ספר הזוהר – פרשת אחרי מות

פרשת אחרי מות

וידבר יהו"ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו' ויאמר יהו"ה אל משה (ויקרא טז א). רבי יהודה אמר, כיון דכתיב וידבר יהו"ה אל משה - אמאי זמנא אחרא ויאמר יהו"ה אל משה דבר אל אהרן אחיך? דהא במלולא קדמאה סגי? אלא הכי תנינן, כתיב ויקרא אל משה וידבר יהו"ה אליו (ויקרא א א), וכתיב ואל משה אמר עלה אל יהו"ה (שמות כד א) - והא אוקמוה מלה דהכא דרגא חד ולבתר דרגא אחרא. אוף הכא - וידבר יהו"ה אל משה - דרגא חד, ולבתר ויאמר יהו"ה אל משה דבר אל אהרן אחיך - דרגא אחרא. וכלא בחד מתקלא סלקא, ומן שרשא חדא כולא אתחבר:

אחרי מות שני בני אהרן. רבי יצחק פתח: עבדו את יהו"ה ביראה וגילו ברעדה (תהלים ב יא), וכתיב עבדו את יהו"ה בשמחה באו לפניו ברננה (תהלים ק ב). הני קראי קשיין אהדדי. אלא הכי תאנא, עבדו את יהו"ה ביראה - דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח קמי מאריה - בקדמיתא בעי יראה לדחלא מניה. ובגין דחלא דמאריה ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא. ועל דא כתיב מה יהו"ה אלהי"ך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י יב). וגילו ברעדה - דאסיר ליה לבר נש למחדי יתיר בעלמא דין. האי במלי דעלמא. אבל במלי דאורייתא ובפקודי דאורייתא - בעי למחדי. לבתר ישתכח בר נש דיעבד בחדוותא פקודי אורייתא דכתיב עבדו את יהו"ה בשמחה (תהלים ק ב).

רבי אבא אמר, עבדו את יהו"ה ביראה - רזא דמלה הוא, עבדו את יהו"ה ביראה - מה יראה הכא? אלא כמה דאוקימנא דכתיב יראת יהו"ה ראשית דעת (משלי א ז), וכתיב ראשית חכמה יראת יהו"ה (תהלים קיא י). יראת יהו"ה - קודשא בריך הוא הכי אקרי.

רבי אלעזר אמר, עבדו את יהו"ה ביראה - מאן דבעי למעבד פולחנא דמאריה - מאן אתר שארי? ובאן אתר יכוון פולחנא ליחדא שמא דמאריה? הדר ואמר ביראה - ביראה הוא שירותא מתתא לעילא.

תא חזי, מה כתיב הכא אחרי מות, ולבתר דבר אל אהרן אחיך וגו' בזאת יבא אהרן? אלא מכאן שירותא לאזהרא לכהני - כל מה דבעיין לאזדהרא - בהאי זאת. ודא היא יראת יהו"ה.

דבר אחר: אחרי מות שני בני אהרן. רבי יוסי אמר, "אחרי מות נדב ואביהוא" מבעי ליה?! מאי טעמא שני בני אהרן - והא ידיע דבנוי הוו? אלא הכי תאנא, דעד כאן לאו ברשותייהו קיימי אלא ברשותא דאבוהון. ובגין כך בקרבתם לפני יהו"ה וימותו - דאינון דחקו שעתא בחיי דאבוהון. וכלא הוה בגין ההוא חובא דעבדו דכתיב בהקריבם אש זרה (במדבר ג ד). דתניא באתר חד כתיב בהקריבם אש זרה, ובאתר חד כתיב בקרבתם לפני יהו"ה. והאי והאי הוה. ובגין כך כתיב הכא בני אהרן וכתיב בקרבתם.

אמר רבי חייא, יומא חד הוינא אזיל בארחא למיהך גביה דרבי שמעון למילף מניה פרשתא דפסחא. ערעית בחד טורא וחמינא בקיעין גומין בחד טינרא, ותרין גוברין בה. עד דהוינא אזיל - שמענא קלא דאינון גוברין והוו אמרין שיר מזמור לבני קרח גדול יהו"ה ומהלל מאד וגו' (תהלים מח א). מאי שיר מזמור? אלא הכי תאנא משמיה דרבי שמעון שיר דאיהו כפול, שיר דאיהו משובח משאר שירין. ועל דאיהו משובח משאר שירין - תרין זמנין אתמר ביה שירתא. וכן מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב א). כהאי גוונא שיר השירים אשר לשלמה - שירתא לעילא מן שירתא.

שיר מזמור שירתא דקודשא בריך הוא דקא מזמרי לבני קרח על אינון דיתבי על פתחא דגיהנם. ומאן אינון? אחוהון דאינון בתרעי דגיהנם. ועל דא שירתא דא ביום שני אתמר.

קריבנא גבייהו. אמינא להו "מאי עסקייכו באתר דא"? אמרו "מזבני אנן, ותרי יומי בשבתא בדילנא מישובא ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לן בני נשא כל יומא ויומא". אמינא "זכאה חולקכון"!

תו פתחו ואמרו: בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא - דינא אסתלק מעלמא! ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא. ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה למהוי כפרה לחוביהון דישראל. אמר קודשא בריך הוא: אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו. דתנינן, כל זמנא דישראל יהון בגלותא ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא, ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא - יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן ויתכפר עלייהו. דהכי אוליפנא, דכתיב ואלה שמות בני אהרן הכהנים וגו' (במדבר ג ב), וכתיב הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. "ואלעזר ואיתמר" מבעי ליה?! מהו אלעזר ואיתמר? אלא שקול הוה אביהוא כתרי אחוי. ונדב ככלהו.

ואית דמתני לה אפכא. הבכור נדב - דא בלחודוי, ואביהוא בלחודוי. וכל חד אתחשיב בעיניה כתרוייהו, כאלעזר ואיתמר. אבל נדב ואביהוא בלחודייהו שקולין הוי לקבל שבעין סנהדרין דהוו משמשין קמי משה, ובגין כך מיתתהון מכפרא על ישראל. ועל דא כתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה (ויקרא י ו). ואמר רבי שמעון, הבכור נדב - כלומר ההוא דכל שבחא ויקרא דיליה. נדב ואביהוא - על אחת כמה וכמה! דהני תרי לא אשתכחו כוותייהו בישראל:

וידבר יהו"ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן. רבי חזקיה פתח ואמר, לכן כה אמר יהו"ה אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וגו' (ישעיה כט כב). האי קרא קשיא! "לכן כה אמר יהו"ה אשר פדה את אברהם" מבעי ליה?! מאי כה אמר יהו"ה אל בית יעקב אשר פדה את אברהם?

אלא הא אוקמוה והא אתמר דיעקב פדה את אברהם ודאי. דבההיא שעתא דנפל בגו נורא דכשדאי - דנו דיניה ואמרו קמי קודשא בריך הוא "בגין מאי ישתזיב האי? זכות אבהן לית ליה!" אמר לון "ישתזיב בגין בנוי דהכי תניא ברא מזכי אבא". אמרו: "הא ישמעאל דנפיק מניה!" אמר קודשא בריך הוא: "הא יצחק דיושיט קדליה על גבי מדבחא!" אמרו: "הא עשו דנפיק מניה! " אמר: "הא יעקב דאיהו כרסייא שלימתא, וכל בנוהי שלימין קמאי". אמרו: "הא ודאי בזכותא דא ישתזיב אברהם! הדא הוא דכתיב אשר פדה את אברהם.

לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי. מאן אינון ילדיו מעשה וגו'? אלין אינון חנניה מישאל ועזריה, דאפילו גרמייהו לגו נורא יקידתא, לקדשא שמי. לא עתה יבוש יעקב - מאי בעי הכא יעקב? והא כתיב ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה (דניאל א ו) - בני יהודה אקרון, ובגין כך "לא עתה יבוש יהודה" מבעי ליה?! מאי לא עתה יבוש יעקב?

אלא הכי תנינן, בההיא שעתא דכפיתו לחנניה מישאל ועזריה למירמי לון לגו אתון נורא יקידתא - כל חד ארים קליה ואמר גבי כל אינון עמין ומלכין ואפרכיא. חנניה אמר יהו"ה לי לא אירא מה יעשה לי אדם, יהו"ה לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, טוב לחסות ביהו"ה וגו' (תהלים קיח ו). מישאל פתח ואמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יהו"ה, כי אתך אני נאם יהו"ה להושיעך, כי אעשה וגו' (ירמיה ל י). בההיא שעתא דשמעו כלהו שמא דיעקב - תווהו וחייכו בלצנותא. עזריה פתח ואמר שמע ישראל יהו"ה אלהינ"ו יהו"ה אחד (דברים ו ד).

הדא הוא דכתיב זה יאמר ליהו"ה אני וגו' (ישעיה מד ה). זה יאמר ליהו"ה אני - דא חנניה, וזה יקרא בשם יעקב - דא מישאל, וזה יכתוב ידו ליהו"ה ובשם ישראל יכנה - דא עזריה.

ביה שעתא כנש קודשא בריך הוא פמליא דיליה. אמר לון, במאן מלה מאינון מלין דאמרו אלין תלתא אשזיב לון? פתחו ואמרו וידעו כי אתה שמך יהו"ה לבדך עליון על כל הארץ (תהלים פג יט). בה שעתא אמר קודשא בריך הוא לכורסייא: "כורסייא דילי! במאן מלה מאינון מלין אשזיב לאינון צדיקיא?". אמר ליה "בההוא מלה דכולהו חייכין בה - אשזיב לון!". לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כמה דקאים יעקב לגבי דאברהם בנורא - יקום השתא לגבי אלין! הדא הוא דכתיב כה אמר יהו"ה אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב וגו' - מההיא כסופא דלצנותא. תנא - כלהו דהוו חייכין ממלה דא - אתוקדו בההוא נורא וקטל לון שביבא דנורא.

מאן שזיב לאלין? על דהוו מצלן קמי קודשא בריך הוא, ומיחדן שמיה כדקא יאות. ועל דמיחדן שמיה כדקא יאות - אשתזיבו מההוא נורא יקידתא. תרי בני אהרן קריבו אשא נוכראה דלא אתיחדו שמיה כדקא יאות, ואתוקדו בנורא.

רבי יצחק אמר, כתיב אחרי מות וכתיב וימותו - כיון דאמר אחרי מות שני בני אהרן לא ידענא דהא וימותו?! אלא הכי תנינן, תרי מיתות הוה - חד לפני יהו"ה, וחד דלא הוו להו בנין. דכל מאן דלא זכי לבנין - מית הוא. בגין כך אחרי מות...וימותו.

רבי אבא אמר, מאי דכתיב וימת נדב ואביהוא לפני יהו"ה בהקריבם אשר זרה לפני יהו"ה במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר (במדבר ג ד)? מאי דא לגבי דא דכתיב ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר? אלא רזא דמלתא, האי דאמינא וימותו דלא הוו להו בנין, והכי הוא ודאי. אבל לא כשאר בני עלמא - אף על גב דלא אנסיבו - דהא אלין לא מיתו אלא מיתת גרמיהון אבל מיתת נפשהון לא מיתו. מנא לן? דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ותלד לו את פנחס, אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם (שמות ו כה). אלה?! והא פנחס בלחודוי הוה! וכתיב ראשי אבות הלוים?! בגין כך - מיתת גרמיהון מיתו, מיתת נפשהון לא מיתו.

אמר רבי אלעזר, ודאי משמע אלה ומשמע ראשי. ובגין כך כתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כה יא), וכתיב ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה כהן בימים ההם (שופטים כ כח). "פנחס בן אלעזר הכהן" מבעי ליה? אלא בכל אתר דאתא פנחס - בן אהרן הכהן כתיב. ואלעזר לא כתיב אלא אלעזר הכהן דכתיב ולפני אלעזר הכהן (במדבר כז כא), ויאמר אלעזר הכהן וגו' (במדבר לא כא). ועל דא מיתת גרמיהון מיתו, מיתת נפשהון לא מיתו.

