר דא היא נשמתא דפלניא, זמינת תהא לההוא גופא דשבקת, וכדין כתיב לו יעדה בו'. וכד נפקת 'רעה בעיני אדניה' --דקא אסתאבת בחובין ובטנופא דחטאין-- כדין לא יעדה, בא', ואתאביד ההוא גופא מינה, ואיהי לא אזדמנת לגביה. בר ההיא דמארה אתרעי ותב בתיובתא דגופא בה, כדין כתיב והפדה כמה דאת אמר (איוב לג כד) פדה נפשו מעבור בשחת. והפדה-- האי איהו בבר נש, דעיטא דיליה דיפרוק לה ויתוב בתיובתא. ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא - "והפדה" בתיובתא, לבתר דתב בתיובתא 'פדה' לה מארחא דגיהנם.

לעם נכרי לא ימשל למכרה מאן "עם נכרי"? עלובתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא ובר נש אסטי ארחיה בהדה, היא בעאת לסלקא לעילא גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בההוא ארחא דגן עדן, ומשריין נוכראין קיימין בההוא ארחא דגיהנם. זכתה נשמתא וההוא נטירו ופרישו דלבושא יקירא עלה, כמה משריין קדישין קא מתעתדן לה לאתחברא בהדה, ולמיעאל לה לגן עדן. לא זכתה, כמה משיירין נוכראין מתעתדן למיעל לה בארחא דגיהנם, ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין. אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשל למכרה-- אלין מלאכי חבלה, בבגדו בה-- איהו נטירא, דקודשא בריך הוא עביד לה נטירא דלא ישלוט בה עם נכרי, בההוא פריסו דנטירו עלה.

ואם לבנו ייעדנה תא חזי כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא דלא יסטי ארחוי בהאי עלמא, דאי זכה בר נש בהאי עלמא, ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו בר נש דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ואשתבח ביה בכל יומא בפמלייא דיליה, ואמר חמו ברא קדישא דאית לי בההוא עלמא כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן. וכד האי נשמתא נפקת מהאי עלמא זכייא נקייה ברירה, קודשא בריך הוא אנהיר לה בכמה נהורין. בכל יומא קארי עלה דא היא נשמתא דפלניא ברי, נטירא ליהוי ליה לההוא גופא דשבק. ודא הוא דכתיב ואם לבנו ייעדנה.

כמשפט הבנות יעשה לה מאי "כמשפט הבנות"? הכא אית רזא לחכימין, בגו טנרא תקיפא, רקיעא טמירא, אית היכלא חדא דאקרי 'היכל אהבה'. ותמן אינון גנזין טמירין, וכל נשיקין דרחימו דמלכא אינון תמן. ואינון נשמתין רחימאן דמלכא עאלין תמן. כיון דמלכא עאל בההוא היכלא דמלכא, תמן כתיב (בראשית כט יא) וישק יעקב לרחל, וקודשא בריך הוא אשכח תמן לההיא נשמתא קדישא. קדים מיד ונשיק לה וגפיף לה, וסליק לה בהדיה, ואשתעשע בה. ודא הוא כמשפט הבנות יעשה לה-- כדינא דאבא עביד לברתיה דאיהי חביבא לגביה, דנשיק לה וגפיף לה ויהיב לה מתנן, כך קודשא בריך הוא עביד לנשמתא זכאה בכל יומא, כמה דכתיב "כמשפט הבנות". יעשה לה - היינו דכתיב (ישעיה סד ג) יעשה למחכה לו, כמה דהאי ברתא אשלימת עשייה בהאי עלמא, אוף הכי קודשא בריך הוא אשלים לה עשייה אחרא בעלמא דאתי, דכתיב עין לא ראתה אלהי"ם זולתך יעשה למחכה לו, והכא כתיב יעשה לה. עד כאן. ההוא סבא אשתטח וצלי צלותא.

אם אחרת יקח לו

בכה כמלקדמין ואמר אם אחרת יקח לו וגו', מאי "אם אחרת"? וכי נשמתא אחרא זמין קודשא בריך הוא לאתבא לצדיקייא בהאי עלמא, ולאו האי נשמתא דאשלימת בהאי עלמא רעותא דמארה? אי הכי לית אבטחותא לצדיקייא כלל! מאי" אם אחרת יקח לו"? פתח ההוא סבא ואמר, (קהלת יב ז) וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלהי"ם אשר נתנה - האי קרא אוקמוה חברייא בחרבן בי מקדשא. (ותמן תנינן) וישוב העפר על הארץ כשהיה-- הכא איהו מאי דכתיב (בראשית יב ו) והכנעני אז בארץ, "כשהיה" ודאי. והרוח תשוב אל האלהי"ם אשר נתנה - מאי "והרוח תשוב"? דא שכינתא דאיהי רוח קדישא, כד חמאת שכינתא באינון עשר מסעות דקא נטלא, ולא בעאן ישראל לאתבא בתיובתא קמי קודשא בריך הוא, ושלטא סטרא אחרא על ארעא קדישא, ואוקמוה חברייא.

תא חזי, רוחא דבר נש זכאה אתעטר בדיוקנא בגן עדן דלתתא, ובכל שבתי ומועדי ורישי ירחי, מתעטרן רוחי ומתפשטן וסלקין לעילא, וכמה דעביד קודשא בריך הוא בההיא נשמתא עלאה קדישא לעילא, הכי נמי עביד בהאי רוחא לתתא בגן עדן לתתא, דקא סלקת קמיה, ואמר דא איהי רוחא דפלניא גופא, מיד מעטר לה קודשא בריך הוא להאי רוחא בכמה עטרין ואשתעשע בה. ואי תימא דהא בגין רוחא דא שביק קודשא בריך הוא מה דעביד לנשמתא - לאו הכי. אלא שארה כסותה וענתה לא יגרע, אלין אנון תלת שמהן עלאין, דעין לא ראתה אלהי"ם זולתך, וכלהו בעלמא דאתי, ואתמשכן מתמן. חד מנייהו "שארה"-- משיכו דנציצו ונהירו דנהיר בארח סתים, מזונא (לן) דזן כלא, ואקרי יהו"ה בנקודת אלהי"ם. שארה בהפוך אתוון אשר ה', ודא (בראשית מט כ) מאשר שמנה לחמו, ודא הוא "שארה". "כסותה"-- פרישו דמלכא, דא משיכו אחרא דנהיר ונטיר לה תדיר, פרישו דלבושא דמלכא דפריש עלה אלו"ה, דא "בבגדו בה" תדיר, דלא אתעדי מינה, והאי איהו "כסותה". "וענתה" מאן איהו? דא משיכו דעלמא דאתי, דביה כלא, יהו"ה צבאות איהו, ודא איהו דנהיר בכל נהורין סתימין עלאין דאילנא דחיי, דביה עונה טמירא, דמתמן נפקת, וכל דא בעדונא וכסופא דעלמא דאתי.

תלתא הני לא יגרע לה, כד איהי זכאת כדקא יאות. ואי לאו איהי כדקא יאות, הני תלתא גרעאן מנה, דלא יתעביד לה עטרה אפילו מחד מנייהו. תא חזי מה כתיב: ואם שלש אלה לא יעשה לה, דלא זכאת בהו, ויצאה חנם אין כסף-- תפוק מקמיה ודחיין לה לבר; אין כסף-- לית לה כסופא ולית לה עדונא כלל.

עד כאן אוכיחת אורייתא דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא. מכאן ולהלאה נהדר למלין קדמאין, בההוא נטירו עלאה דקא פריש עלה קודשא בריך הוא, בגין דלא תהא לעם נכרי, דהא בגדו בה, ונטירו איהו לה תדיר.

ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה אמר ההוא סבא, חברייא כד תהכון לגבי ההוא טינרא דעלמא סמיך עליה, אמרו ליה דידכר יומא דתלגא, דאזדרעו פולין לחמשין ותרין גוונין, והדר אקרינן האי קרא, והוא יימא לכון, אמרו, במטו מינך, מאן דשארי מלה הוא יימא, אמר לון ודאי ידענא דזכאין אתון, ואית לרמזא לכון רמזא דחכימין, ועל מה דאנא אימא, כד תדכרון ליה סימנא דא, הוא ישלים על דא. השתא אית לומר, מאן הוא דאקרי 'בן' לקודשא בריך הוא? תא חזי כל ההוא דזכי לתליסר שנין ולהלאה, אקרי 'בן' לכנסת ישראל. וכל מאן דאיהו מבן עשרין שנין ולעילא וזכי בהו, אקרי 'בן לקודשא בריך הוא'. ודאי (דברים יד א) בנים אתם ליהו"ה אלהיכ"ם.

כד מטא דוד לתליסר שנין, וזכה בההוא יומא דעאל לארביסר, כדין כתיב (תהלים ב ז) יהו"ה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. מאי טעמא? דהא מקדמת דנא לא הוה ליה ברא, ולא שראת עליה נשמתא עלאה, דהא בשני ערלה הוה. ובגין כך אני היום ילדתיך-- היום ודאי ילדתיך. אני ולא סטרא אחרא כמה דהוה עד השתא. אני בלחודאי. בר עשרין שנין מה כתיב בשלמה? (משלי ד ג) כי בן הייתי לאבי-- לאבי ממש ודאי. ואם לבנו ייעדנה-- מבר תליסר שנין ולהלאה, דהא נפקת מרשו דסטרא אחרא דאזדמנת ליה.

מה כתיב? כמשפט הבנות יעשה לה - מהו "כמשפט הבנות"? תנינן, בכל יומא ויומא חמי קודשא בריך הוא לההוא ינוקא דקאי ברשו דערלה, ואיהו נפיק מינה, ואתמשך לבי ספרא ותבר לה, ואזיל לבי כנישתא ותבר לה. מה עביד קודשא בריך הוא לההיא נשמתא? אעיל לה לאדרא דיליה, ויהיב לה מתנן ונבזבזן סגיאין, וקשיט לה בקשוטין עלאין, עד זמנא דאעיל לה לחופה בההוא (נ"א גו ההוא) בר מתליסר שנין ולעילא.

אם אחרת יקח לו הכא אית רזא דרזין, לחכימין אתמסרו, ואית לאודעא בקדמיתא מלה חדא. תא חזי ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומא, נפקי נשמתין מגו אילנא דחיי, ומנשבן אינון נשמתין קדישין לתתאי, ונייחין בהו כל יומא דשבתא. ולבתר דנפיק שבתא, סלקין כלהו נשמתין, ומתעטרן בעטרין קדישין לעילא, (וכד מתעטרן בההוא טבא אלין אינון בעליו דההוא טיבו ודאי). אוף הכי קודשא בריך הוא אזמין לההוא בר נש, ודא הוא נשמתא אחרת. ואף על גב דדא זמינא ליה נשמתא דהות ליה בקדמיתא, שארה דקדמיתא כסותה וענתה לא יגרע כמה דאתמר.

בכה ההוא סבא כמלקדמין ואמר איהו לנפשיה: סבא סבא כמה יגעת לאדבקא מלין קדישין אלין, והשתא תימא לון ברגעא חדא. אי תימא דתיחס עלייהו על אינון מלין ולא תימא לון, הא כתיב (שם ג כז) אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, מאי "אל תמנע טוב מבעליו"? אלא קודשא בריך הוא וכנסת ישראל אינון הכא, דהא בכל אתר דמלין דאורייתא אמרין קודשא בריך הוא וכנסת ישראל אינון תמן, וצייתי לון. וכדין ההוא אילנא דטוב ורע בשעתא דאזלין מתמן וצייתי אינון מלין, ההוא סטרא דטוב אתגבר ואסתלק לעילא, וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתעטרן בההוא טוב, ואלין אינון 'בעליו' דההוא 'טוב'. סבא סבא את אמרת מלין אלין ולא ידעת אי קודשא בריך הוא הכא, ואי אלין דקיימי הכא זכאין למלין אלין, לא תדחל סבא, דהא הוית בכמה קרבין דגברין תקיפין ולא דחילת, והשתא אנת דחיל?! אימא מילך, דהא ודאי הכא איהו קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וזכאין אינון אלין דהכא. ואי לאו הכי, לא אערענא בהו ולא שרינא באלין מלין. אימא מילך סבא, אימא בלא דחילו.

פתח ואמר (תהלים קד א) יהו"ה אלה"י גדלת מאד הוד והדר לבשת -- "יהוה אלהי" דא שירותא דמהימנותא, סליקו דמחשבה, ועלמא דאתי, רזא חדא בלא פרודא. "גדלת"-- דא שירותא דיומא קדמאה, ואינון יומין עתיקין, סטרא דימינא. "מאד"-- דא הוא סטרא דשמאלא. "הוד והדר לבשת"-- אלין תרין בדי ערבות, עד הכא. כיון דמטא לגו אילנא דחיי, אתטמר ולא אסתלק (ס"א ולא בעא) למהוי במניינא, בגין ההוא 'מאד'. מאי 'מאד'? שמאלא דכל ענפין דלתתא, ובכללא ענפא מרירא חדא, ועל דא אתטמר ההוא אילנא דחיי, ולא בעא למהוי במניינא דא.

עד דאהדר כמלקדמין ושבח בגוונא אחרא ואמר עטה אור כשלמה-- דא שירותא (דאור) דיומא קדמאה, נוטה שמים-- הכא אתכליל שמאלא ולא אמר 'מאד', אתכליל שמאלא בימינא למהוי נהיר בכללא דשמים. המקרה במים עליותיו-- הכא נפיק בחדוה ההוא אילנא דחיי, נהר דנפיק מעדן, ואשתרשו ביה במימוי אינון תרי בדי ערבות, דאינון גדלין במימוי. הדא הוא דכתיב (נ"א ההוא אילנא דחיי, ואשתרשו ביה אינון תרי בדי ערבות דאינון גדילין במימוי דההוא נהר דנפיק מעדן, ודא הוא) המקרה במים עליותיו. מאן "עליותיו"? אלין בדי ערבות. ודא הוא דכתיב (ירמיה יז ח) ועל יובל ישלח שרשיו. ודא הוא רזא דכתיב (תהלים מו ה) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהי"ם - מאן "פלגיו"? אלין אינון שרשיו, והכי אקרון: עליותיו, שרשיו, פלגיו -- כלהו אשתרשו באינון מיין דההוא נהר. השם עבים רכובו-- דא מיכאל וגבריאל, אלין הם עבים. המהלך על כנפי רוח-- למיהב אסוותא לעלמא, ודא איהו רפאל. מכאן ולהלאה עושה מלאכיו רוחות וגו'.

סבא סבא אי כל הני ידעת, אימא ולא תדחל. אימא מילך וינהרון מלין דפומך. חדו חברייא והוו צייתין בחדוה למלוי קדישין. אמר אי סבא אי סבא, במה עיילת גרמך, עאלת בימא רבא אית לך לשטטא ולנפקא מתמן.

אם אחרת יקח לו כמה גלגולין עתיקין הכא, דלא אתגלון עד האידנא, וכלהו קשוט כדקא יאות, דלית לאסטאה מארח קשוט אפילו כמלא נימא. בקדמיתא (נ"א השתא) אית לאתערא, נשמתין דגיורין כלהו פרחן מגו גנתא דעדן בארח סתים, כד מסתלקן מהאי עלמא נשמתהון דקא רווחו מגו גנתא דעדן, לאן אתר תייבין.

אלא תנינן, מאן דנטיל ואחיד בנכסי גיורין בקדמיתא זכי בהו, אוף הכי, כל אינון נשמתין קדישין עלאין, דקא זמין לון קודשא בריך הוא לתתא כדקאמרן, כלהו נפקין לזמנין ידיען (וסלקין) בגין לאשתעשעא בגן עדן (דלעילא), ופגען באינון נשמתין דגיורין, מאן דאחיד בהו מאלין נשמתין (דסלקין), אחיד בהו וזכי בהו, ומתלבשן בהו וסלקין, וכלהו קיימי בהאי לבושא, ונחתי גו גנתא בלבושא דא, בגין דבגנתא דעדן לא קיימאן תמן אלא בלבושא כל אינון דקיימי תמן.

אי תימא דבגין האי לבושא גרעאן אינון נשמתין מכל ענוגא דהוה לון בקדמיתא, הא כתיב אם אחרת יקח לו, שארה כסותה ועונתה לא יגרע. בגנתא קיימי בלבושא דא דקדמן לאחדא בהו וזכי בהו, וכד סלקין לעילא מתפשטן מניה, דהא תמן לא קיימין בלבושא.

בכה ההוא סבא כמלקדמין, ואמר לנפשיה, סבא סבא בודאי אית לך למבכי, בודאי אית לך לאושדא דמעין על כל מלה ומלה, אבל גלי קמי קודשא בריך הוא ושכינתיה קדישא, דאנא ברעו דלבא, ובפולחנא דלהון קאמינא, בגין דאינון בעליו דכל מלה, ומתעטרן בהו. כל אינון נשמתין קדישין כד נחתי להאי עלמא, בגין למשרי כל חד על דוכתייהו דאתחזון בהו לבני נשא, כלהו נחתי מתלבשן באינון נשמתין דקא אמרן, והכי עאלין בזרעא קדישא, ובמלבושא דא קיימי לאשתעבדא מנייהו בהאי עלמא. וכד אשתאבן אינון מלבושין ממלין דהאי עלמא, אינון נשמתין קדישין אתזנן (נ"א אתהנון) מריחא דקא אריחו מגו לבושיהון אלין.

קודשא בריך הוא כל מלין סתימין דאיהו עביד עאל לון באורייתא קדישא, וכלא אשתכח באורייתא, וההיא מלה סתימא גלי לה אורייתא, ומיד אתלבשא בלבושא אחרא, ואתטמר תמן ולא אתגלי, וחכימין דאינון מליין עיינין, אף על גב דההיא מלה אסתים בלבושה (תמן), חמאן לה מגו לבושה, ובשעתא דאתגלי ההיא מלה עד לא תיעול בלבושה, רמאן בה פקיחו דעינא, ואף על גב דמיד אסתים, לא אתאביד מעינייהו (נ"א מינייהו).

בכמה דוכתין אזהר קודשא בריך הוא על גיורא, (בגין) דזרעא קדישא יזהרון ביה, ולבתר נפיק מלה סתימא מנרתקה, וכיון דאתגלי, אהדר לנרתקה מיד ואתלבש תמן, כיון דאזהר על גיורא בכל אינון דוכתין, נפק מלה מנרתקה ואתגלי, ואמר (שמות כג ט) ואתם ידעתם את נפש הגר, מיד עאלת לנרתקה ואהדרת בלבושה ואתטמרת, דכתיב כי גרים הייתם בארץ מצרים, דחשיב קרא דבגין דאתלבש מיד לא הוה מאן דאשגח בה, בהאי נפש הגר ידעת נשמתא קדישא במלין דהאי עלמא ואתהניאת (נ"א ואשתאבת) מנייהו.

פתח ההוא סבא ואמר, (שם כד יח) ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו', ענן דא מאי הוא? אלא דא הוא דכתיב (בראשית ט יג) את קשתי נתתי בענן, תנינן דההוא קשת אשלחת לבושוי ויהיב לון למשה, ובההוא לבושא סליק משה לטורא, ומניה חמא מה דחמא ואתהני מכלא עד ההוא אתר.