ותנינן ברזא דמתניתין: תרי זוג - פן חס. והא אתמר, י' זעירא ביני אתוון דפינחס, דהאי יו"ד כליל תרי כחדא. ודא הוא רזא דמלה, והא אתמר. רבי אלעזר שאיל לאבוי. אמר ליה: והא תרי אינון? תרי הוו? אמאי לא אשתכחו תרי? אמר ליה, תרי פלגי גופא הוו דהא לא אנסיבו, ובגין כך בחד אתכלילו דכתיב ותלד לו את פנחס אלה ראשי וגו'. ויו"ד דפנחס לא אתיהיב ביה לחברא אתוון אלא בשעתא דקני לקודשא בריך הוא ואתא לישרא עקימא; דחמא דהאי את ברית קדישא עייל זמרי ברשותא אחרא. ובמה דאתעקם בקדמיתא - אתתקן הכא. בנוכראה אתעקם בקדמיתא דכתיב בהקריבם אש זרה - הכא בנוכראה אתתקן כמה דכתיב ובעל בת אל נכר (מלאכי ב יא). מה להלן אש זרה, אף כאן נמי אשה זרה.

מאי אתחזי הכא? אלא בקדמיתא רחיקא - קריבו, דכתיב בהקריבם אש זרה. אוף הכא זמרי הוה קריב רחיקא - שמא דמלכא הוה קריב גבי רחיקא - מיד וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה (במדבר כה ז). הכא אתקין עקימא דקדמיתא. כדין אתיהיב י' בשמיה, לחברא אתוון כחדא. ואתבשר בשלום, דכתיב לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה יב) - בריתי ממש. מאי שלום הכא? אלא בההוא כתרא חאבו בקדמיתא, בההוא כתרא אתערו קטטותא בקדמיתא, והשתא דאתתקן כתיב הנני נותן לו את בריתי שלום - בריתי ממש תהא עמיה בשלום. ובגין כך אתיהיב י' זעירא בשמיה - דהא מאתוון זעירן היא, לאתחזאה דהא אתתקן מה דאתעקם בקדמיתא והא אשלימת עמיה.

אתא רבי אלעזר ונשיק ידוי. אמר בריך רחמנא דשאילנא האי מלה, ולא אתאביד מנאי!

תאנא, אמר רבי יוסי, בהאי יומא דכפורי אתתקן למקרי פרשתא דא לכפרא לישראל בגלותא. בגין דא סדרא דיומא דא הכא אסתדר. ובגין דמיתתהון דבני אהרן מכפרא על ישראל. מכאן אוליפנא, כל ההוא בר נש דיסורי דמאריה אתיין עליה - כפרה דחובוי אינון! וכל מאן דמצטער על יסוריהון דצדיקייא - מעבירין חוביה מעלמא! ועל דא ביומא דא קורין אחרי מות שני בני אהרן דישמעון עמא ויצטערון על אבודהון דצדיקייא, ויתכפר להון חובייהו. וכל דמצטער על אבודהון דצדיקייא או אחית דמעין עלייהו - קודשא בריך הוא מכריז עליה ואומר וסר עונך וחטאתך תכופר (ישעיה ו ז). ולא עוד אלא דלא ימותון בנוי ביומוי, ועליה כתיב יראה זרע יאריך ימים וגו' (ישעיהו נג י):

ויאמר יהו"ה אל משה דבר ואל אהרן אחיך ואל בא בכל עת אל הקדש וגו' (ויקרא טז ב). רבי שמעון פתח ואמר: כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו' (קהלת א ז). אמר רבי שמעון, תווהנא על בני עלמא! דהא לית להו עיינין למחזי ולבא לאשגחא ולא ידעין ולא שוויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון! היך ניימין ולא מתערי משנתייהו עד לא ייתי ההוא יומא דחפי עלייהו חשוכא וקבלא, ויתבע ההוא מאריה דפקדונא חושבנא מנייהו! וכרוזא כל יומא קארי עלייהו. ונשמתהון אסהידת בהון בכל יומא וליליא. אורייתא ראמת קלין לכל עבר - מכרזת ואומרת - עד מתי פתאים תאהבו פתי (משלי א כב), מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (משלי ט ד). ולית מאן דירכין אודניה, ולית מאן דיתער לביה!

תא חזי, זמינין דרי בתראי דייתון - דיתנשי אורייתא מבינייהו, וחכימי לבא יתכנשון לאתרייהו, ולא ישתכח מאן דסגיר ופתח. ווי לההוא דרא! ומכאן ולהלאה לא יהא דרא כדרא דא, עד דרא דייתי מלכא משיחא ומנדעא יתער בעלמא, דכתיב כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם (ירמיה לא לג).

תא חזי, כתיב ונהר יוצא מעדן (בראשית ב י), ותנינן - מה שמיה דההוא נהר? הא אוקימנא יוּבַל שמיה דכתיב וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו (ירמיה יז ח). ובספרא דרב המנונא סבא - חיים שמיה, דמתמן נפקין חיים לעלמא, ואינון אקרון חיי מלכא. והא אוקימנא, ההוא אילנא רבא ותקיפא דמזון לכלא ביה אקרי עץ חיים; אילנא דנטע שרשוי באינון חיים, וכלא הוא שפיר.

ותאנא, ההוא נהר אפיק נחלין עמיקין במשח רבות לאשקאה גנתא, ולרוואה אילנין ונטיעין, דכתיב ישבעו עצי יהו"ה ארזי לבנון אשר נטע (תהלים קד טז). ואינון נחלין - נגדין ואתמשכן ומתכנשין בתרין קיימין, ואינון תרי קרינן להו יכין ובועז (מ"א ז כא), ושפיר. ומתמן נפקין כל אינון נחלין, ושדיין לון בחד דרגא דאקרי 'צדיק', דכתיב וצדיק יסוד עולם (משלי י כה). וכלהו אזלין ומתכנשין לההוא אתר דאקרי ים. והוא ימא דחכמתא. הדא הוא דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים וגו' (קהלת א ז).

ואי תימא, דהא מטו לאתר דא ופסקין ולא תייבין לבתר -- כתיב אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת! בגין דההוא נהרא לא פסיק לעלמין! הם שבים - לאן אתר שבים? לאינון תרין קיימין נצח והוד. ללכת - בהאי צדיק, לאשכחא ברכאן וחידו. והיינו רזא דתנינן לויתן זה יצרת לשחק בו (תהלים קד כו) - דא צדיק.

ועל דא כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ (תהלים קד כז) - מאן עתו? דא מטרוניתא דאקרי עתו דצדיק. ובגין כך כלהו מחכאן להאי עתו. כלהו דאתזנן לתתא - מאתר דא אתזנן. ורזא דא אוקימנא עיני כל אליך ישברו וגו' (תהלים קמה טו), כמה דאוקימנא.

תא חזי, בשעתא דהאי כל מבסם לעתו ומתחברא עמיה - כלהו עלמין בחדו, כלהו עלמין בברכאן. כדין שלמא אשתכח בעלאי ותתאי. וכד גרמין חייבי עלמא דתמן לא אשתכחו ברכאן דאינון נחלי, וינקא האי עת מסטרא אחרא - כדין דינין מתערין בעלמא ושלמא לא אשתכח. וכד בעאן בני עלמא לאתברכא - לא יכלין אלא על ידא דכהנא, בגין דיתער כתרא דיליה ויתברך מטרוניתא, וישתכחו ברכאן בכלהו עלמין.

תאנא, בההיא שעתא בעא משה קמי קודשא בריך הוא מלה דא. אמר ליה, אי בני עלמא יתובון קמך - על ידי דמאן מתברכאן? אמר ליה קודשא בריך הוא, ולי את אומר?! דבר אל אהרן אחיך! דהא בידיה מסיראן ברכאן לעילא ותתא.

ויאמר יהו"ה אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. אמר רבי אבא, זמנין אית קמי קודשא בריך הוא לאשתכחא רעוון, ולאשתכחא ברכאן, ולמתבע בעותי. וזמנין דרעוון לא אשתכחו, וברכאן לא מזדמנן, ודינין קשיין מתערין בעלמא. וזמנין דדינא תליא.

תא חזי, זמנין אית בשתא דרעווא אשתכח, וזמנין אית בשתא דדינא אשתכח, וזמנין אית בשתא דדינא אשתכח ותליא. זמנין אית בירחי דרעווא אשתכח בהו, וזמנין אית בירחי דדינין אשתכחו ותליין על כלא. זמנין אית בשבועי דרעוון משתכחן, וזמנין אית בשבועי דדינין משתכחן בעלמא. וזמנין אית ביומי דרעווא אשתכח בעלמא ועלמא אתבסמא, וזמנין אית ביומי דדינין תליין ומשתכחן. ואפילו בשעתי.

ועל דא כתיב ועת לכל חפץ וגו' (קהלת ג א), וכתיב ואני תפלתי לך וגו' (תהלים סט יד), וכתיב דרשו יהו"ה בהמצאו (ישעיה נה ו), וכתיב למה יהו"ה תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה (תהלים י א), וכתיב מרחוק יהו"ה נראה לי (ירמיה לא ב). וזמנין דאיהו קרוב דכתיב קרוב יהו"ה לכל קוראיו (תהלים קמה יח).

בגין כך - ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו'.

רבי שמעון אמר, הא אוקימנא מלה בעתו, והכי הוא ודאי. והכא אתא קודשא בריך הוא לאזהרא לאהרן דלא יטעי בההוא חובא דטעו בנוי, דהא האי עת ידיעא, בגין כך לא יטעי לחבר 'עת' אחרא לגבי מלכא. הדא הוא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, כלומר אף על גב דיחמי עידן דאתמסר בידא אחרא לאתנהגא עלמא, ויתמסר בידוי לייחד ביה, לקרבא ליה לקודשא, דהא אנא ושמי חד הוא, ובגיני כך (ס"א לקרבא ליה לקודשא בריך הוא, דהא האי עת ידיע, בגין כך) ואל יבא בכל עת אל הקדש. ואי בעי למנדע במה ייעול? בזאת - בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהאי זאת היא עת דאחידת בשמי. בהאי י' דרשימא בשמי ייעול אל הקדש, (אבל) ואל יבא בכל עת.

תאנא, אמר רבי יוסי, כתיב את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג יא). האי מלה אוקמה בוצינא (ס"א בשמא) קדישא, והכי הוא, דתנינא את הכל עשה יפה בעתו, והכי הוא ודאי, את הכל ודאי, עשה יפה בעתו, דא בדא, ולא יתערבון אחרנין בינייהו, בעתו ממש, ולא באחרא, בגיני כך אזהרותא לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש, אבל במה ייעול, בזאת, כמה דאוקימנא דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש:

רבי אלעזר הוה יתיב קמי אבוה, אמר ליה, כתיב בכנישתא דקרח ויאבדו מתוך הקהל (במדבר טז לג). מאי ויאבדו? אלא כמה דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה (ויקרא כג ל), (ס"א כתיב בבני אהרן, ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם וימותו, וכתיב בכנישתא דקרח, ואש יצאה מאת יהו"ה ותאכל את החמשים ומאתים איש, סלקא דעתך דשקילין דא כדא), אמר רבי שמעון, שאני אינון בני אהרן, דלא כתיב בהו אבידה כאינון דכנישתא דקרח, דכתיב בהו ויאבדו מתוך הקהל (במדבר טז לג), וכתיב הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו (במדבר יז כו), לאכללא אינון דאקריבו קטרת בוסמין מאתן וחמשין, דאתאבידו ודאי, ואלין לא אתאבידו.

אמר ליה, כתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, וכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. כיון דאמר ואל יבא בכל עת - אמאי לא כתיב בהי זמנא ייעול? אמר ליה, (אלעזר), הא אתמר, ומלה חד הוא, וזמנא חד הוא הוו ידעי כהני, אבל על מה דחאבו בנוי בעא לאזהרא הכא, והא אתמר. אמר ליה, ואנא הכי סבירנא, ובגין לאתיישבא מלה בעינא. אמר ליה, אלעזר ברי, תא חזי, כל קרבנין וכל עלוון, נייחא הוא דקודשא בריך הוא, אבל לא הוה נייחא כמה דהאי קטרת, דקטרת מעליא מכלא, ובגין כך הוו מעלין ליה לגו בגו בלחישו, והא אתמר, ובגין כך לא אתענשו כל בני נשא בשאר קרבנין ועלוון כמו בקטרת דכל פולחנא דקודשא בריך הוא הכי אתקטר ואתקשר יתיר מכלא ועד אקרי קטרת, והא אתמר שמן וקטרת ישמח לב (משלי כז ט).