אתו אינון חברייא ואשתטחו קמיה דההוא סבא, ובכו ואמרו אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע מלין אלין מפומך - די לן. אמר ההוא סבא (אם אחרת יקח לו) חברייא, לאו בגין דא בלחודוי שרינא מלה, דהא סבא כגיני לאו במלה חדא עביד קיש קיש ולא קרי. כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דלהון, ולא חמאן בארח קשוט באורייתא, ואורייתא קרי בכל יומא בנהימו (נ"א ברחימו) לגבייהו (דבני נשא), ולא בעאן לאתבא רישא, ואף על גב דאמינא דהא אורייתא מלה נפקא מנרתקה ואתחזיאת זעיר ומיד אתטמרת, הכי הוא ודאי, ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד, לא עבדת דא אלא לאינון דידעין בה ואשתמודען בה.

מתל למה הדבר דומה: לרחימתא דאיהי שפירתא בחיזו ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, ואית לה רחימא יחידאה דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו. ההוא רחימא מגו רחימו דרחים לה, עבר לתרע ביתה תדיר, זקיף עינוי לכל סטר. איהי ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר. מה עבדת? פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה, ומיד אתהדרת ואתכסיאת. כל אינון דהוו לגבי רחימא לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזלו אבתרה, וידע דמגו רחימו דרחימת ליה אתגליאת לגביה רגעא חדא, לאתערא (ס"א לגביה רחימו) ליה. הכי הוא מלה דאורייתא - לא אתגליאת אלא לגבי רחימאה, ידעת אורייתא דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא. מה עבדת? גליאת אנפהא לגביה מגו היכלא וארמיזת ליה רמיזא, ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת. כל אינון דתמן - לא ידעי ולא מסתכלי. אלא איהו בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה. ועל דא אורייתא אתגליאת ואתכסיאת ואזלת ברחימו לגבי רחימהא לאתערא בהדיה רחימו.

תא חזי, ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי בר נש, (ברגעא) ארמיזת ליה ברמיזו. אי ידע - טב, ואי לא ידע - שדרת לגביה וקראת ליה "פתי", ואמרת אורייתא לההוא דשדרת לגביה אמרו לההוא פתי דיקרב הכא, ואשתעי בהדיה. הדא הוא דכתיב (משלי ט ד) מי פתי יסור הנה חסר לב וגו'. קריב לגבה - שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא דפרסא ליה; מלין לפום ארחוי. עד דיסתכל זעיר זעיר. ודא הוא 'דרשה'. לבתר תשתעי בהדיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה, ודא איהו 'אגדה'. לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגביה אנפין באנפין, ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה, וכל ארחין סתימין דהוו בלבה טמירין מיומין קדמאין. כדין איהו בר נש שלים בעל תורה ודאי, מארי דביתא, דהא כל רזין דילה גליאת ליה, ולא רחיקת ולא כסיאת מיניה כלום. אמרה ליה: חמית מלה דרמיזא דקא רמיזנא לך בקדמיתא, כך וכך רזין הוו, כך וכך הוא, כדין חמי (ס"א דעלאין) דעל אינון מלין לאו לאוספא ולא למגרע מנייהו, וכדין פשטיה דקרא כמה דאיהו, דלאו לאוספא ולא למגרע אפילו את חד. ועל דא בני נשא אצטריכו לאזדהרא, ולמרדף אבתרא דאורייתא, למהוי רחימין דילה כמה דאתמר.

תא חזי אם אחרת יקח לו-- גלגולין דמתגלגלן בהאי קרא כמה רברבין ועלאין אינון! דהא כל נשמתין עאלין בגלגולא, ולא ידעין בני נשא ארחוי דקודשא בריך הוא, והיך קיימא טיקלא, והיך אתדנו בני נשא בכל יומא ובכל עידן, והיך נשמתין עאלין בדינא עד לא ייתון להאי עלמא, והיך עאלין בדינא לבתר דנפקי מהאי עלמא.

כמה גלגולין וכמה עובדין סתימין עביד קודשא בריך הוא בהדי כמה נשמתין ערטילאין, וכמה רוחין ערטילאין אזלין בההוא עלמא דלא עאלין לפרגודא דמלכא, וכמה עלמין אתהפך בהו, ועלמא דאתהפך בכמה פליאן סתימין, ובני נשא לא ידעין ולא משגיחין, והיך מתגלגלן נשמתין כאבנא בקוספיתא, כמה דאת אמר (ש"א כה כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.

(והואיל ושרינן לגלאה) השתא אית לגלאה, דהא כל נשמתין מאילנא רברבא ותקיפא --דהוא נהר דנפיק מעדן-- נפקי, וכל רוחין -- מאילנא אחרא זעירא נפקין. נשמה מלעילא רוח מלתתא. ומתחברן כחדא כגוונא דדכר ונוקבא. וכד מתחברן כחדא כדין נהרין נהירו עלאה, ובחבורא דתרוייהו אקרי 'נר' - (משלי כ כז) נר יהו"ה נשמת אדם. מהו "נר"? נשמה רוח. ועל חבורא דתרוייהו כחדא אקרי נר, דכתיב "נר יהו"ה נשמת אדם" -- נשמה ורוח, דכר ונוקבא, לאנהרא כחדא. ודא בלא דא - לא נהרין ולא אקרי נר. וכד מתחברן כחדא אקרי כלא 'נר', וכדין אתעטף נשמה ברוח, לקיימא תמן לעילא בהיכלא טמירא דכתיב (ישעיה נז יז) כי רוח מלפני יעטוף, "יתעטף" לא כתיב, אלא "יעטוף". מאי טעמא? בגין ד"נשמות אני עשיתי".

תמן בגנתא דלעילא בהיכלא טמירא אתעטף ואתלבש נשמה ברוח כמה דאתחזי, וכיון דבההוא היכלא לא הוי ולא אשתמש אלא ברוח, ונשמה נפש לא אתי לתמן (נ"א מתמן), אלא מתלבש בההוא רוח תמן, וכד נחתא לגו גן עדן דלתתא (בהאי עלמא), אתלבש בההוא רוחא אחרא דאמינא, ההוא דנפיק מתמן והוה מתמן, ובכלהו שריא בהאי עלמא ואתלבש בהו.

ההוא רוח דנפיק מהאי עלמא, דלא אתרבי (ס"א דלא אתדכי) ולא אתפשט בהאי עלמא -- אזלא בגלגולא ולא אשכח נייחא. אתי בגלגולא בעלמא כאבנא בקוספיתא. עד דישכח ההוא פרוקא דיפרוק ליה, ואייתי ליה בההוא מאנא ממש דהוה איהו אשתמש ביה, ודביק ביה תדיר רוחיה ונפשיה, והות בת זוגיה -- רוחא ברוחא. וההוא פרוקא בני ליה כמלקדמין. וההוא רוחא דשבק ואתדבק בההוא מאנא לא אתאביד, דהא לית מלה אפילו זעירא בעלמא דלא הוי ליה אתר ודוכתא, לאתטמרא ולאתכנשא תמן. ולא אתאביד לעלמין. ובגין כך ההוא רוחא דשבק בההוא מנא תמן הוא, ודא רדיף בתר עקרא ויסודא (נ"א דיליה) דקא נפיק מיניה, ואייתי ליה ובני ליה בדוכתיה באתר דההוא רוח בת זוגיה דנפקת בהדיה, ואתבני תמן כמלקדמין. ודא איהו בְרִיָה חדתא השתא בעלמא/ רוחא חדתא וגופא חדתא.

ואי תימא: רוח דא, דא הוא מה דהוה? הכי הוא, אבל לא אתבני אלא בגין ההוא רוחא אחרא דקא שבק בההוא מאנא.

הכא אית רזא דרזין, (ס"א רזא דרזין בההוא מאנא). בספרא דחנוך. בניינא דא דאתבני, לא אתבני אלא בההוא רוחא אחרא דשביק תמן בההוא מאנא, וכד שארי לאתבנאה, דא משיך אבתריה דההוא רוח דאזיל ערטילאה, ומשיך ליה לגביה, ותמן תרי רוחות דאינון חד. לבתר - דא איהו רוח ודא איהו נשמה, ותרווייהו חד. אי זכה לאתרבאה ולמזכי כדקא יאות, תרווייהו אינון חד, לאתלבשא בהו נשמתא אחרא עלאה.

כמה דאית לשאר בני עלמא, רוח דזכאן בהו נשמתין אינון דקדמן ואחידן בהו, ורוחא אחרא מלעילא ונשמתא קדישא אתלבשא בהו -- אוף הכי נמי, מדיליה ממש אית תרין רוחין, בגין לאתלבשא בהו נשמה עלאה. דהא לדין גופא אחרא, דקא אתבני השתא חדתא, ההוא גופא קדמאה דשבק מה אתעביד מניה, או האי בריקנייא, או האי בריקנייא, לפום סכלתנו דבר נש אשתמע דהאי קדמאה דלא אשתלים בקדמיתא אתאביד, הואיל ולא זכה, אי הכי למגנא אשתדל בפקודי אורייתא, או אפילו בחד מנייהו, והא אנן ידעינן דאפילו ריקנין שבישראל כלהו מליין מצות כרמון, וגופא דא אף על גב דלא אשתלים לאתרבאה ולמזכי ולמסגי בעלמא, פקודין אחרנין דאורייתא נטר, דלא אתאבידו מניה, וכי למגנא הוו.

חברייא חברייא, פקיחו עינייכו, דהא אנא ידענא דהכי אתון סברין וידעין, (נ"א סלקין אדעתין), דכל אינון גופין ציונין אינון בריקנייא, דלא אית לון קיומא לעלמין, לאו הכי, וחס לן לאסתכלא באלין מלין.