פתח רבי שמעון ודרש לריח שמניך טובים וגו' (שיר א ג). האי קרא אסתכלנא ביה, והכי הוא. לריח - מאי ריח? ריח דקטרת דאיהו דקיקא ומעליא ופנימאה מכלא. וכד סליק ההוא ריח לאתקשרא בההיא משח רבות דנחלי מבועא - אתערו דא בדא ואתקטרו כחדא, וכדין אינון משחן טבאן לאנהרא, כמה דאת אמר לריח שמניך טובים. וכדין אתרק משחא מדרגא לדרגא באינון דרגין דאקרון שמא קדישא. הדא הוא דכתיב שמן תורק שמך.

על כן עלמות אהבוך מאי עלמות? כמה דאוקימנא עולמות - עולמות ממש. דבר אחר: על כן עלמות אהבוך - כמה דאת אמר על עלמות שיר (תהלים מו א), וכלא חד.

ובספרא דרב המנונא סבא כתיב מאי עלמות? כמה דאת אמר ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה (משלי לא טו) - נערותיה - הני עלמות. אהבוך - לברכא שמך ולזמרא קמך, ומתמן אשתכחן ברכאן בכלהו תתאי, ומתברכאן עלאין ותתאין.

דבר אחר: על כן עלמות אהבוך - שפיר הוא מאן דאמר על מות אהבוך, דהא במלה דא מאריהון דדינין אתבסמון. ובגין דהאי קטרת אתקטר במשחא דלעילא - יתיר אתחשב קמיה דקודשא בריך הוא מכל קרבנין ועלוון.

אמרה כנסת ישראל: אנא כקטרת ואנת כמשחא! משכני אחריך נרוצה וגו' - נרוצה כמה דאת אמר על כן עלמות אהבוך, אנא וכל אכלוסין, דהא כלהו בי אחידן. ועל דא משכני דהא בי תליין.

הביאני המלך חדריו אם ייעול לי מלכא באדרוי - נגילה ונשמחה בך - אנא וכלהו אכלוסין. תאנא: כלהו אכלוסין - בשעתא דכנסת ישראל חדאת ומתברכא - כלהו חדאן! ודינא לא שריא כדין בעלמא. ועל דא כתיב ישמחו השמים ותגל הארץ (תהלים צו יא).

כי בענן אראה על הכפרת (ויקרא טז ב). אמר רבי יהודה, זכאין אינון צדיקייא דקודשא בריך הוא בעי ביקריהון! ותנינא: מלך בשר ודם - אי בר נש רכיב על סוסיא דיליה - בר קטלא הוא. קודשא בריך הוא ארכיב אליהו על דיליה! דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים וגו' (מ"ב ב יא).

הכא מאי כתיב? ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. וקודשא בריך הוא עייליה למשה ביה! הדא הוא דכתיב ויבא משה בתוך הענן (שמות כד יח) - בתוך הענן ממש. כי בענן אראה על הכפרת - הדא הוא דכתיב וברא יהו"ה על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן (ישעיה ד ה), וכתיב כי ענן יהו"ה על המשכן יומם (שמות מ לח).

ותאנא מאי דכתיב וירד יהו"ה בענן (שמות לד ה) - בענן אראה על הכפרת. תאנא - אתר דהוו שראן אינון כרובי - כמה דאוקימנא כרובי על אָת הוו יתבין. ותאנא תלת זמנין ביומא אתרחיש נסא בגדפייהו. בשעתא דאתגלי עלייהו קדושה דמלכא - אינון מגרמייהו סלקין גדפייהו ופרסין לון וחפיין על כפורתא. לבתר קמיטין גדפייהו ונאחזין בגופייהו, כמה דאת אמר והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה (שמות כה כ) - ולא "פרושי", סוככים ולא "סכוכים". דהא באת הוו קיימי, וחדאן בשכינתא.

אמר רבי אבא, מה בעא הכא כי בענן אראה על הכפרת וכתיב בזאת יבא אהרן? והא כהנא לא חמי לשכינתא בשעתא כד הוה עאל! אלא עננא הוה נחית, וכד הוה נחית מטא על האי כפרת, ומתערין גדפייהו דכרובין ואקשו להו ואמרו שירתא. ומה שירתא אמרי? כי גדול יהו"ה ומהלל מאד ונורא הוא על כל אלהי"ם (תהלים צו ד). האי כד סלקי גדפייהו. בשעתא דפרסין להו אמרי כי כל אלהי העמים אלילים ויהו"ה שמים עשה (תהלים צו ה). כד חפיין על כפורתא אמרי לפני יהו"ה כי בא לשפוט הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים (תהלים צח ט).

וקלהון הוה שמע כהנא במקדשא - כדין שוי קטרת באתריה, ואתכוון במה דאתכוון בגין דיתברך כלא. וגדפי כרובייא סלקין ונחתין וזמרי שירתא, ומחפיין לכפורתא וסלקי להו. הדא הוא דכתיב סוככים - סוככים דייקא. ומנא לן דקלהון אשתמע? כמה דאת אמר ואשמע את קול וגו' (יחזקאל א כח).

אמר רבי יוסי ועמים במישרים (תהלים צח ט) - מהו במישרים? כמה דאת אמר מישרים אהבוך (שיר א ד) - לאכללא תרין כרובין דכר ונוקבא. מישרים ודאי. ועל דא ועמים במישרים. וכתיב וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים וידבר אליו (במדבר ז פט). רבי יצחק אמר מכאן אוליפנא דבכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא - לאו כדאי למחמי אפי שכינתא. הדא הוא דכתיב ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ יד), ותנינן כתיב צדיק וישר הוא (דברים לב ד) - דכר ונוקבא. אוף הכא כרובים - דכר ונוקבא. ועלייהו כתיב אתה כוננת מישרים (תהלים צט ד), ועמים במישרים (תהלים צח ט). ובגיני כך ופניהם איש אל אחיו (שמות כה כ), והא אוקימנא:

תניא אמר רבי יוסי, זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא. אתו לקמיה דרבי שמעון, רבי ייסא ורבי חזקיה ושאר חברייא. אשכחוהו דהוה אזיל למחמי לרבי פנחס בן יאיר, הוא ורבי אלעזר בריה. כיון דחמא לון - פתח ואמר שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קלג א).

מאי שבת אחים גם יחד? כמה דאת אמר ופניהם איש אל אחיו - בשעתא דהוו חד בחד - משגיחין אנפין באנפין - כתיב מה טוב ומה נעים. וכד מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא - ווי לעלמא! כדין כתיב ויש נספה בלא משפט (משלי יג כג) - בלא משפט ודאי! וכתיב צדק ומשפט מכון כסאך (תהלים פט טו). דלא אזיל דא בלא דא. וכד משפט מתרחק מצדק - ווי לעלמא! והשתא חמינא דאתון אתיתון על דדכורא לא שריא בנוקבא.

אמר: "אי לדא אתיתון גבאי - תיבו! דהאי יומא אסתכלנא דיתהדר כלא למישרי אנפין באנפין! ואי לאורייתא אתיתון - שרו גבאי!". אמרו ליה: "לכלא קא אתינא לגבי דמר. ישתמיט חד מינן לבשרא לאחנא שאר חברייא, ואנן נתיב לקמיה דמר."

עד דהוו אזלי פתח ואמר שחורה אני ונאוה בנות ירושלם וגו' (שיר א ה). אמרה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, שחורה אני בגלותא, ונאוה אני בפקודי אורייתא; דאף על גב דישראל בגלותא - לא שבקי לון. כאהלי קדר דאינון בני קטורה דאתקדרו אנפייהו תדירא, ועם כל דא - כיריעות שלמה - כההוא חיזו שמיא למדכי, דכתיב נוטה שמים כיריעה (תהלים קד ב).

אל תראוני שאני שחרחורת מאי טעמא אל תראוני? בגין שאני שחרחורת ששזפתני השמש - דלא אסתכל בי שמשא לאנהרא לי כדקא יאות.

ישראל מה אינון אמרין? בני אמי נחרו בי. מאן אינון בני אמי? אלין רברבין ממנן תריסין על שאר עמין.

דבר אחר: בני אמי ממש, כמה דאת אמר השליך משמים ארץ וגו' (איכה ב). וכד השליך משמים ארץ - שמוני נוטרה את הכרמים. מאי טעמא? בגין דכרמי שלי לא נטרתי. ותנינן, בני אמי ודאי אסתכמו עלי, כלומר כד אתעדי ארץ משמים כמה דאוקימנא, דכתיב ותתצב אחותו מרחוק (שמות ב ד).

והכא אתמר ודאי הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! ובהו אוקימנא גם יחד כמה דאת אמר ואף גם זאת בהיותם (ויקרא כו מד). שבת אחים בכלל. כיון דכתיב גם - לאכללא כל אינון דלעילא; דכל שולטנותא בההוא אתר אשתכח.

דבר אחר: הנה מה טוב ומה נעים וגו' - אלין אינון חברייא בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא. בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא דבעו לקטלא דא לדא. לבתר - אתהדרו ברחימותא דאחוה! קודשא בריך הוא מהו אומר? הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. גם - לאכללא עמהון שכינתא. ולא עוד אלא קודשא בריך הוא אצית למלולייהו וניחא ליה וחדי בהו! הדא הוא דכתיב אז נדברו יראי יהו"ה איש אל רעהו ויקשב יהו"ה וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו' (מלאכי ג טז).

ואתון חברייא דהכא - כמה דהויתון בחביבותא ברחימותא מקדמת דנא - הכי נמי מכאן ולהלאה לא תתפרשון דא מן דא! עד דקודשא בריך הוא חדי עמכון, ויקרי עלייכו שלם, וישתכח בגינכון שלמא בעלמא. הדא הוא דכתיב למען אחי ורעי אדברא נא שלום בך (תהלים קכב ח).

אזלו. עד דהוו אזלי - מטו לבי רבי פנחס בן יאיר. נפק רבי פנחס ונשקיה. "אמר זכינא לנשקא שכינתא - זכאה חולקי!". אתקין להו טיקלי דערסי קפטורי דקילטא. אמר רבי שמעון "אורייתא לא בעי הכי". אעבר להון ויתיבו.

אמר רבי פנחס: עד לא ניכול - נשמע ממאריה דאורייתא מלה. דהא רבי שמעון כל מלוי באתגלייא אינון. איהו גברא דלא דחיל מעילא ותתא למימר לון. לא דחיל מעילא - דהא קודשא בריך הוא אסתכם ביה. לא דחיל מתתא - כאריה דלא דחיל מבני ענא.

א"ר שמעון לרבי אלעזר בריה: אלעזר! קום בקיומך ואימא מלה חדתא לגביה דר' פנחס ושאר חברייא!

קם ר' אלעזר פתח ואמר: וידבר יהו"ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה דאתחזי דיתירא איהו. דהא כתיב בתריה ויאמר יהו"ה אל משה דבר אל אהרן אחיך - מכאן שירותא דפרשתא! האי קרא דלעילא - מאי הוא?! דכתיב וידבר יהו"ה אל משה - מאי הוא דאמר ליה ולבתר ויאמר יהו"ה אל משה?

אלא בשעתא דקב"ה יהב קטרת בוסמין לאהרן בעא דלא ישתמש ביה בחייוי בר נש אחרא. מאי טעמא? בגין דאהרן אסגי שלמא בעלמא. א"ל קב"ה את בעא לאסגאה שלמא בעלמא - על ידך יסגי שלמא לעילא! הא קטורת בוסמין יהא מסור בידך מכאן ולהלאה, ובחייך לא ישתמש ביה בר נש אחרא. נדב ואביהו אקדימו בחיי דאבוהון לאקרבא מה דלא אתמסר להו, ומלה דא גרים להון דטעו ביה.