פתח סבא ואמר, (תהלים קו ב) מי ימלל גבורות יהו"ה ישמיע כל תהלתו -- מאן הוא בעלמא דיכיל למללא גבורן דעביד קודשא בריך הוא בעלמא תדיר? ההוא גופא קדמאה דשבק לא אתאביד, וקיומא להוי ליה לזמנא דאתי, דהא עונשיה סבל בכמה זינין, וקודשא בריך הוא לא מקפח אגרא דשום בריין דברא, בר אינון דנפקו מגו מהימנותא דיליה, ולא הוה בהו טב לעלמין, ובר מאינון דלא כרעו במודים, דהני קודשא בריך הוא עביד מנייהו בריין אחרנין, בגין דלא יתבני ההוא גופא בדיוקנא דבר נש, ולא יקום לעלמין.

אבל הני לאו הכי, מה עביד קודשא בריך הוא, אי ההוא רוח זכי לאתתקנא בהאי עלמא בההוא גופא אחרא, מה עביד קודשא בריך הוא, ההוא פרוקא דקא פריק ליה, ההוא רוח דיליה דקא אעיל תמן, ושתף וערב בההוא רוח דהוה בההוא מאנא, ודאי לא אתאביד, ומה אתעביד, דהא תלת רוחין תמן (ס"א בההוא גופא אחרא ביה יקום, ומה עביד קודשא בריך הוא, תא חזי, ההוא פרוקא דקא פריק ליה, רוח דיליה הא אעיל תמן, ושביק ושתף וערב בההוא מאנא, וההוא רוחא קדמאה דהוה בההוא מאנא ואתדבק ביה ודאי אשתאר תמן, ולא אתאביד, ובגין כך ההוא רוחא דשבק בההוא מאנא ואתדבק תמן, הוא רדיף בתר עקרא דיליה ויסודא דיליה דקא נפיק מניה, ואייתי ליה ובני ליה בדוכתיה, באתר דהות בת זוגיה, הא תלת רוחין תמן), חד דהוה בההוא מאנא ואשתאר תמן, וחד ההוא דאתמשך תמן דהוה ערטילאה, וחד ההוא דאעיל תמן ההוא פרוקא ואתערב בהו.

למהוי בתלת רוחין - אי אפשר. ומה אתעביד? אלא כך אינון גבורן עלאין דעביד קודשא בריך הוא, ההוא רוחא דעאיל תמן ההוא פרוקא, ביה אתלבש ההיא נשמתא באתר דלבושא דגיורי, (והוא) וההוא רוחא ערטילאה דתב תמן לאתבנאה, להוי לבושא לנשמתא עלאה, וההוא רוח דהוה בקדמיתא דאשתאר בההוא מנא פרח מתמן, וקודשא בריך הוא אזמין ליה אתר בגו רזין כוין דטנרא דבתר כתפוי דגן עדן, ואתטמר תמן, ואסתלק לההוא גופא קדמאה דהוה בקדמיתא, ובההוא רוח יקום ההוא גופא, ודא איהו חד דאינון תרין דקא אמינא (לעילא).

אבל ההוא גופא עד דלא יקום, עונשיה סגיא, דהא בגין דלא זכה לאתרבאה, נחתי ליה לגו אדמה דסמיך לארקא, ואתדן תמן, ולבתר סלקין ליה להאי תבל, השתא נחית והשתא סליק, הא סליק והא נחית, לית ליה שכיכו, בר בשבתי וביומין טבין וברישי ירחי. ואלין דמיכין באדמת עפר, אדמת מאדמה, עפר מתבל, ועל אלין כתיב (דניאל יב ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם - כל אלין דלא זכו לאתתקנא.

אבל אי זכה ההוא רוחא ערטילאה דתב כמלקדמין לאתתקנא, זכאה איהו, דהא ההוא רוחא דאתמר ביה דאתטמר בטנרא, יתתקן בההוא גופא קדמאה, ועל אלין כתיב אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות וגו', כל אינון דלא זכו לאתתקנא.

ואלין אינון גבורן עלאין דמלכא עלאה קדישא, ולא אתאביד כלום, אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה, וקודשא בריך הוא עביד מיניה מה דעביד, ואפילו מלה דבר נש, ואפילו קלא לא הוי בריקנייא, ואתר ודוכתא אית להו לכלא.

האי דאתבני השתא ונפק לעלמא בריה חדתא, לית ליה בת זוג, ועל דא לא מכריזי עליה, דהא בת זוגיה אתאבידת מניה, בת זוגיה דהות ליה אתעבידת אמיה, ואחוה אבוה.

סבא סבא מה עבדת? טב הוה לך שתיקא! סבא סבא הא אמינא דעאלת בימא רבא בלא חבלין ובלא דגלא, מה תעביד, אי תימא דתסתלק לעילא, לא תיכול! אי תימא דתיחות לתתא, הא עמקא דתהומא רבא! מה תעביד?! אי סבא אי סבא, לא אית לך לאהדרא לאחורא, בעדנין אלין לא הוית ולא אתרגילת לאתחלשא בתוקפך, דהא ידעת דבר נש אחרא בכל דרא דא לא עאל בארבא בעמיקא דא דאנת תמן, בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי, ואי עאל בימא עמיקא, אשגח בקדמיתא היך יעבר בזמנא חדא וישוטט בימא עד לא ייעול, ואנת סבא לא אשגחת בקדמיתא. השתא סבא הואיל ואנת תמן, לא תחלש בתוקפך, לא תשבוק כל ארחך למשטטא לימינא ולשמאלא, לארכא ולפותייא, לעמקא ולרומא, לא תדחל, סבא סבא אתתקף בתקפך, כמה גברין תקיפין תברת בתקפיהון, וכמה קרבין נצחת, בכה.

פתח ואמר (שיר ג יא) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו -- האי קרא אוקמוה והכי הוא, אבל "צאינה וראינה", וכי מאן יכיל למחמי במלך שלמה, דהוא מלכא דשלמא דיליה, והא סתים הוא מכל חילי מרומין דלעילא בההוא אתר (ישעיה סד ג) ד"עין לא ראתה אלהי"ם זולתך", ואת אמרת "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה"? ותו דהא כבוד דיליה, כלהו מלאכי עלאי שאלי ואמרי איה מקום כבודו! אלא מה דאמר "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה"-- בעטרה כתיב, ולא כתיב "ובעטרה". דכל מאן דחמי ההיא עטרה, חמי נעם מלכא דשלמה דיליה. שעטרה לו אמו -- הא תנינן קרי לה בת, קרי לה אחות, קרי לה אם - וכלא איהו וכלא הוי. מאן דיסתכל וינדע בהאי, ינדע חכמתא יקירא.

השתא מה אעביד? אי אימא רזא סתימא דא -- לא אצטריך לגלאה; אי לא אימא -- ישתארון זכאין אלין יתמין מהאי רזא! נפל ההוא סבא על אנפוי ואמר, (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יהו"ה אל אמת.

מאנא דהות לתתא, היך יתעביד לעילא? בעלה דהוה לעילא היך יתהפך וליהוי לתתא? בת זוגיה אתעבידת אמיה! תווהא על תווהא! אחוה אבוה! אי אבוה דקדמיתא יפרוק ליה - יאות; אבל אחוה דליהוי אבוה! וכי לאו תווהא איהו דא?! עלמא בהפוכא איהו ודאי! עלאין לתתא ותתאין לעילא!

אלא (דניאל ב כ) להוא שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה היא, והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. תא חזי, מאן דשרי בנהורא לא יכיל לאסתכלא ולמחמי בחשוכא, אבל קודשא בריך הוא לאו הכי, ידע מה בחשוכא אף על גב דנהורא עמיה שרא, מגו נהורא מסתכל בחשוכא וידע כל מה דתמן.

הכא אית לאקדמא בקדמיתא מלה חדא, דאמרו קדמאי באינון חזוי ליליא, דתנן מאן דאתי על אמיה בחלמא יצפה לבינה, דכתיב (משלי ב ג) כי אם לבינה תקרא.

הכא אית לאסתכלא, אי בגין דאיהי אם יאות, והוה ליה למכתב הכי, דמאן דחמא אמיה בחלמא יזכי לבינה, אבל מאן דאתי על אמיה אמאי, אלא רזא עלאה איהו, בגין דאתהפך וסליק מתתא לעילא, ברא הוה בקדמיתא, כיון דסליק לעילא, אתהפך אילנא ואתעביד איהו מעלמא עלאה, ושליט עלה וזכי לבינה.

בקדמיתא כד סליק אינש לתליסר שנין, מה כתיב (תהלים ב ז) יהו"ה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, כדין איהו לתתא מינה, כיון דסליק עלה, האי איהו מעלמא עלאה, דהא אסתלק בדרגא דיוסף, ודא (ס"א ודאי) זכי לבינה. אוף הכי האי מאנא, בקדמיתא איהו הוה בדרגא דיוסף, בעל אילנא תתאה, קיימא ברעותיה ושליט עליה, דהא כל נוקבא בדיוקנא דנוקבא אילנא תתאה קיימא, כיון דאיהו לא בעא לקיימא בההוא דרגא דיוסף, ולא אתקיים לשמשא ביה ולאפשא בעלמא, ולמעבד תולדין, כדין נחית לתתא ואתעבידת איהי אמיה, וההוא פרוקא ירית ירותא דיוסף דהוה הוא בקדמיתא, ואיהו נחית לתתא.

כיון דנחית לתתא, כדין אתקיים ביה "יהו"ה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך". אתהפך אילנא. מה דהוה תחותיה ואיהו שליט עליה, אתהדר ושליט ההוא אילנא עליה, ואיהו נחית לתתא, כיון דאיהו נחית לתתא, ההוא דירית ירותא אתר דיוסף, אבוי אקרי, ואבוי הוי ודאי, כלא איהו על תקוניה ודאי כדקא יאות. בקדמיתא הוה מעלמא דדכורא, והא אתעקר מתמן, והשתא איהו מעלמא דנוקבא, ומה דהוה איהו שליט עלה, שלטא איהי עליה, ואתהדר למהוי בעלמא דנוקבא, ועל דא לית ליה בת זוג כלל, ולא מכרזי עליה על נוקבא, דהא מעלמא דנוקבא אתהדר איהו.

וההוא גופא קדמאה דשבק, אלמלא ינדעון ויסתכלון בני עלמא צערא דאית ליה, כד יתעקר מעלמא דדכורא ואתהדר לעלמא דנוקבא, ינדעון דהא לית צערא בעלמא כההוא צערא. בת זוג לית ליה, דהא לא קיימא באתר דדכורא, לא מכרזי עליה על נוקבא, דהא מעלמא דנוקבא איהו, ואי אית ליה בת זוג, הוי ברחמי, אערע בהדי (נ"א בחד) נוקבא דעד כען לא אית לה בר זוג, ועל דא תנינן דילמא יקדמנו אחר ברחמים, אחר תנן, וכלא איהו על תקוניה.

ועל דא כתיב (ויקרא כב יג) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה -- "ובת כהן" הא אוקימנא מלה דא. "אלמנה"-- מההוא גופא קדמאה. "וגרושה"-- דלא עאלת לפרגודא דמלכא, דכל אינון דלא קיימי בעלמא דדכורא לא אית להו ביה חולקא, הוא אשתמיט ואעקר גרמיה מעלמא דדכורא לא אית ליה חולקא ביה, ועל דא איהי גרושה. "וזרע אין לה"-- דאי הוה לה זרע לא אתעקר מניה, ולא הוה נחית לעלמא דנוקבא. "ושבה אל בית אביה"-- מאן בית אביה? דא עלמא דנוקבא, דההוא עלמא בית אביה אקרי, וההוא מאנא דהוה אתתקן לאשתמשא ביה, אתהפך ואיהו נחית לתתא, וההוא מאנא סליק לעילא. "כנעוריה"-- כההוא זמנא דכתיב "אני היום ילדתיך", ילדתיך ודאי, ישוב לימי עלומיו, כמה דהוה (בקדמיתא) מתליסר שנין ולעילא, אי זכאת לאתתקנא.

הואיל ושבה אל בית אביה -- מלחם אביה תאכל, תתענג מההוא ענוגא דעלמא דנוקבא, דאכיל מנהמא דאבירים דנחית מלעילא, אבל לאסתכלא ולאתהני במה דאתהנון שאר צדיקייא לא יכלא, בגין דהוה זר לתמן, ועל דא לא אכיל קדש, אבל אכיל תרומה דאיהו יתיב בעלמא דנוקבא.

ומגו דאיהו מעלמא דנוקבא לא אכיל ליה אלא בלילה, דכתיב (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, דהא קדש דאיהו מעלמא דדכורא, לא אתאכיל אלא ביום, בגיני כך (ירמיה ב ג) קדש ישראל ליהו"ה ראשית תבואתה, שירותא עלאה דכל עלמא דדכורא קדש איהו, ומה דסליק ביה בקדש ישראל הוה, ובגיני כך קדש ישראל ליהו"ה ראשית תבואתה.

כד רוחין פקדאן באינון זמנין דפקדין לבי קברי, אינון לא פקדין, דהא לא זכאן לעלמא דקדש, דכתיב (ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קדש. ואי לא זכה ההוא רוחא לאתתקנא כדקא יאות, כיון דאהדר בגלגולא, אפילו בההוא אתר בתרומה לא אכיל, וזר אקרי אפילו לעלמא תתאה, ולא אכיל בה, עד הכא ברזא דא.

סבא סבא, כיון דשריאת לשטטא בימא רבא, זיל ברעותך לכל סטרין דימא, השתא אית לגלאה, דהא אמינא דהאי פרוקא, כד אתי על גבי ההוא מאנא דקא אמינא, אעיל תמן ודביק תמן רוחא (דעלמא) דיליה בההוא מאנא, ולא אתאביד כלום אפילו הבל דפומא, יאות הוא וכך הוא, סבא סבא אי תימא ותגלי, אימא בלא דחילו. שאר בני נשא דעלמא דקא מסתלקי מניה, והא ידענא דרוח דיליה שביק בההיא אתתא דהות ליה, ורוחא אעיל תמן, מה אתעביד מההוא רוח, ואי נסבא האי אתתא, אוף הכי מה אתעביד מההוא רוח דשבק בה בעלה קדמאה, דהא גבר אחרא אתי עלה, לאתקיימא רוח ברוח לא אפשר.

דהא האי דאתי עלה השתא רוח אעיל בה, וכן ההוא קדמאה דאסתליק רוח אעיל בה, ההוא קדמאה דאסתלק בנין הוו ליה, ודא דהשתא לאו פרוקא איהו, רוח דשבק ההוא קדמאה בההוא מאנא, ואתא האי אחרא ואעיל בה רוח, ודאי לא יכלי תרוייהו לאתקיימא בההוא גופא דאתתא כחדא, אי נימא דאתאביד אי אפשר, מה אתעביד מניה, אוף הכי אי איהי לא אתנסיבת, ההוא רוחא דשבק בה בעלה מאי אתעביד מניה, אי נימא דאתאביד לאו הכי, כל דא צריך לגלאה השתא.

סבא סבא חמי מה עבדת, ובמה אעילת גרמך? קום סבא ארים דגלך, קום סבא ואשפיל גרמך קמי מארך. פתח ההוא סבא ואמר, (תהלים קלא א) יהו"ה לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו', דוד מלכא אמר דא, בגין דהוה מלכא עלאה ושליטא על כל מלכין עלאין ושליטין דאית ממזרח ועד מערב, ולא סליק על לביה לאסטאה מארחא, ותדיר שפיל לביה קמי מאריה, וכד הוה לעי באורייתא הוה מתגבר כאריא, ועינוי תדיר מאיכין בארעא מדחילו דמאריה, וכד הוה אזיל בין עמא לא הוה ביה גסות רוחא כלל. ועל דא כתיב יהו"ה לא גבה לבי וגו', לא גבה לבי, אף על גב דאנא מלכא שליטא על כל שאר מלכין דעלמא, ולא רמו עיני, בזמנא דאנא קיימא קמך לעי באורייתא, ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, בשעתא דאנא אזיל בין עמא, ואי דוד מלכא אמר הכי, שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה, ואנא כמה אנא שפיל לבא ומאיך עינא קמי מלכא קדישא, וחס לי דבמלין קדישין דאורייתא ירום לבאי.

בכה ודמעוי נפלין על דיקניה, אמר סבא לאי בחילא, כמה שפיראן דמעין על דיקנך, כמה דהוה שפיר משחא טבא כד הוה נחית על דיקנא דסבא טבא דאהרן, אימא מילך סבא דהא מלכא קדישא הכא.

שאר בני נשא דעלמא דקא אסתלקו מניה, ושבקו רוחא בההוא מאנא דהוו משתמשי ביה, ואתנסיבת, ואתא אחרא ואעיל בההוא מאנא רוחא אחרא, מה אתעביד מההוא קדמאה כמה דאתמר.

תא חזי כמה עלאין גבוראן דמלכא קדישא דקא עביד, ומאן יכיל למללא לון, כד האי בעלה תניינא אתי, ואעיל רוחא בההוא מאנא, רוחא קדמאה מקטרגא בהאי רוח דעאל, ולא אתיישבן כחדא, ובגיני כך אתתא לא אתיישבת כדקא יאות בהדי בעלה תניינא, בגין דרוחא קדמאה מכשכשא בה, וכדין איהי דכירת ליה תדיר, ובכאת עליה או אתאנחת עליה, דהא רוחא דיליה מכשכשא במעהא כחויא, ומקטרגא בהדי רוח אחרא דעאל בה מבעלה תנינא, עד זמן סגי מקטרגין דא בדא. ואי אעבר דא דעאל לההוא (אתערו) דהוה קדמאה, (לבתר) דא קדמאה נפיק ואזיל ליה, ולזמנין דדחי דא קדמאה לההוא תניינא, ואתעביד ליה מקטרגא, עד דאפיק ליה מעלמא.

ועל דא תנינן, דמתרין ולהלאה לא יסב בר נש להאי אתתא, דהא מלאך המות אתתקף בה, ובני עלמא לא ידעין, דהא רוחא כיון דאתתקף וקא נצח לההוא רוחא אחרא תניינא, מכאן ולהלאה לא יתערב בר נש אחרא בהדה.

חברייא הא ידענא דבאתר דא אית לכו למקשי ולימא, אי הכי לא מית בדינא האי תניינא, ולא דיינין ליה מלעילא, תא חזי כלא איהו בדינא דינצח פלוני לפלוני, או דלא יקטרג עליה פלוני לפלוני, ומאן דנסיב ארמלתא, כמאן דעאל בימא ברוחין תקיפין בלא חבלין, ולא ידע אי יעבר בשלם אי יטבע גו תהומי. ואי דא דעאל ההוא רוחא תניינא, אתתקיף ונצח לההוא קדמאה, ההוא קדמאה נפק מתמן ואזיל ליה, לאן אתר אזיל ליה, ומה אתעביד.

סבא סבא מה עבדת, חשבת דתמלל זעיר ונפקת להאי, הא עאלת באתר דלא עאל בר נש אחרא, מן יומא דדואג ואחיתופל עבדו בעיין אלין, באינון ארבע מאה בעיי דהוו בעאן על מגדלא דפרח באוירא, ולא אתיב עלייהו בר נש, עד דאתא שלמה מלכא ובירר לון כל חד וחד על תקוניה.