ותאנא: משה הוה מהרהר - מאן גרם לן טעותא דא - והוה עציב. מה כתיב וידבר יהו"ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן, ומה אמר ליה בקרבתם לפני יהו"ה וימותו - "בהקריבם" לא כתיב. בקרבתם. א"ל קב"ה למשה דא גרמא להו! דדחקו שעתא בחיי אבוהון וטעו בה. והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם - אותם לא צוה אבל לאהרן צוה.

ומה תרין בני אהרן על דדחיקו שעתא בחיי אבוהון - גרמו לגרמייהו כל כך, אנא לגבי אבא ור' פנחס ושאר חברייא - על אחת כמה וכמה!

אתא ר' פנחס נשקיה וברכיה.

רבי שמעון פתח ואמר: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו'. הנה מטתו שלשלמה - מאי מטתו? דא כורסי יקרא דמלכא דכתיב ביה בטח בה לב בעלה. שלשלמה - מלכא די שלמא כלא דיליה הוא. ששים גבורים סביב לה - דאתאחדן בסטרהא מדינא קשייא, ואקרון שתין פולסי דנורא דההוא נער אתלבש בהו. מימיניה - שננא דחרבא תקיפא, משמאליה - גומרי דנורא תקיפא דמתאחדא בקליפוי, בשבעין אלף להטי נורא דאכלא. ואינון שתין - מזייני זיוני קשיין, מאינון גבורן תקיפן דההיא גבורה עלאה דקב"ה. הדא הוא דכתיב מגבורי ישראל. ותאנא בהאי ערסא מה כתיב בה? ותקם בעוד לילה כד ינקא מסטרא דדינא. ותתן טרף לביתה - מאי טרף? כמה דאת אמר וטרף ואין מציל (מיכה ה ז).

כלם אחזי חרב מלומדי מלחמה זמינין בכל אתר למעבד ינא ואקרון מארי דיבבא ויללא. איש חרבו על ירכו - כמה דאת אמר חגור חרבך על ירך גבור. מפחד בלילות - הא אוקמוה מפחדה דגיהנם וגו'. אבל מפחד בלילות כלומר כל דא מאַן אתר נטלין? מפחד - מההוא אתר דאקרי פחד, כמה דאת אמר ופחד יצחק היה לי (בראשית לא מב), וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (בראשית לא נג). בלילות - בזמנין דאינון מתפקדין למעבד דינא.

ותאנא כתיב זממה ותקחהו (משלי לא טז) - הדא הוא דכתיב וכל חית השדה ישחקו שם (איוב מ ב). ועל דא כתיב זה הים גדול ורחב ידים וגו' שם אניות יהלכון וגו' (תהלים קד כה) - כמה דאת אמר היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה (משלי לא יד) - ממרחק ודאי. מרישא דמוחא ומעילא דרישא. תביא לחמה - על ידא דצדיק כד מזדווגן כחד. כדין חדו בכלא - הדא הוא דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו.

תאנא אלף וחמש מאה מארי תריסין מארי דשולטנותא אתאחדן מהאי סטרא דאינון גיברין. בידוי דההוא דאקרי 'נער' - ארבע מפתחין רברבן. תנינייא אזלין תחות ספינה דהאי ימא רבא לארבע זוויין - דא אזיל לסטרא דא ודא אזיל לסטרא דא. וכן כלהו. ארבע חיזו דאנפין אתחזיין בהו, וכד אתכלילן בחד כתיב ודמות פניהם פני אדם (יחזקאל א י) - פניהם דכלא, אפי רברבי ואפי זוטרי כלילן כחד לעילא.

תרי סלקין ושאטין ותרין מגרופין בידייהו. אלף טורין סלקין ועאלין בכל יומא משקיו דההוא ימא. לבתר - אתעקרי מנה וסלקין לימא אחרא. לית חושבנא לאינון דאתאחדן בשערהא.

תרין בנין ינקין כל יומא דאקרון מאללי ארעא, ודא הוא רזא דספרא דצניעותא דכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב א). ואלין ינקין מתחות סטרי אברהא.

תרין בנות בתחות רגלהא. ועל דא כתיב ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו ב). ואלין מתאחדן בטופרי דההיא ערסא. ודא הוא דתנינן דכתיב אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך (מלכים א ג טז) - אז תבאנה ולא מקדמת דנא. ובזמנא דישראל לתתא אהדרון קדל מבתר קב"ה - מאי כתיב? עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו ודאי!

בידא שמאלא - שבעין ענפין דמגדלין בין נוני ימא - כלהו סומקי כוורדא. ועילא מנהון ענפא חד סומקא יתיר - דא סליק ונחית וכלהו אתחפיין בשערהא, מארי דלישנא בישא. כד נחית חויא - אתעביד "מקפץ על טורין מדלגא על טנרי" עד דישכח טרפא דאחיד בטופרי וייכול. כדין שכיך ואתחזר לישניה לטב.

זכאין אינון ישראל דמזמנין ליה טרפיה! אהדר לאתריה - עייל בנוקבא דתהומא רבא!

כד סלקין מארי דרומחין וסייפין דלית לון חושבנא סוחרנייהו דאינון שתין עלאין דסוחרניה דהאי ערסא - אלף אלפין ורבוא רבוון קיימין בכל סטרא דהאי ערסא לעילא. ומניה אתזנן. כלהו מקמיה יקומון. מתחות כלהו נפקין כמה אלף ורבבן דלית לון חושבנא ונחתין ושאטין בעלמא עד דתקעי מארי שופרא ומתכנשי. והני בזוהמא דטופרי אחידן. דא ערסא כליל לון.

דא ערסא - רגלוהי אחידן בארבע סטרי עלמא. כלא עאלין בכללא; דאשתכח לעילא ואשתכח לתתא, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ועל דא כתיב הנה. מאי הנה? בגין דזמינא לכלא לעילא ותתא, ורשומא האי ערסא מכלא. אדני אתקרי - רבונא דכלא - רשימא בין חיילהא!

בגיני כך כהנא בעא לכוונא מלי דלעילא ליחדא שמא קדישא מאתר דבעא ליחדא. ועל דא תנינן כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש - בהאי בעא לקרבא קדושה לאתריה. מהאי אתר בעי בר נש לדחלא מקמי קב"ה. ועל דא כתיב לו חכמו ישכילו זאת - מיד יבינו לאחריתם (דברים לב כט). כלומר אי יסתכלון בני נשא בענשא היך אחידא זאת בין חיילהא, והיך אתמנו קמה כל אינון בני חיילין ואחידן בפולחנא לאתפרעא מן חייביא - מיד יבינו לאחריתם - ויסתמרון עובדיהון ולא יחובון קמי מלכא קדישא.

תו אמר ר' שמעון, כל בר נש דזכי למילף אורייתא ונטיר לה - האי זאת נטירת ליה וגזר עמיה קיימא על קיימא דיליה דלא יתעדי מניה ומן בנוהי ומן בני בנוהי לעלמין! הדא הוא דכתיב ואני זאת בריתי אותם וגו' (ישעיהו נט כא).

יתבו למיכל. עד דאכלו אמר ר' שמעון לחברייא "כל חד וחד לימא מלה חדתא דאורייתא על פתורא לקמיה דרבי פנחס!".

פתח רבי חזקיה ואמר: אֲדֹנָי יְהֹוִה נתן לי לשון למודים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר וגו' (ישעיהו נ ד).

זכאין אינון ישראל! דקודשא בריך הוא אתרעי בהו מכל שאר עמין וקראן קדש דכתיב קדש ישראל ליהו"ה (ירמיהו ב ג). ויהיב להו חולק לאתאחדא בשמא קדישא. ובמה אחידו ישראל בשמא קדישא? בגין דזכו באורייתא! דכל מאן דזכי באורייתא - זכי ביה בקב"ה. ותנינן קמיה דמר מאי קדש? שלימותא דאקרי "חכמה עלאה". ומהאי אתר נגיד משח רבות קדישא בשבילין ידיען לאתר דאקרי "בינה עלאה". ומתמן נפקין מבועין ונחלין לכל עבר עד דמטו להאי זאת. והאי זאת כד אתברכא מאתר עלאה דא דאקרי קדש ואקרי חכמה - קראן לה רוח הקדש; כלומר רוח מההוא קדש דלעילא. וכד נפקין ומתערין מנה רזי אורייתא - כדין אתקרי לשון הקדש.

ובשעתא דנגיד ההוא רבות קדישא לאינון תרין קיימין דאקרון למודי יהו"ה ואקרון צבאות - אתכנש תמן. וכד נפיק מתמן בההוא דרגא דאקרי יסוד לההוא חכמה זעירא - כדין אתקרי לשון למודים. ונפיק לאתערא לאינון קדישי עליונים. כדין כתיב אֲדֹנָי יְהֹוִה נתן לי לשון למודים. ולמה? לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר.

וקב"ה יהיב האי לבוצינא קדישא ר' שעמון! ועוד דסליק ליה לעילא - בגין כך כל מלוי באתגלייא אתמרו ולא אתכסיין. עליה כתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות:

פתח רבי ייסא ואמר: ויהו"ה נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה וגו' (מלכים א ה כו). ויהו"ה נתן חכמה לשלמה - דא הוא דתנינן ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא. כאשר דבר לו - כמה דאתמר ליה החכמה והמדע נתון לך (דה"ב א יב).

ויהי שלום בין חירם ובין שלמה וכי מה האי להאי?! אלא הכי תנינן ויהו"ה נתן חכמה לשלמה והאי חכמה במאי אוקים לה? א"ר יוסי אוקים לה בהאי בקדמיתא. דשלמה עבד דנחית לחירם מההוא דרגא דהוה אמר מושב אלהים ישבתי וגו' (יחזקאל כח ב). דתניא חירם מלך צור עבד גרמיה אלוה. בתר דשלמה אתא - עבד ליה בחכמתיה דנחית מההוא עיטא ואודי ליה לשלמה. ובגין כך ויהי שלום בין חירם ובין שלמה. ותנינן א"ר יצחק א"ר יהודה דשדר ליה חד שידא ונחית ליה שבעה מדורין דגיהנם, וסלקיה ושדר ליה פתקין בכל יומא ויומא בידיה, עד דאהדר ואודי ליה לשלמה.

ותנינן שלמה ירית לה לסיהרא בכל סטרוי - בגין כך בכלא שליט בחכמתיה. ור' שמעון בן יוחאי שליט בחכמתיה על כל בני עלמא! כל אינון דסלקין בדרגוי - לא סלקין אי לא שלמין עמיה:

פתח רבי יוסי ואמר: יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וגו' (שיר ב יד). יונתי - דא כנסת ישראל. מה יונה לא שבקת בן זוגה לעלמין - כך כנסת ישראל לא שבקת לקב"ה לעלמין. בחגוי הסלע - אלין תלמידי חכמים דלא משתכחי בנייחא בעלמא דין. בסתר המדרגה - אלין תלמידי חכמים הצנועין דבהון;, חסידין דחלי קב"ה, דשכינתא לא אעדי מנייהו לעלמין.

כדין קב"ה מתבע בגינייהו לכנסת ישראל ואמר הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב - דלית קלא משתמע לעילא אלא קלא דאינון דמתעסקי באורייתא. ותאנא כל אינון דמתעסקי באורייתא בליליא - דיוקניהון אתחקק לעילא קמי קב"ה, וקב"ה משתעשע בהו כוליה יומא ומסתכל בהו. וההוא קלא סליק ובקע כל אינון רקיעין עד דסליק קמי קב"ה. כדין כתיב כי קולך ערב ומראך נאוה.

והשתא קב"ה חקק דיוקנא דר' שמעון לעילא, וקליה לעילא לעילא סלקא, ומתעטרא בכתרא קדישא עד דקב"ה מתעטר ביה בכלהו עלמין ומשתבח ביה. עליה כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט ג):

פתח ר' חייא ואמר: מה שהיה הוא שיהיה (קהלת א ט), ואשר להיות כבר היה (קהלת ג ט), מה שהיה כבר נקרא שמו (קהלת ו י). היינו דתנינן עד לא ברא קב"ה האי עלמא - הוה בארי עלמין וחריב לון! עד דקב"ה סליק ברעותיה למברי האי עלמא ואמליך באורייתא - כדין אתתקן הוא בתקונוי ואתעטר בעטרוי וברא האי עלמא. וכל מאי דאשתכח בהאי עלמא - הא הוה קמיה ואתתקן קמיה.

ותאנא כל אינון דַבָרי עלמא דאשתכחו בכל דרא ודרא - עד לא ייתון לעלמא - הא הוו קיימי קמיה בדיוקניהון. אפילו כל אינון נשמתין דבני נשא עד לא ייחתון לעלמא - כלהו גליפין קמיה ברקיעא בהוא דיוקנא ממש דאינון בהאי עלמא. וכל מה דאולפין בהאי עלמא - כלא ידעו עד לא ייתון לעלמא. ותנינא האי באינון זכאי קשוט. וכל אינון דלא משתכחין זכאין בהאי עלמא - אפילו תמן מתרחקין מקמי קב"ה! ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ודחקין שעתא, ונחתין לעלמא. וההיא נשמתא דלהון הא אוליפנא - כמה דאינון קשי קדל בהאי עלמא - כך הוו עד לא ייתון לעלמא! וההוא חולקא קדישא דיהב לון - רמאן ליה ואזלין ושאטין ואסתאבון בההוא נוקבא דתהומא רבא, ונטלי חולקהון מתמן ודחקין שעתא ונחתי לעלמא. אי זכי לבתר ותב בתיובתא קמי מאריה - הוא נטיל ההוא חולקא דיליה ממש! הדא הוא דכתיב מה שהיה כבר, ואשר להיות וגו'.

כבר נקרא שמו - תא חזי בני אהרן לא אשתכחו בישראל כוותייהו בר משה ואהרן, ואינון אקרון אצילי בני ישראל. ועל דטעו קמי מלכא קדישא - מיתו. וכי קב"ה בעא לאובדא לון?! והא תנינן ברזא דמתניתין דקב"ה עבד חסד בכלא ואפילו ברשיעי עלמא לא בעי לאובדא לון. והני זכאי קשוט - סלקא דעתך דאינון אתאבידו מעלמא?! זכותא דלהון אן הוא?! זכותא דאבוהון אן הוא?! זכותא דמשה הכי נמי! ואינון היך אתאבידו?!

אלא הכי אוליפנא מבוצינא קדישא, דקב"ה חס על יקרא דלהון ואתוקד גרמיהון לגו, ונשמתהון לא אתאבידו. והא אוקימנא. ותא חזי עד לא מיתו בני אהרן כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו וגו' (שמות ו כה) - אקרי שמיה פנחס - דהוה זמין לאתתקנא עקימא. הדא הוא דכתיב ואשר להיות כבר היה (קהלת ג טו).

ותאנא - כלהו זכאי קשוט עד לא ייתון לעלמא כלהו אתתקנו לעילא ואקרון בשמהן. ור' שמעון בן יוחאי - מן יומא דברא קב"ה עלמא - הוה אזדמן קמי קב"ה ואשתכח עמיה, וקב"ה קרי ליה בשמיה. זכאה חולקיה לעילא ותתא! עליה כתיב ישמח אביך ואמך. אביך - דא קב"ה, ואמך - דא כנסת ישראל.

פתח ר' אבא ואמר: עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו (שיר א יב). האי קרא אוקמוה חברייא. בשעתא דקב"ה אשתכח וזמין בטורא דסיני למיהב אורייתא לישראל - נרדי נתן ריחו - ישראל יהבו וסליקו ריחא טב דקאים ואגין עלייהו לדרי דרין, ואמרו כל אשר דבר יהו"ה נעשה ונשמע (שמות כד ז). דבר אחר: עד שהמלך במסבו - בעוד דסליק משה לקבלא אורייתא מקב"ה ואתחקק בתרי לוחי אבנין - ישראל שבקו ההוא ריחא טבא דהוה מתעטר עלייהו ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל.

השתא האי קרא ברזא דחכמתא הוא. תא חזי כתיב ונהר יוצר מעדן להשקות את הגן. האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים האי עדן בההוא נתיב דלא אתידע לעילא ותתא (כמה דאת אמר נתיב לא ידעו עיט (איוב כח ז)). ואשתכחו ברעותא דלא מתפרשן תדירא חד מחד. כדין נפקין מבועין ונחלין ומעטרי לבן קדישא בכל אינון כתרין. כדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו. ובההוא שעתא ירית ההוא בן אחסנתא דאבוי ואמיה - כדין הוא אשתעשע בההוא ענוגא ותפנוקא.

ותאנא, בשעתא דמלכא עלאה בתפנוקי מלכין יתיב בעטרוי - כדין כתיב עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו - דא יסוד דאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא. וכדין אתייהבון ברכאן בכולהו עלמין, ומתברכן עלאין ותתאין.

והשתא - הא בוצינא קדישא מתעטר בעטרוי דהאי דרגא, והוא וחברייא סליקו תשבחן מתתא לעילא והיא מתעטרא באינון תשבחן. השתא אית לאפקא ברכאן לכלהו חברייא מעילא לתתא בהאי דרגא קדישא.

ור' אלעזר בריה - לימא מאינון מלין מעליין דאוליף מאבוי!

פתח ר' אלעזר ואמר: וירא והנה באר בשדה וגו' ונאספו שמה כל העדרים וגו' (בראשית כט ב). הני קראי אית לאסתכלא בהו וברזא דחכמתא אינון דאוליפנא מאבא והכי אוליפנא. וירא והנה באר בשדה - מאן באר? דא היא דכתיב באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם (במדבר כא יח). והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה - אלין אינון נצח הוד יסוד דאלין אינון רביעין עלה וקיימין עלה. ומאלין אתמלייא ברכאן ההיא באר. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים דהא מן האי באר אתזנו עלאין ותתאין ומתברכאן כלהו כחדא.

והאבן גדולה על פי הבאר דא הוא דינא קשיא דקיימא עלה מסטרא אחרא לינקא לה. ונאספו שמה כל העדרים - אלין אינון שית כתרי מלכא דמתכנשי כלהו ונגדי ברכאן מרישא דמלכא ומריקן בה. וכד אתחבראן כלהו כחדא לארקא בה - כתיב וגללו את האבן מעל פי הבאר - מגנדרין לההוא דינא קשיא ומעברן ליה מינה. והשקו את הצאן - מריקין ברכאן מההיא באר לעלאין ותתאין. לבתר והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה - תב ההוא דינא לאתריה בגין דאצטריך ליה לבשמא עלמא ולתקנא עלמא.

והשתא הא קב"ה אריק עלייכו ברכאן ממבועא דנחלא - ומנייכו כל בני דרא מתברכין. זכאה חולקיכון בעלמא דין ובעלמא דאתי! עלייכו כתיב וכל בניך למודי יהו"ה ורב שלום בניך (ישעיהו נד יג):

פתח ר' שמעון ואמר: יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וגו' (תהלים קמט ה). תאנא - בי"ג מכילן אתקשר קשרא דמהימנותא לאשתכחא ברכאן לכלא. וכל מהימנותא דקב"ה - בתלתא אסתימו. ועל האי בי"ג מכילן דאורייתא מתעטרא כמה דאוקימנא מקל וחומר ומגזירה שוה וכו' (י"ג מדות דר' ישמעאל). וכמה זמנין אוקימנא האי. ושמא קדישא בהאי מתעטרא.

תא חזי בההיא שעתא דבעא יעקב דיתברכון בנוי בשמא דמהימנותא מה כתיב? כל אלה שבטי ישראל שנים עשר - וזאת (בראשית מט כח) - הא תליסר, דאשתתף עמהון שכינתא ואתקיימו ברכאן. והיינו דכתיב איש אשר כברכתו ברך אותם. מאי כברכתו? בההוא דוגמא דלעילא כברכתו דכל מכילא ומכילא.

ותאנא כל אינון מכילין סלקין ומתעטרין ונייחין ברישא חדא, ותמן מתעטרא רישא דמלכא ההוא דאקרי 'בדרגא עלאה דחסידות'. וחסידים ירתין כל ההוא כבוד דלעילא דכתיב יעלזו חסידים בכבוד בהאי עלמא. ירננו על משכבותם בעלמא דאתי. רוממות אל בגרונם - דידעין לקשרא קשרא דמהימנותא כדקא יאות. וכדין חרב פיפיות בידם. מאן חרב פיפיות? דא הוא חרב ליהו"ה, חרבא דקב"ה. פיפיות - להיטא בתרין דינין. ולמה? לעשות נקמה בגוים וגו'.

והא ר' פנחס בן יאיר כתרא דחסד רישא עלאה, בגין כך כבוד דלעילא ירית, והוא קשיר קשרא עלאה, קשרא קדישא, קשרא דמהימנותא. זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי! על האי פתורא אתמר זה השלחן אשר לפני יהו"ה (יחזקאל מא כב).

קם ר' פנחס ונשיק ליה ובריך ליה, ונשיק לר"א ולכלהו חברייא ובריך לון. נטל כסא ובריך.

פתח ואמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו' (תהלים כג ה). יתבו תמן כל ההוא יומא והוו חברייא כלהו חדאן במלי דאורייתא. וחדוותא דר' שמעון הוה סגי. נטל ר' פנחס לר' אלעזר ולא שבקיה כל ההוא יומא וכל ליליא, והוה חדי עמיה. קרא עליה אז תתענג על יהו"ה - כל חדוותא וענוגא יתירא דא - דחולקי הוא. זמינין בההוא עלמא לאכרזא עלי "זכאה חולקך רבי פנחס דאנת זכית לכל האי! שלום לך ושלום לעוזריך כי עזרך אלהיך (דה"א יב יט).

אשכימו למיזל. קם ר' פנחס ואחיד ביה בר' אלעזר ולא שבקיה למיהך. אוזיף ר' פנחס לר' שמעון וברכיה ולכלהו חברייא.

עד דהוו אזלי - אמר להו ר' שמעון לחברייא עת לעשות ליהו"ה (תהלים קיט קכו).

אתא רבי אבא ושאיל: כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו' (ויקרא טז ח). הני עדבין למה? ואהרן למה ליה למיהב עדבין? ופרשתא דא למה? והא אוליפנא קמיה דמר סדרא דיומא והאי בעינא למנדע.

פתח ר' שמעון ואמר: ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם (בראשית מב כד). וכי מה חמא יוסף למיסב לשמעון עמיה יתיר מאחוהי? אלא אמר יוסף בכל אתר שמעון פתיחותא דדינא איהו, וההוא שעתא דאזילנא מאבא לגבייהו דאחי - שמעון פתח בקדמיתא בדינא. הדא הוא דכתיב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו וגו' (בראשית לז יט). לבתר בשכם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי - כלהו בדינא הוו. טב למיסב דא ולא יתער קטטותא בכלהו שבטין!

ותנינן מאי קא חמא שמעון לאזדווגא בלוי יתיר מכלא? והא ראובן הוה אחוה וסמיך ליה? אלא שמעון חמא וידע דלוי מסטרא דדינא קא אתי, ושמעון מסטרא דדינא קשיא יתיר אתאחד. אמר נתערב חד בחד ואנן נחריב עלמא. מאי עביד קב"ה? נטיל ליה לחולקיה ללוי. אמר מכאן ולהלאה שמעון ליתיב בקופטירא בהדיה בלחודוי.

תאנא בסטרא דאימא תרין גרדיני טהירין אתאחדן בידא שמאלא, והא אוקימנא דאינון 'מאללי ארעא' בכל יומא ויומא. והיינו רזא דכתיב שנים אנשים מרגלים.