סבא סבא רזא עלאה דהוה טמירא אתית לגלאה מה עבדית, סבא סבא בקדמיתא הוה לך לנטרא ארחך ותסתכל ברישך, אבל השתא לאו שעתא לאתטמרא, סבא אהדר בתקפך. ההוא רוח דנפק לאן אזל? בכה ואמר, חבריא, כל הני בכיין דקא בכינא לאו בגינייכו הוא, אלא דחילנא למארי עלמא דגלינא ארחין סתימין בלא רשו, אבל גלי קמי קודשא בריך הוא דלא ליקרא דילי עבידנא, ולא ליקרא דאבא, אבל רעותי לפולחנא דיליה, ואנא חמינא יקרא דחד מנייכו בההוא עלמא, ואחרא ידענא דהכי הוא, אבל לא גלי קמאי והשתא חמינא.

תנינן דחיין גברא מקמי גברא, בכמה ארחין סתימין אתדחיין, ההוא רוחא קדמאה דאתדחי מקמי ההוא תניינא, לאן אזיל, ההוא רוחא נפיק ואזיל ומשטטא בעלמא ולא ידיע, ואזיל לגו קברא דההוא בר נש, ומתמן משטטא בעלמא, ואתחזי בחלמא לבני נשא, וחמאן בחלמא דיוקנא דההוא בר נש, ואודע לון מלין לפום ארחיה דההוא רוחא קדמאה דקא אתמשך מניה, כמה דאיהו בההוא עלמא, הכי משטטא האי ואודע בהאי עלמא.

והכי אזיל ומשטטא בעלמא, ופקדת תדיר לההוא קברא, עד זמנא דרוחות פקדן לגבי קברייהו דגופין, כדין האי רוחא אתחבר בההוא רוח דיליה, ואתלבש ביה ואזיל ליה, כד עאל לדוכתיה אתפשט מניה, ודוכתא אית ליה (באינון רוחי בגן עדן) באינון היכלין דגן עדן או לבר, לפום ארחוי דכל חד וחד, ותמן אתטמר.

וכד רוחין פקדן להאי עלמא, דמתין נזקקין לגבי חיין, לא נזקקין אלא בההוא משיכו דרוחא, וביה אתלבש רוחא אחרא. ואי תימא אי הכי תועלתא איהו לרוחא, והאי אתתא תועלתא עבדת לכלא, לאו הכי, דאלמלא לא אתנסיבת לגבי אחרא, והאי רוחא קדמאה לא מתדחייא מקמי האי גברא אחרא, תועלתא אחרא הוה ליה בגוונא אחרא, ולא יהא לאי בעלמא כמה דהוי, ולא יזדקק לגבי חיין דהאי עלמא, כמה דהוי משטטא הכא והכא.

אי הכי זווגא תניינא דהאי אתתא לא הוי מלעילא, ואת אמרת דאתדחייא גבר מקמי גבר, ואמינא, דהאי בעלה תניינא דנסיב לאתתא דא, איהו בר זוגה ממש, וההוא קדמאה לאו בר זוגה ממש הוה, והאי תניינא דילה הוה, וכד מטא זמניה אתדחייא דא מקמיה, ודאי הכי הוא, דהא לא אתדחייא ההוא רוח קדמאה דהוה בהאי אתתא, אלא בגין דהאי תניינא דאיהו בר זוגה, (ד"א איהו בת זוגה). (האי תניינא) וכל אינון תניינין דאתדחיין מקמי קדמאין, קדמאין הוו בני זוגייהו, ולא הני, ובגין כך לא אית לון קיומא בהדייהו, ואתדחייא רוחא תניינא מקמי רוחא קדמאה.

ובגין כך מאן דנסיב ארמלתא, קרינן עליה (משלי ז כג) ולא ידע כי בנפשו הוא, (שם א יז) כי חנם מזורה הרשת וגו', ולא ידיע אי היא בת זוגיה ממש אי לאו, ארמלתא דלא נסיבת, אף על גב דאתי בר זוגה ואיהי לא בעאת לאתנסבא, קודשא בריך הוא לא כייף לה מן דינא, וקודשא בריך הוא אזמין לההוא בר נש אתתא אחרא, ולא עאלת בדינא כהאי (ס"א ולית עלה בי דינא בהאי) בההוא עלמא, ואף על גב דלית לה בר, דהא אתתא לא אתפקדת אפריה ורביה כמה דאוקמוה.

אתתא דא דלא אתנסיבת זמנא תניינא, ההוא רוח דשבק בה בעלה מה אתעביד מניה, יתיב תמן תריסר ירחי, ובכל ליליא וליליא נפיק ופקדא לנפשא ואתהדר לאתריה, לבתר תריסר ירחי, דקא אסתלק דינא דההוא גברא, דהא כל אינון תריסר ירחי הא רוחא אתכפייא בעציבו כל יומא, לבתר תריסר ירחי נפיק מתמן, ואזיל וקיימא לתרע גן עדן, ופקדא להאי עלמא לגבי ההוא מאנא דנפיק מניה, וכד האי אתתא אסתלקת מעלמא, ההוא רוח נפיק, ואתלבש בההוא רוח דילה, וזכאת ביה לגבי בעלה, ונהרין תרווייהו כדקא יאות בחבורא חדא.

כיון דאתינא להאי אתר, השתא אית לגלאה ארחין סתימין דמארי עלמא, דלא ידעין בהו בני נשא, וכלהו אזלין בארח קשוט, כמה דאת אמר (הושע יד י) כי ישרים דרכי יהו"ה, וצדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם, ובני נשא לא ידעין ולא משגיחין כמה אינון עלאין עובדין דקודשא בריך הוא, וכמה משניין אינון, ובני עלמא לא ידעין, וכלהו בארח קשוט, דלא סטאן לימינא ולשמאלא.

הני דמתגלגלין דקא אתתרכו בתרוכין מההוא עלמא, ולית לון בת זוג, בת זוג דקא מזדווגן בהאי עלמא מאן אינון, אינון נשין דקא מזדווגן בהדייהו בהאי עלמא, דהא (תריך לה, ולית ליה בת זוג, כאינון גברין דלא תריכו, וקא מזדווגן בהדי נשייהו) לכלהו בני נשא אית לון בת זוג, בר מהאי.

חמו השתא כמה אינון רברבין ועלאין גבורן דיליה. תנינן, מאן דמתרך אתתיה קדמאה מדבחא אחית עלוי דמעין. מדבחא אמאי? אלא הא אמינא דכל נשין דעלמא בדיוקנא דהאי מזבח קיימי, ועל דא ירתאן אינון שבע ברכאן, דכלהו מכנסת ישראל אינון, ואי איהו מתרך לה, אהדר אבנא (נ"א דמדבחא עלאה) לגרעונא. מאי טעמא? בגין דמתחברן תרוכין בהדי הדדי.

ורזא דא דכתיב, (דברים כד א) וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וגו', ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ממשמע דאמר "והלכה והיתה לאיש", לא ידענא דאיהי אזלא לגבי בעלה דתריך לה? (נ"א דלית ההוא דתריך לה), מאי אחר? אלא כמה דאתמר, "אחר" תנן, ו"אחר" כתיב, ו"אחר" קרינן ליה, דכתיב (איוב ח יט) ומעפר אחר יצמחו. ותרוכין מתחברן כחדא, תרוכין דההוא עלמא, ותרוכין דהאי עלמא. ומה דהות האי אתתא בדיוקנא עלאה, הא אשתעבדא לדיוקנא תתאה.

קרינן ליה "אחר", וקרינן ליה "אחרון". "אחרון" מנלן? דכתיב (שם יט כה) ואחרון על עפר יקום, והכא כתיב ושנאה האיש האחרון..או כי ימות האיש האחרון -- "אחרון"? "שני" מבעי ליה? ואי תימא דלא תזדווג אפילו לעשרה דא בתר דא, לאו הכי, וכי לבעלה דא תזדווג ולא לאחרא? מאי אחרון? אלא דא איהו האי אחר דקאמרן, ואיהו אחר ואיהו אחרון, השתא אבנא מתגלגלא בקוספיתא.

אחר אמאי אקרי הכי, דהא כל בניינא נפל ואתהדר לעפרא, איהו הוה מה דהוה, ולא אחרא, אמאי קרינן ליה אחר, אוף הכי אמאי אקרי אחרון, וכי אחרון איהו, והא אי יתישר יאות, ואי לאו, יהדר ויתגלגל ויתנטע כמלקדמין, ואמאי אקרי אחרון. אבל תא חזי, כתיב (בראשית א לא) וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מאי טוב תנינן דא מלאך דטוב, מאד דא מלאך המות, ולכלא קודשא בריך הוא אזמין תקונוי.

תא חזי כתיב, (שם ב ב) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נהר דא לא שכיך לעלמין מלאפשא ולמסגי ולמעבד פירין, ואל אחר אסתרס, ולית ליה תיאובתא לעלמין, ולא אפיש ולא עביד פירין, דאלמלי עביד פירין יטשטש לכל עלמא, ובגין כך בר נש דגרים לההוא סטר דיפוש בעלמא, אקרי רע, ולא חמי אפי שכינתא לעלמין, דכתיב (תהלים ה ה) לא יגורך רע. האי בר נש דמתגלגלא בגלגולא, אי איהו עבר, ואתדבק בההוא אל אחר דלא עביד פירין ולא אפיש בעלמא, בגין כך אקרי אחר, ושמא גרים ליה, איהו הוא ואחר אקרי.

אחר ודאי, אחרון, מקדמאה ואילך אחרון קרינן ליה, ואחרון אקרי, תניינא איהו, ומיד אקרי אחרון, והכי קרי ליה קודשא בריך הוא אחרון, בגין דיתתקן למהוי אחרון, ולא יתוב כמלקדמין, תליתאה אוף הכי, וכן בכל זמנין מקדמאה ואילך הכי אקרי אחרון, והכי אצטריך למקרי אחרון, דאלמלא אתקרי מיד תניינא, הא פתיחו דפומא לאהדרא כמלקדמין, וההוא בניינא אסתתר.