ותאנא - זכאה חולקיהון דישראל יתיר מכל עמין עכו"ם! דקב"ה בעי לדכאה להו ולרחמא עלייהו, דאינון חולקיה ועדביה. הדא הוא דכתיב כי חלק יהו"ה עמו וגו' (דברים לב ט) וכתיב ירכיבהו על במתי ארץ (שם לב יג). על במתי ארץ דייקא. דהא אינון אתאחדן לעילא לעילא. ועל דא קב"ה רחימותא דיליה אתדבק בהו. הדא הוא דכתיב אהבתי אתכם אמר יהו"ה (מלאכי א ב), וכתיב כי מאהבת יהו"ה אתכם וגו' (דברים ז ח). ומגו רחימותא יתירא דרחים להו - יהב לון יומא חד בשתא לדכאה להו ולזכאה להו מכל חוביהון, דכתיב כי ביום הזה וגו'. בגין דיהון זכאין בעלמא דין ובעלמא דאתי ולא ישתכח בהו חובא. ועל דא ביומא דא מתעטרין ישראל ושלטין על כלהו גרדינין ועל כלהו טהירין.

תאנא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. ונתן אהרן - בגין דאתי מסטרא דחסד. על שני השעירים - על דייקא, בגין דתתבסם מטרוניתא. גורל אחד ליהו"ה וגורל אחד לעזאזל. והא תרין שעירין אינון - אמאי חד ליהו"ה? אלא אמר קב"ה יתיב האי גבאי, וחד יזיל וישוט בעלמא. דאלמלי תרווייהו מזדווגן - לא יכיל עלמא למסבל! נפק האי - אזיל ושאט בעלמא - ואשכח להו לישראל בכמה פולחנין בכמה דרגין בכמה נמוסין טבן. לא יכיל להו. כלהו שלמא בינייהו - לא יכיל למיעל בהו בדלטורא. האי שעירא אחרא שלחין ליה במטולא דכל חובייהו דישראל.

תאנא כמה חבילי טריקין מזדווגן דאינון תחות ידיה. וממנן לאללא ארעא על כל אינון דעברין על פתגמי אורייתא. וההוא יומא לא שכיח דילטורא למללא בהו בישראל. כד מטא האי שעירא לגבי טורא - כמה חידו על חידו! מתבסמין כלהו ביה! וההוא גרדינא דנפיק - אהדר ואמר תושבחתא דישראל. קטיגורא אתעביד סניגורא.

ותא חזי - לאו דא בלחודוי הוא! אלא בכל אתר דבעיין ישראל לאתדכאה מחובייהו - קב"ה יהיב לון עיטא לקשרא מארי דדינא ולבסמא להו באינון קרבנין ועלוון דקרבין קמי קב"ה, וכדין לא יכלין לאבאשא. וההוא יומא יתיר על כלא! כמה דמבסמין ישראל לתתא לכלא - הכי מבסמין לכל אינון דאית להו דילטורא. וכלא קרבנא הוא ופולחנא דקב"ה.

תאנא בההיא שעתא דכתיב ולקח (אהרן) את שני השעירים וגו' (ויקרא טז ז) - מתערין אינון בההוא יומא לעילא ובעיין לשלטאה ולמיפק בעלמא. כיון דכהנא מקרב אלין לתתא - מתקרבין אינון לעילא. כדין עדבין סלקין בכל סטרין; כהנא יהב עדבין לתתא, כהנא יהיב עדבין לעילא. כמה דחד אשתאר ביה בקב"ה לתתא וחד אפקין ליה לההוא מדברא - הכי נמי לעילא! חד אשתאר ביה בקב"ה וחד נפיק ושט בעלמא לההוא מדברא עלאה. וחד בחד מתקשר.

כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו' (ויקרא טז כא). בגין כך וסמך אהרן את שתי ידיו - דקב"ה יסתכם על ידוי. על ראש השעיר החי - החי דייקא, לאכללא ההוא דלעילא. והתודה עליו את כל עונות - כמה דכתיב והתודה אשר חטא עליה (ויקרא ה ה), ואוקימנא עליה - דאתדכי בר נש ואשתאר 'עליה' כל ההוא חובא. אוף הכי והתודה עליו - בתר דאודי כהנא בגינייהו דישראל - עליו, כלומר ישתארון כלהו 'עליו'.

אמר ליה ר' אבא, אי הכי והא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא יז ז)? אמר ליה, שאני הכא דהתם לשעירים הוו קרבין קרבנא! ובגין כך לא כתיב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים" אלא לשעירים - דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה.

תא חזי דבגיני קרבנא מתבסמן עלאין ותתאין, ודינא לא שריא ושלטא עלייהו דישראל.

תאנא ושלח ביד איש עתי המדברה (ויקרא טז כא). מהו איש עתי? אלא רזא דמלה הכי הוא - בכל מה דאתעביד - בעי בר נש זמין לההיא מלה. אית בר נש דברכתא אתקיים על ידיה יתיר מאחרא!

תא חזי מה כתיב ביה בכהנא? טוב עין הוא יבורך (משלי כב ט) - אל תקרי יבורך אלא יברך. בגין דהוא הוה זמין דיתקיים ברכתא על ידיה בהאי. ואית בר נש דהוה זמין לאתקיימא לווטין על ידיה! ובכל מה דישגח - לייתי לווטייא ומאֵרה ובעיתותא, כגון בלעם דאקרי רע עין, דהוה זמין בכל ביש ולא הוה זמין לטב. ואע"ג דברך - ברכתיה לא ברכתא ולא אתקיים. וכד הוה לייט - כל מאן דלייט אתקיים, ואפילו ברגעא חדא. ועל דא כתיב שתם העין (במדבר כד ג) - בכל אתר דעיניה שלטא - אתלטייא.

תא חזי מה כתיב וישת אל המדבר פניו (במדבר כד א)? בגין דיתער מההוא סטרא ההוא דשלטא תמן, וייתי בדילטורייא עלייהו דישראל. מה כתיב בהו בכהני? טוב עין הוא יבורך - דהוא הוה זמין בהאי ושארי ברכתא באשגחותא דיליה. ועל דא תנינן - יסטי בר נש אפילו ממאה ארחין ולא יערע בבר נש דאית ליה עינא בישא!

אוף הכא! ושלח ביד איש עתי - דהוא זמין להאי ורשים להאי. וכהנא הוה אשתמודע ביה חד עינא יתיר מאחרא פורתא, סורטא דעל עינא אתחפייא בשערין סגיאין, מכחלא עינא, ולא מסתכל במישר. האי הוא בר נש זמין להאי וכדקא חזי ליה. ועל דא כתיב ביד איש עתי.

בגוש חלבא הוה בר נש דבכל אתר דמחי בידוי הוה מית ולא הוו בני נשא מקרבין בהדיה. בסוריא הוה בר נש דבכל אתר דאסתכל אפילו לטב - כלא אתהפך לביש. יומא חד הוה חד בר נש אזיל בשוקא והוו אנפוי נהירין. אתא ההוא בר נש ואסתכל ביה - ואתבקע עיניה. בגין כך בכלא הוה בר נש זמין להאי ולהאי. ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך - אל תקרא יבורך אלא יברך.

ותאנא: האי בר נש דהוה אזיל למדברא - כד מטא ביה בההוא שעירא - הוה סליק לטורא ודחי ליה בתרין ידוי. ולא הוה נחית לפלגות טורא עד דאתעביד שייפין שייפין. וההוא בר נש הוה אמר כך ימחו עונות עמך וכו'. ובגין דסליק ההוא קטיגוריא ואתעביד סניגורא דישראל - כדין קב"ה כל חובייהו דישראל וכל מה דכתיב באינון פתקין דלעילא לאדכרא חובייהו דבני נשא - נטיל לון ורמי לון כהאי גוונא לאתר דאתקרי מצלות ים. הדא הוא דכתיב ותשלך במצלות ים כל חטאתם (מיכה ז יט):

תאנא: ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת (ויקרא טז ה). ומאת עדת - בגין דיהא מכלהו ויתכפר לכלהו. דהא כל חובייהו דבני ישראל הכא תליין וכלהו מתכפרי בדא, ולא סגי מבר נש חד. ומאן אתר אתנסיבו? מאינון קופין דבעזרה נטלין אגרא, ואייתי להו מאינון דמי דהוו מכלהו.

וההוא שעירא אחרא דהוא אשתאר לקב"ה - עבדין ליה חטאת בקדמיתא. והא אוקימנא באן אתר הוה מתקשרא. ולבתר דא מתקרבין הני ומתבסמין כלא, ואשתארו ישראל זכאין קמי קב"ה מכל חובין דעבדו וחבו קמיה. הדא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויקרא טז ל).

תו אמר רבי שמעון ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק (בראשית כז יא) - מאי קא רמיזא? אלא ודאי עשו איש שעיר הוא, מההוא דאקרי שעיר, דהא מההוא סטרא אתי. ואנכי איש חלק - גבר מההוא דפליג לכל שאר עמין רברבין ממנן דכתיב אשר חלק יהו"ה אלקיך אותם (דברים ד יט), וכתיב כי חלק יהו"ה עמו וגו' (דברים לב ט).

תו איש חלק מתרי שעירים ואשתאר חדא. דכהנא פליג לה חד לחולקיה וחד לקב"ה. אמאי? בגין דיטעון על כתפוי כל חובוי דיעקב דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם - עונות תם.

תאנא, בההוא יומא כמה פתחין פתיחן לקבליהון דישראל לקבלא צלותהון. זכאה חולקהון דישראל דהא קב"ה בעא לזכאה לון ולדכאה לון! הדא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר וגו'. בהאי יומא אתעטר כהנא בכמה עטרין. בהאי יומא פולחנא דכהנא יקירא ורב מכל פולחנין. לכלא יהב חולקא באינון קרבנין דקב"ה. בהאי יומא אתער חסד בעלמא על ידא דכהנא, מקרב קרבנין על חוביהון דעמא. על חוביה בקדמיתא, ולבתר על חוביהון דעמא. מקרב עלוון עליה ועל עמא. והא אוקימנא מלי.

עד דהוו אזלי יתבו בחד חקל וצלו. נחת חד עננא דאשא ואסחר לון. אמר רבי שמעון: "הא חמינא דקב"ה רעותא דיליה הכא! ניתיב!". יתבו והוו אמרי מלי דאורייתא.

פתח ואמר: מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כה כה). הא אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא וכלהו בחכמה אמרן.

תא חזי, ג' ספרים דחכמתא אפיק לעלמא וכלהו בחכמתא עלאה. שיר השירים - חכמה, קהלת - תבונה, ומשלי - דעת.

לקבל ג' אלין עבד ג' ספרים. שיר השירים כנגד חכמה - הכי הוא. קהלת לקבל תבונה - הכי הוא. משלי לקבל דעת - במאי אתחזי?

אלא כל אינון קראי בתרי גווני אינון, רישא וסיפא, תרי גווני אתחזייא. וכד מסתכלי קראי - דא כליל בדא ודא כליל בדא. בג"כ שקיל לקבליה דדעת.

האי קרא - לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה! וכד אסתכלנא ביה כלא כליל חד בחד; בין מסיפיה לרישיה בין מרישיה לסיפיה. 'שמועה טובה מארץ מרחק מים קרים על נפש עיפה'. 'מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק'. ודא ודא נייחא דרוחא! כמה דהאי נייחא דרוחא כך האי נייחא דרוחא.

עד דהוו יתבי אתא חד בר נש. אמר אנתו דר' שמעון אתסיאת ממרעהא, וחברייא שמעו קלא דקב"ה שבק לאינון חובי דדרא.

אמר ר' שמעון: הא אתקיים הכא קרא ושמועה טובה מארץ מרחק! הכי הוא נייחא דרוחא כמו מים קרים על נפש עיפה.

אמר להו: "נקום ונזיל דקב"ה ארחיש לן בנסין".

פתח ואמר: מים קרים על נפש עיפה - דא אורייתא. דכל מאן דזכי למלעי באורייתא ומרוי נפשא מנה - מה כתיב? ושמועה טוב מארץ מרחק - קב"ה אכריז עליה כמה טבאן לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי. הדא הוא דכתיב ושמועה טובה. מאן אתר? מארץ מרחק - מאתר דקב"ה הוה רחיק מניה בקדמיתא. מאתר דהוה בר נש בדבבו עמיה בקדמיתא, דכתיב וארץ מתקוממה לו (איוב כ כז) - מההוא אתר מקדימין ליה שלם. הדא הוא דכתיב מארץ מרחק, וכתיב מרחוק יהו"ה נראה לי (ירמיהו לא ב). ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

ויצא אל המזבח אשר לפני יהו"ה וכפר עליו (ויקרא טז יח). ר' יהודה פתח ואמר: מזמור לאסף אֵל אֱ‍לֹהִים יְהוָה דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבאו (תהלים נ א). תאנא אלף וחמש מאה וחמשין רבוא מארי שירתא מזמרין לקב"ה כד נהיר יממא. ואלף וחמש מאה וארבעין ותמניא בטיהרא. ואלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא בההיא שעתא דאקרי בין הערבים.

רבי יוסי אמר כד נהיר יממא - כל אינון מארי דיבבא משבחן במלי תושבחן לקבליה דהאי 'בקר', דכד אתער האי 'בקר' - כלהו מתבסמין ודינא אשתכיך ואמרין תושבחן. הדא הוא דכתיב בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים (איוב לח ז). וההוא זמנא חדוותא וברכאן משתכחין בעלמא, וקב"ה אתער לאברהם לאחייא ליה. ואשתעשע ביה ואשלטיה בעלמא. ומנא לן דהאי 'בקר' דאברהם הוא? דכתיב וישכם אברהם בבקר (בראשית יט כז).

בההוא זמנא דבין הערבים כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא מארי דיללה אקרון, ומזמרין בההיא שעתא וקטטותא שריא בעלמא. וההיא שעתא אתערותא דאתער קב"ה ליצחק, וקם ודאין לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא. ושבעה נהרי אשא נגדין ונפקין וחלין על רישיהון דרשיעייא, ושלהובי גומרין דנורא מתערין מעילא לתתא. וכדין תב אברהם לאתריה כמה דאת אמר ואברהם שב למקומו (בראשית יח לג). ויומא אתפני וחייבי גיהנם צווחין ואמרין אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (ירמיהו ו ד). וההיא שעתא בעי בר נש לאזדהרא בצלותא דמנחה.

בזמנא דמטי ליליא אינון אלף וחמש מאה וארבעין ותמניא אקרון מברא לפרוכתא ואמרין שירתא. כדין דינין דלתתא מתערין ואזלין ושאטין בעלמא. ואלין אמרין שירתא עד דיתפלג ליליא - משמרה ופלגא. בתר דיתפליג ליליא - מזדמני כלהו אחריני כחדא ואמרי 'תהלות' כמה דאת אמר תהלות יהו"ה יבשרו (ישעיהו ס ו). ר' יהודה אמר כד רעוא אשתכח בצפרא - תהלות יהו"ה מבשרין. ר' יוסי אמר, בתר דרוחא דצפון אתער בפלגות ליליא ואזיל ליה - 'תהלות' מבשרי עד דייתי צפרא ואתער האי בקר. כדין - חדוותא וברכאן אשתכח בעלמא!

תאנא, אמר רבי אבא, כלהו הכי! ועילא מנהון - סרכין תלתא! בההיא שעתא דאתער האי בקר ומתערין תושבחן כל אינון אלף וחמש מאה וחמשין רבוא - אתמנא עלייהו חד ממנא, והימן שמיה לקבליה דלתתא. ותחות ידיה סרכן ממנן עלייהו לאתקנא שירתא. בההיא שעתא דאתער זמנא דבין הערבים וזמרין כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף ריבוא מארי דיללה - אתמנא עלייהו חד ממנא, וידותון שמיה לקבליה דלתתא. ותחות ידיה סרכין ממנן עלייהו לאתקנא ההוא זמרא כמה דאת אמר זמיר עריצים (ישעיהו כה ה). בההיא שעתא דמטי ליליא - מתערין כל אינון דמברא לפרוכתא. כדין שכיך כלא ופטרא לא אשתכח ודינין דלתתא מתערין. כלהו אתמנן כחדא אלין על אלין. עד דאתפליג ליליא. בתר דאתפליג ליליא ומתכנשי כלהו - אתמנא עלייהו חד ממנא וכניש לכל משריין כמה דאת אמר מאסף לכל המחנות וגו'. ואסף שמיה לקבליה דלתתא. ותחות ידיה כל אינון סרכין ממנן ומבשרי תהלות. עד דאתי צפרא. כיון דאתי צפרא - קם ההוא נע"ר יונק משדי אמיה לדכאה להו ועאל לשַמְשָא. כד אתער בקר - כדין היא שעתא דרעוא דאשתעי מטרוניתא במלכא, ומלכא משיך מניה חד חוטא דברכאן ופריס על מטרוניתא ועל אינון דמזדווגי לה. מאן אינון דמזדווגי עמה? אינון דמשתדלי באורייתא בליליא כד אתפלג.

רבי שמעון אמר: זכאה חולקיה מאן דאתי עם מטרוניתא בשעתא דאתת לקבלא אנפי מלכא לאשתעי ביה, ואשתכח עמה בשעתא דאושיט מלכא ימינא לקבלא למטרוניתא! הדא הוא דכתיב אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם (תהלים קלט ט). מאי אחרית ים? ההיא שעתא אחרית דההוא ים הוא! דכד אתפלג - שירותא הוה ודינא הוה! והשתא - 'אחרית' הוא דילה, דמסתלקין דינהא ועאלת בגדפוי דמלכא - היא וכל אינון דמזדווגין לה. הדא הוא דכתיב אשכנה באחרית ים. ותאנא, כל אינון דמשתדלי באורייתא בשעתא דאתפליג ליליא - אשתתף בשכינתא. וכד אתי צפרא ומטרוניתא אתחברת עם מלכא - הוא אשתכח עמה עם מלכא. ומלכא פריס על כלהו גדפוי. הדא הוא דכתיב יומם יצוה יהו"ה חסדו ובלילה שירה עמי וגו' (תהלים מב ט).

תאנא בההיא שעתא - אבהן מזדמנין במטרוניתא וקדמין לאשתעי בהדה ולאתחברא עמה. וקב"ה מליל עמה בהו. והוא קארי לה לפרסא לה גדפוי. הדא הוא דכתיב מזמור לאסף אֵל אֱ‍לֹהִים יְהוָה דבר ויקרא ארץ וגו'. אל - דא נהירו דחכמתא ואקרי חסד. אלהים - דא גבורה. יהו"ה - דא שלימו דכלא רחמי. ועל דא דבר ויקרא ארץ וגו'.

רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דר' שמעון אבוי. אמר ליה הא תנינן אלהים בכל אתר דינא הוא. יו"ד ה"א וא"ו ה"א - אית אתר דאקרי 'אלהים' כגון אֲדֹנָי יֱהֹוִה (דברים ג כד). אמאי אקרי אלהים - והא אתוון רחמי אינון בכל אתר?! אמר ליה: הכי הוא כתיב בקרא! דכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים (דברים ד לט), וכתיב יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים (מלכים א יח לט). אמר ליה: מלה דא ידענא דבאתר דאית דינא אית רחמי, ולזמנא באתר דאית רחמי אית דינא. אמר ליה, תא חזי דהכי הוא. יהו"ה בכל אתר רחמי! ובשעתא דמהפכי חייביא רחמי לדינא - כדין כתיב יהוה וקרינן ליה אלהים.

אבל תא חזי רזא דמלה. ג' דרגין אינון! וכל דרגא ודרגא בלחודוי, ואע"ג דכלא חד. ומתקשרי בחד ולא מתפרשי דא מן דא.

תא חזי כלהו נטיען וכל אינון בוצינין - כלהו נהירין ומתלהטן ומשתקיין ומתברכאן מההוא נהרא דנגיד ונפיק, דכלא כליל ביה וכללא דכלא ביה. והאי נהרא אתקרי אֵם לגנתא ועילא מגנתא, בגין דעדן משתתף בהדה ולא פריש מנה. ובגין כך כל מבועין נפקין ונגדין, ואשתקיין לכל עיבר ופתחין בה פתיחן. ועל דא - רחמי מנה משתכחין ורחמי פתיחין בה. ובגין דקרינן לה אם - נוקבא גבורה, ודינא מנה נפיק! אקרי רחמי בלחודהא - הא מסטרהא דינין מתערין. ובגין כך כתיב ברחמי ונקוד בדינא. אתוון ברחמי ואתנגיד דינא מסטרהא. כגוונא דא יהו"ה. האי דרגא חד.

דרגא תניינא מסטרא דהאי קדמאה נפיק ואתער דרגא אחרא, אקרי גבורה. והאי אקרי אלהים באלין אתוון ממש. ושירותא מזעיר אנפין הוא וביה אתאחיד. ובגין דאתאחיד בהאי כתיב יהו"ה הוא האלהים, כי יהו"ה הוא האלהים באלין אתוון, והוא חד. ודא הוא דרגא תניינא.

דרגא תליתאה צדק - כתרא בתראה. האי בי דינא דמלכא. ותאנא: אדני הכי כתיב והכי אקרי. וכנסת ישראל בהאי שמא אתקרי. והאי שמא באתר דא אשתלים.

ואלין אינון ג' דרגין דאקרון בשמהון דדינא, וכלא מתקשר חד בחד בלא פרודא כמה דאוקימנא.

אמר ליה: אי ניחא קמיה דאבא - הא שמענא בהאי דכתיב אהיה אשר אהיה (שמות ג יד) ולא קיימא ביה. אמר ליה: אלעזר ברי - הא אוקמוה חברייא! והשתא בחד מלה אתקשר כלא! ורזא דמלה הכי הוא. אהיה - דא כללא דכלא. דכד שבילין סתימין ולא מתפרשן וכלילן בחד אתר - כדין אקרי אהיה כללא. כלא סתים ולא אתגלייא. בתר דנפק מניה שירותא, וההוא נהר אתעבר לאמשכא כלא - כדין אקרי אהיה אשר אהיה. כלומר על כן אהיה. אהיה זמין לאמשכא ולאולדא כלא.

אהיה כלומר השתא אנא הוא כלל כלא, כללא דכל פרטא. אשר אהיה - דאתעברת אמא וזמינת לאפקא פרטין כלהו ולאתגלייא שמא עלאה. לבתר בעא משה למנדע פרטא דמלה מאָן הוא - עד דפריש ואמר אהיה - הוא פרטא. והכא לא כתיב "אשר אהיה".

ואשכחנא בספרא דשלמה מלכא: אשר - בקיטורא דעדונא. קסטירא עלאה בחברותא אשתכח. כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות. אהיה - זמינא לאולדא.

תא חזי היך נחית מדרגא לדרגא לאודעא רזא דשמא קדישא למשה? בקדמיתא - אהיה - כללא דכלא, סתים דלא אתגלייא כלל כמה דאמינא. וסימן ואהיה אצלו אמון וגו' (משלי ח ל), וכתיב לא ידע אנוש ערכה וגו' (איוב כח יג). לבתר אפיק רזא דשירותא עלאה, ראשיתא דכלא, וההוא נהרא אימא עלאה אתעברת וזמינא לאולדא, ואמר אשר אהיה - זמינא לאולדא ולתקנא כלא. לבתר - שארי לאולדא, ולא כתיב "אשר" אלא אהיה - כלומר השתא יפיק ויתתקן כלא. בתר דנפיק כלא ואתתקן כל חד וחד באתריה - שבק כלא ואמר יהו"ה. דא פרטא ודא קיומא.

ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא, סתים וגליא. ואתדבק מה דלא אתדבקו שאר בני עלמא - זכאה חולקיה!

אתא ר' אלעזר ונשיק ידוי.

אמר ליה: אלעזר ברי! מכאן ולהלאה אזדהר דלא למכתב שמא קדישא אלא כדקא יאות! דכל מאן דלא ידע למכתב שמא קדישא כדקא יאות ולקשרא קשרא דמהימנותא - קשרא דחד בחד בגין ליחדא שמא קדישא - עליה כתיב כי דבר יהו"ה בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו' (במדבר טו לא). אפילו דגרע חד דרגא או חד קשרא מאת חד מנייהו!