מנלן? מבית שני דאקרי "אחרון" דכתיב (חגי ב ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון דהא מקדמאה ואילך אחרון אקרי, דהא לא יהא פתיחו דפומא, דההוא בניינא ינפול ויתהדר כמלקדמין, אוף הכי דא אחרון קרינן ליה. ובגין כך כתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה - "לא יוכל"? "לא יקחנה" מבעי ליה? מאי "לא יוכל"? אלא כיון דהאי אתתא אתדבקת באחר, ונחתת לאשתעבדא בדרגא תתאה, לא בעי קודשא בריך הוא דאיהו יתוב מדרגא דיליה, למיהב איבא ולאתדבקא בההוא דרגא דלאו דיליה.

ותא חזי, אי האי אתתא לא אתנסיבת, אפילו תזנה בכל גוברין דעלמא, אי בעי בעלה יתוב לגבה, אבל אי אתדבקא בנשואין לאחר, (נ"א ואחר) דא (האי) לא יוכל לשוב לדרגא קדמאה דהוה בקדמיתא לגבה, לא יוכל ודאי לאתבא לההוא דרגא לעלמין.

אחרי אשר הטמאה תנינן דהטמאה בלביה, אי הכי אפילו אי תתרחק ותזנה בלא נשואין, אלא כיון דאתדבקת לאחר, הא קבילת עלה חולקא דההוא סטרא, ובעלה דמאה דאיהו מסטרא אחרא טבא דטוב, לא יהא ליה בה חולקא לעלמין, ולא יפיש כלל לההוא אתר, הא אם שלחה האיש האחרון, או כי ימות האיש האחרון, לקדמאה אסורה, אבל לשאר בני נשא תשתרי, דילמא תשכח אתרא כמלקדמין, ואחרון יקום דיזדווג בהדה.

מאן דאית ליה בנין מאתתיה קדמיתא, ואעיל האי לגו ביתיה, ההוא יומא אתדבק בחרבא קשיא דמתהפכא, בגין תרין סטרין, חד דהא תרין דחת לון לבר, והשתא איהו תליתאה, ותו מאנא דאשתעבד (נ"א דאשתתף) ביה אחר, היך ייתי איהו למיהב ביה רוחא דיליה וישתתף בהדה ויתדבק בה, לאו דאיהי אסורה, אבל ודאי שתופא בישא איהו לגרמיה (כדאמרן).

רבי לויטס איש כפר אונו, הוה חייך ומתלוצץ על אתתא דא, כד חמי מאן דאזדווג בהדה, והוה אמר (משלי לא כה) ותשחק ליום אחרון כתיב, מאן דאתדבקת ביה באיש אחרון חיוכא איהי לבתר.

השתא אית לאהדרא ולעיינא, על אתר (נ"א אילנא) חד רב ועלאה דהוה בעלמא, וגזעא ושרשא דקשוט, ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד, דהא אתמר דאחרון הוה, היך נפק שרשא דקשוט מגו אתר דא. אלא עובד אתתקן בתקונא עלאה, ואהדר שרשא דאילנא דקא אתהפך על תקוניה, ואסתלק ביה ואתתקן כדקא יאות, ועל דא אקרי עובד, מה דלא זכו הכי שאר בני עלמא, אתא איהו פלח ואעדר עקרא ושרשא דאילנא, ונפק מענפין מרירן, ואהדר (נ"א ואעדר) ואתקן בגופא דאילנא. אתא ישי בריה ואחסין ליה ותקין ליה, ואתאחד בענפוי דאילנא אחרא עלאה, וחבר אילנא באילנא, ואסתבכו דא בדא, כיון דאתא דוד, אשכח אילנין מסתבכן ומתאחדן דא בדא, כדין ירית שלטנו בארעא, ועובד גרים דא.

בכה ההוא סבא ואמר: אי סבא סבא, ולא אמינא לך דעלת בימא רבא, השתא אנת הוא גו תהומי רברבין, אתתקן לסלקא, סבא סבא אנת גרמת דא, דאלמלא הוית שתיק בקדמיתא הוה יאות לך, אבל השתא לא יכילת, ולית מאן דאחיד בידך אלא אנת בלחודך, קום סבא ואסתלק בסליקו.

עובד דא אתתקן, ונפק מגו חקל בישא דגובין בישין, אתא ישי בריה ואתקין ואעדר אילנא, ועם כל דא (ועובד) דא רזא דרזין, ולא ידענא אי אימא אי לא אימא, אימא מילך סבא, ודאי אימא, בדא ידיעאן כל שאר בני גלגולא. [עובד אילנא אתקין, ועם כל דא דאילנא אתקין] (עובד עם כל דא אילנא אתקין) כד אתא דוד מלכא, באילנא תתאה דנוקבא אשתאר, ואצטריך לקבלא חיין מאחרא, ומה אי האי דאתתקן ואתקין כלא, הכי, שאר בני עלמא דאתיין בגלגולא, דלא יכלין לאתתקנא הכי, על אחת כמה וכמה. דבכל סטרין אתהפך בגלגולא, פרץ הכי הוה, בעז הכי הוה, עובד הכי הוה, (נ"א ועם כל דא אילנא אתתקן), ובכלא נפק אילנא מסטרא דרע, ואתדבק לבתר בסטרא דטוב, בקדמיתא (בראשית לח ז) ויהי ער בכור יהודה רע, (נ"א אונן אוף הכי) מחלון אוף הכי, ולאו כל כך, אבל בהני אתעכל רע ונפק טוב לבתר, (נפק) ההוא דכתיב ביה (ש"א טז יב) וטוב ראי, (שם יח) ויהו"ה עמו, הכא קיימא אילנא תתאה על תקוניה, ומלך אלהי"ם על גוים.

בשירותא דכלא, מעקרא ויסודא עלאה, אשתרשו דרגין, ראובן שמעון לוי, יהודה מה כתיב ביה, (בראשית כט לה) הפעם אודה את יהו"ה, וכתיב ותעמוד מלדת, היינו (ישעיה נד א) רני עקרה לא ילדה, בגין דכד אתיליד יהודה, נפקת נוקבא מתדבקא בדכורא, ולא הות על תקונהא אנפין באנפין, ולא אתכשרת לאולדא, כיון דנסר לה קודשא בריך הוא, ואתקין לה (ס"א אנפין באנפין), כדין אתכשרת לאתעברא ולאולדא.

ובספרא דחנוך, "ותעמוד מלדת" לאו על לאה אתמר, אלא על רחל אתמר, ההיא דמבכה על בניה, ההיא דאשתרשת ביהודה, יה"ו ד"ה, ותעמוד מלדת, דהא לא אתתקנת.

בקדמיתא דיוקנא דלעילא הוה כלא, ראובן, או"ר ב"ן, (בראשית א ג) ויאמר אלהי"ם יהי אור, ימינא אור (בן), שמעון, שמאלא אור, בההוא סיגא דדהבא בהדיה שם עון, לוי, חבורא דכלא, לאתחברא מתרין סטרין. יהודה, נוקבא בהדי דכורא מתדבקת, יה"ו דא דכורא, ד"ה דא נוקבא דהות בהדיה, ד"ה, אמאי ד"ה, אלא ד' באתדבקותא דרע בהדה, איהי דל"ת מסכנא איהי, ואצטריך לאתבא בגלגולא, לאתעכלא ההוא רע ולמתבלי בעפרא, ולבתר לצמחא בסטרא דטוב, ולנפקא ממסכנו לעתירו, וכדין ה', ועל דא יה"ו ד"ה.

פוק סבא מגו תהומי, לא תדחל, כמה ארבין זמינין לך בשעתא דתשוטט ימא בגין לנייחא בהו, בכה כמלקדמין ואמר, מארי דעלמא דילמא יימרון משריין עלאין דאנא סבא ובכי כינוקא, גלי קמך דעל יקרך אנא עביד, ולא עבידנא על יקרא דילי, דהא בקדמיתא הוה לי לאסתמרא דלא איעול בימא רבא, והשתא כיון דאנא ביה, אית לי לשטטא בכל סטרין ולנפקא מניה.

יהודה אתה יודוך אחיך (שם מט ח) (ס"א כלהו אודן על שמא דא והיינו וכו') היינו דאנן אמרין ברוך אתה, איהו ברוך, ואיהי אתה, לכלהו בנוי לא אמר יעקב אתה, אלא לאתר דאצטריך, דא איהו אתה. שמא דא, (נ"א ודאי אתה) יודוך אחיך, כלהו אודן לך על שמא דא, ודאי אתה יודוך אחיך, על שמא דא אסתלק ואתכפיא סטרא אחרא, בגין דכד אתקרי ואדכר, הא נפקת סטרא אחרא בהדה, כיון דאמרי אתה, שלטנו ורברבנו אית לה, וסטרא אחרא אתכפייא ולא אתחזיאת תמן, ודאי בשמא דא אתרשים ואתבריר מסטרא אחרא, ודא אסתלקו ושלטנו דילה, ותבירו וביש לסטרא אחרא, כיון דיודוך אחיך על שמא דא אתה, כדין ידך בערף אויביך, מיד אתכפיין לגבך ושמא דא גרים.

ידענא חברייא ידענא, דהא אתה שמא דא אתון אמרין לאתר אחרא עלאה, דכתיב (תהלים קי ד) אתה כהן לעולם, בימינא עלאה, שפיר איהו, דהא כיון דרבי שמעון אודן ליה עלאין ותתאין, וזכה לכלא, כל מה דאיהו אמר הכי איהו ושפיר. אבל כד תהוון מטאן לגביה, אמרו ליה ואדכרו ליה יומא דתלגא, כד זרענא פולין לחמשין ותרין גוונין, דהא אתה כהן, הכא אתקשר כוס דברכה בימינא בלא פרודא כלל, ובגין כך אתה כהן לעולם, הכא אתקשר כוס בימינא כדקא יאות.

ועל דא אמר קרא, "יהודה אתה", להאי אתה "יודוך אחיך", ולא כתיב "יהודה יודוך אחיך" ולא יתיר, אלא על שמא ד'אתה'; אתה, אתר דא אצטריך לשמא דא ולא אחרא.

יהודה אבא קדמאה ואבא תניינא, ולא הוה ביה חלופא לעלמין, ובגין כך פרץ אתתקף ביה בתוקפוי, מה דלא הוה הכי לכל בני עלמא, ועל דא בניינא דדוד שארי חשבונא מפרץ, ולא מבעז, דהוה ביה שנויא, חברייא, אי תשגחון לאו מלין בסתימו קא אמינא, ואף על גב דסתימין אינון. ועל דא יהודה רווח שמא דאאקרי אתה, קם על בורייה זמנא קדמאה וזמנא תניינא, ולא אשתני לעלם, ובנוי דיהודה וזרעא דיליה אודן ואמרין כי אתה אבינו, מה דלית הכי לשאר בני גלגולא לעלמין, שאר בני גלגולא, תרין אבהן תרין אמהן, אית לון גוון לבניינא, ורזין אלין בעמקי ימא, ובלבא דתהומי אינון, מאן יכיל לאפקא לון, קום סבא אתגבר ואתקף בתוקפך, אפיק מרגלן מגו תהומי.

בעז אתחזי דהוה ביה שנויא כד אוליד לעובד, דהא עובד (ס"א עובדא) בשנויא הוא, לאו הכי, אבצן הוא בעז, הוא אבא קדמאה דלא עבד שנויא, ואי תימא איהו הוה, ודאי כד אתער לעובדא דא ביה הוה. מאן דהוא תקיף כאריא וכליתא ביה הוה, בגין דלא להוי שנויא ביה בדוד, ואתהדר מלה לעקרא קדמאה, בגין דיהא כלא מאבא חדא ושלשלא חדא וכלא חד, ולא הוה שנויא בגלגולא דזרעא דדוד, ועל דא אתה מרישא ועד סופא בלא שנוייא כלל.

השתא נפקת סבא מעמקי לבא דימא, יהודה אתה ודאי מרישא ועד סופא, ולא אתחזי לכל שאר בנין לאתקרי אתה אלא ליה בלחודוי, זכאה חולקיה דדוד דהכי אתבריר ואסתלק משאר עיקרא דבני נשא בארעא.

יודוך אחיך יודוך כל בני עלמא מבעי ליה? מאי טעמא אחיך? אלא ארח כל בני עלמא לא מתיבמין לגלגולא אלא סטרא דאחין, ואחא אזדמן ליבומא, (ואתה בגרמך אזדמנת ליבומא), והכא כלהו אחיך יודוך, דלא ישתלשל מנייהו ולא מחד מנייהו שלשולא דמלכו אלא אתה בלחודך, אתה מרישא ועד סופא, אתה עבדת, ומינך נפק כל שלשולא וגזעא (ס"א דיוקנא וגופא) דאריה, בניך בני אריה, דלא אתעברו לשנויא דאחיך, לא אתחלפו לטלה ולא לשור ולא לגדי, ולא לשום דיוקנא אחרא, אלא אריה שארי למבני, ואריה סיים בניינא, כל שלשולך בני אריה נינהו, דאלמלא אתא גלגולא מסטרא דאחא, יתחלפון כל דיוקנין, ויתערבון אלין באלין. ועל דא יודוך אחיך, דלא הוה חד מנהון בגלגולא דשלשלאה דבנך, ידך זקיף, דלא הוה בך ערבוביא אחרא מנייהו, והיינו מטרף בני עלית, דלא הוה טרפא לאחרא על פתורך, כרע במיתת ער, רבץ במיתת אונן, לבתר אתגבר כארי לאקמא לפרץ, וכלביא לאקמא לזרח.

מי יקימנו דכתיב (בראשית לח כו) ולא יסף עוד לדעתה, ותרגום לא פסק, מי יקימנו, מאן הוא דיימא אסורה אתתא דא, מאן הוא דיימא הואיל ואשלימת ארחהא לא אצטריכא לך יתיר, יבמה דא כיון דאשלימת ארחהא לא אצטריכת לך יתיר, ואתחזיאת לאתפרשא מינה, אבל מי יקימנו, ודאי מתמן ולהלאה איהי דיליה, דהא אפיק מאן דמכשכש במעהא.

רזא סתימא הכא, אחוה דבר נש אמאי, תו יהודה דהוה אבוי אמאי, אלא ההוא דמכשכש במעהא חמי דמאן דהוה נטיר ליה, מקטרג ליה קטרוגין, בכל סטרין בעי לאפקא, כיון דנפיק, זמין לאחרא ההוא רוח אחרא, ואתיין לאעלא כמלקדמין, עד דאתבני כמלקדמין, בחילא דקטרוגא תקיף דקא מקטרג באחוה, מתמן ולהלאה שריאת אתתא דא ליה. זכאה חולקיה דיהודה, בקדמיתא הוה גור, לבתר אריה דקא אתגבר ואתפשט בחיליה, (ולבתר) אריה, וסיים בלביא, כל שאר בני עלמא לאו הכי, ועל דא יהודה כדקאמרן.

ראובן שמעון לוי, הא תלתא כדקאמרן, יהודה אתחבר בהדייהו, וכלא כדקא יאות. יששכר זבולון תרין ירכין, אתר דינקי נביאי קשוט, יששכר ירכא ימינא, כתיב (דה"א יב לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, זבולון ירכא שמאלא, וכתיב (דברים לג יח) שמח זבולון בצאתך, ובשעורא רברבא כתיב (בראשית מט יג) זבולון לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות. מאי טעמא? בגין ד-וירכתו על צידון, שיעורא דידיה עד צידון. בנימין אשתאר לעילא בין ירכין, דהא יוסף הוה דיוקניה בארעא, ולאשתמשא בעלמא דא, ועמיה אשתמש משה, דכתיב (שמות יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, בנימין אסתלק לעילא, בנימין צדיקו דעלמא. מברכין לתתא, דן ונפתלי גד ואשר, בירכא שמאלא, דן עד פרקא דרגלא. פרקא דרגלא נפתלי, ובגין כך נפתלי אילה שלוחה, קל ברגלוי. בירכא ימינא גד, והוא יגוד עקב, עד פרקא דעקב. אשר פרקא דעקב ימינא, (דברים לג כד) וטובל בשמן רגלו, וכתיב ברזל ונחשת מנעליך.

כל אלין אינון דיוקנין עלאין, דיוקנא דלעילא, ובגין דהוו בריין ממש בהאי עלמא, אתתקנת בהו שכינתא.

באלין תריסר פרקין, תריסר מתיחין דאתמתחו מישראל ממש, דכתיב (בראשית מט כח) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, מתיחין דישראל אלה אקרון, לאתמתחא שמא דמ"י, למהוי בניינא כדקא יאות, למהוי ישראל בכללא דשמא דאלהי"ם, אל"ה איהו ישראל בכלל, מ"י חבר (נ"א ברא) אלה בהדיה, והוה בניינא שלים על תקוניה, שמא חדא ממש. הדא הוא דאמר ליה ליעקב ההוא ממנא דעשו, דכתיב (שם לב כט) כי שרית עם אלהי"ם, (ועם אנשים ותוכל), לעילא בתקונא קדמאה בבניינא קדמאה, כל אלה ודאי בניינא קדמאה איהו, ועל דא לית שציאו לישראל לעלם ולעלמי עלמין, וחס ושלום אלמלא ישתציאו, שמא דא לא הוי, הדא הוא דכתיב (יהושע ז ט) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול, שמא גדול, דא בניינא קדמאה שמא קדמאה אלהי"ם.

והשתא דישראל אינון בגלותא, כביכול כל בניינא נפל, ולזמנא דאתי כד יפרוק קודשא בריך הוא לבנוי מגלותא, (אתחבר) מ"י ואל"ה דהוה בהו פרודא בגלותא יתחברון כחדא, ושמא דאלהי"ם יהא שלים על תקוניה, ועלמא יתבסם. הדא הוא דכתיב (ישעיה ס ח) מי אלה כעב תעופינה, וכיונים אל ארובותיהם, ובגין דאיהו שמא חדא, לא כתיב מי ואלה, אלא מי אלה, שמא חדא בלא פרודא, והוא אלהי"ם, דהשתא בגלותא אסתלק מי לעילא, כביכול אימא מעל בנין, ובנין נפלו, ושמא דהוה שלים דהוא שמא עלאה רברבא קדמאה נפל.

ועל דא אנן מצלן ומקדשן בבתי כנסיות, על שמא דא דיתבני כמה דהוה, ואמרי יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אמן יהא שמיה רבא מברך, מאן שמיה רבא, ההוא קדמאה דכלא, בגין דלית ליה בניינא אלא בהדן, מ"י לא יתבני לעולם אלא באלה. ועל דא בההוא זמנא, מי אלה כעב תעופינה, ויחמון כל עלמא דהא שמא עלאה אתתקן על תקוניה, ואי שמיה רבה דא אתתקן ואתבני על תקוניה, הא ישראל שליטין על כלא, וכל שאר שמהן יתהדרון על תקונייהו, וישראל שלטין על כלא, דהא כלהו תליין בשמיה רבא קדמאה לכל בניינין.

להמשך הפרשה (עוד 344 קטעים)