תא חזי י' בקדמיתא - כללא דכלא. סתים מכל סטרין, שבילין לא מתפתחין. כללא דדכר ונוקבא. קוצא דיו"ד דלעילא - רמיזא לאין. לבתר י' דאפיק ההוא נהרא דנגיד ונפיק מניה ולאתעברא מניה ה'. בהאי כתיב ונהר יוצא מעדן - יוצא ולא "יצא". בגין כך לא בעיא לאתפרשא מניה ובגין כך כתיב רעיתי (שיר א טו). ואי תימא נהר כתיב - משמע חד, והא הכא ג'? הכי הוא ודאי! י' אפיק תלתא ובתלתא אתכלל כלא. י' אפיק לקמיה ההוא נהר ותרין בנין דינקא להו אמא ואתעברת מנייהו ואפיק לון. לבתר ה'. כגוונא דא [ציור]. ואינון בנין תחות אבא ואמא. בתר דאולידת - אפיקת בן דכר ושוייה לקמה. ובעי למכתב ו'. והאי ירית אחסנתא דאבא ואימא. וירית תרין חולקין. ומניה אתזן ברתא. ועל דא בעי למכתב לבתר ו"ה[ציור] כחדא. כמה דה' קדמאה י"ה כחדא ולא בעי לאתפרשא לון - אוף הכא ו"ה כחדא ולא בעי לאפרשא לון.

והא אוקימנא מלי. ולאתר אחרא סלקין הני מלי.

זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין רזין עלאין דמלכא קדישא ויתחזון לאודאה ליה! הדא הוא דכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך (תהלים קמ יד).

תאנא: א"ר יהודה אל אלהים יהו"ה דבר ויקרא ארץ (תהלים נ א) - שלימו דכלא, שלימו דאבהן קדישי. דבר ויקרא ארץ - לאשתכחא בכנסת ישראל בשלימו בחדוותא. ומאן אתר הוא אשתכח עמה? הדר ואמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע (תהלים נ ב).

תאנא: כד בעא קב"ה למברי עלמא דלתתא - כלא כגוונא דלעילא עבד ליה! עבד ירושלם אמצעיתא דכל ארעא ואתר חד דאקרי ציון עלה. ומהאי אתר מתברכא. ובהאי אתר דציון שארי עלמא לאתבנאה ומניה אתבני. הדא הוא דכתיב אל אלהים יהו"ה דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. ומאן אתר? מציון מכלל יופי אלהים הופיע. כלומר מציון דהוא שלימו דיופי דעלמא אלהים הופיע. תא חזי לא אתברכא ירושלם אלא מציון. וציון מעילא. וכלא חד בחד אתקשר:

תאנא א"ר יהודה ויצא אל המזבח אשר לפני יהו"ה וכפר עליו (ויקרא טז יח) - אל המזבח סתם. כְמָה דאתעביד לתתא אתעביד לעילא, וכלא אתקשר חד בחד. ותאנא כמה דבהאי יומא מכפר כהנא לתתא - הכי נמי לעילא! וכד כהנא דלתתא מסדר פולחניה - כהנא דלעילא הכי נמי! לא אשתכח לעילא עד דאשתכח לתתא! ומתתא שארי לסלקא קדושה דמלכא עלאה, ומשתכחין כלהו עלמין חד קמיה דקב"ה.

א"ר יהודה, אלמלא הוו ידעי ישראל אמאי קב"ה פקיד עלייהו דישראל לאוכחא להו יתיר מכל שאר עמין - ינדעון דהא קב"ה שביק דידיה ולא גבי מנהון חד ממאה!

תאנא: קב"ה - כמה רתיכין כמה חיילין אית ליה! כמה שולטנין ממנן משתכחין בפולחניה! כד זמין להו לישראל בהאי עלמא - אכתר לון בכתרין קדישין כגוונא דלעילא. אשרי לון בארעא קדישא בגין דישתכחו בפולחניה. קשיר לכולהו עלאי בהו בישראל. וחדוון לא עאלין קמיה ופולחנא לא אתעביד קמיה לעילא עד דישראל עבדין לתתא! כל זמנא דישראל משתכחין בפולחניה דמאריהון לתתא - הכי נמי לעילא! בזמנא דישראל בטלי פולחנא לתתא - בטלי לעילא; ופולחנא לא אשתכח לא לעילא ולא לתתא. ועל דישראל בטלו פולחנא דקב"ה כד שראן בארעא - הכי נמי לעילא. כל שכן לבתר.

אמר קב"ה: "ישראל! אי אתון ידעין כמה אוכלוסין כמה חיילין מתעכבין בגינייכו - תנדעון דלית אתון כדאי למיקם בעלמא אפילו שעתא חדא!". ועם כל דא מה כתיב? ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו' (ויקרא כו מד).

בגין כך - ויצא אל המזבח (ויקרא טז יח) - אל המזבח סתם. אשר לפני יהו"ה - סתם. וכפר עליו. לבתר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו' (ויקרא טז כד).

וכפר עליו (ויקרא טז יח) - מאי קא מיירי? א"ר יוסי לאתערא חסד בעלמא בקדמיתא. תאנא: כתיב וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל (ויקרא טז טז). מאי וכפר על הקדש? אלא א"ר אלעזר הא תנינן - חייביא עבדין פגימותא לעילא, ומתערין דינין וגרמין לאסתאבא מקדשא, וחויא תקיפא שארי לאתגלאה. וכדין דינין מתערין בעלמא. ובהאי יומא בעי כהנא לדכאה כלא, ולאתערא כתרא קדישא דיליה דהיא רישא דמלכא, בגין דייתי מלכא לאשראה במטרוניתא. וכד רישא דמלכא נטיל - כלא נטיל! וייתי לאזדווגא במטרוניתא ולאתערא חידו וברכאן בעלמא.

אשתכח דכל שלימו דעילא ותתא - בכהנא תליא! דאי אתער כתרא דיליה - כלא אתער וכלא בשלימו אשתכח! ועל דא כתיב וכפר על הקדש בקדמיתא. וכפר על הקדש - לאסגאה שלמא בעלמא ולאסגאה חידו בעלמא. וכד חידו דזווגא אשתכח במלכא ובמטרוניתא - כל שמשין וכל בני היכלא כלהו אשתכחו בחידו, וכל חובין דחבו קמי מלכא אתכפר להו. הדא הוא דכתיב מכל חטאתיכם לפני יהו"ה תטהרו (ויקרא טז ל). ובגין כך כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו (ויקרא טז יז) - בשעתא דעאל לזווגא להו. ובשעתא דמזדווגין מלכא ומטרוניתא - ההיא שעתא וכפר בעדו ובעד ביתו:

תאנא וכל אדם לא יהיה באהל מועד. רבי יצחק פתח: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו' (ויקרא כו מב). האי קרא אוקמוה, בשעתא דישראל בגלותא כביכול קב"ה עמהון בגלותא, דהא שכינתא לא אתעדי מנייהו לעלמין. תא חזי בזמנא דישראל אשתכחו בגלותא דבבל - שכינתא בינייהו שרייא, ותאבת עמהון מן גלותא. ובזכות אינון צדיקייא דאשתארו בארעא - שארת בארעא ולא אעדי מנייהו לעלמין. א"ר יהודה דאתהדרת מטרוניתא במלכא ואתהדר כלא בהלולא דמלכא, בגין כך אקרון אנשי כנסת הגדולה - כנסת הגדולה ודאי.

תאנא בכל זמנא דישראל בגלותא - אי אינון זכאין - קב"ה אקדים לרחמא עלייהו ולאפקא לון מגלותא. ואי אינון לא זכאין - מעכב לון בגלותא עד ההוא זמנא דאתגזר. וכד מטא זמנא ואינון לא אתחזיין - קב"ה אשגח ליקרא דשמיה ולא אנשי להו בגלותא. הדא הוא דכתיב וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' - אלין אבהן דכלא, רזא דשמא קדישא.

רבי חייא אמר מאי טעמא יעקב קדמאה הכא? אלא בגין דיעקב כללא דאבהן והוא אילנא קדישא - בגין כך ו' דשמא קדישא ביה אחידא. והכי קרינן יעקוב בו'. רבי יצחק אמר וא"ו באתווי י"ג מכילן, דירית ירותא די"ג מבועין דמבועא סתימא קדישא. רבי אבא אמר וא"ו - אמאי כליל ו' א' ו'? אלא ו' דיתיב על כורסייא כמה דאת אמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א כו). א' - סתים בגויה ולא אתגלייא. ודא הוא דכתיב בי נשבעתי נאם יהו"ה (בראשית כב טז). בגין כך כתיב ולא אקרי. ו' בתראה - כללא דו' קדמאה. ו' בתראה הא אוקימנא דא יסוד דאיהו סיומא דגופא וכללא דיליה. ועל דא כלילן אתוון דא בדא - וא"ו - רישא וסיומא כמה דאוקימנא.

ותאנא תרין אתוון אינון כהאי גוונא - וא"ו - דאמינא. נו"ן - אוף הכי! ואע"ג דאוקמוה מלה - נו"ן - הכי מתפרשא. נ' כפופה - דא מטרוניתא. וסמיכא לה ו' דאיהו יסוד בגין לאתברכא מניה. ן' פשוטה - אתפשטותא דתפארת. ועל דא כלילן אתוון ומתאחדן דא בדא. ואי תימא אמאי אהדר ו' אנפוי מנ' כפופה ואהדר אנפיה לגבי ן' פשוטה? אלא בגין יקרא דמלכא אהדר אנפוי לקבליה דמלכא.

ותאנא מ"ם - לא כליל בגויה את אחרא, אלא מ' פתוחה ם' סתומה. מ' פתוחה - דהוא כד דכר אתחבר עמה. ם' סתומה - יובלא - דהא סתימין ארחהא, ואע"ג דמתפשטין לזמנין. ואית דמתני בהאי כמה דאת אמר גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום.

א"ר יצחק בשעתא דמלכא קדישא אדכר להו לישראל בגין שמיה ואהדרת מטרוניתא לאתרהא - כדין כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש. כך כהנא בשעתא דעאל ליחדא שמא קדישא ולכפרא בקודשא לזווגא למלכא מטרוניתא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו'.

תאנא ר' יהודה אמר, כהנא אתער שלמא בעלמא לעילא ותתא. ותניא: עאל בדרגא חד - אסחי גופיה. נפיק מהאי דרגא לדרגא אחרא - אסחי גופיה. אחיד שלמא בהאי ובהאי. קדש ידוי ומתברכאן כחדא. ובכלא בעי לאחזאה עובדא, ובעי לאחזאה לבושוי דיתלבש כגוונא דעובדא, דיתכוון עד דיסדר כלא כמה דאצטריך ויתברכון עלאי ותתאי.

תאנא, ר' שמעון פתח, יו"ד בגליפוי, אתוון בסטרין אתקשרן ביו"ד. יו"ד אזיל ליו"ד, יו"ד סליק ביו"ד. יו"ד אזיל לוי"ו - מתכנשי בהו ומכוון דעתא. אתחבר ה' בוא"ו.

ה ' עלאה אחיד בתרעוי בגלופי תכסיסין אחדא בנהירו אלף וחמש מאה ושבעין אכסדרין סתימין. סליק ה' ואתעטר חמשין זמנין לן' תרעין, קיימין דקיימין. כד אתגלף בעטרוי - נהרין אנפין דמלכא, וא"ו אתפשט לע"ב גליפין. מעטר ה' לו' בשבעין אלף וחמש מאה כתרין דמתעטרן בחד כתרא. הדא הוא דכתיב בעטרה שעטרה לו אמו.

ו ' בתרין רישין, רישא דגולגלתא, גליפא רישא. קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא. וי' נחית לו' גליפא דגלופין בגווייהו שבעין אנפין דעטרין מעילא לתתא. ביה טאסין גביעין ופרחין - דא סליק ודא נחית. מתגלפין חד בחד. אתקשר י' בה', ה' בו', ו' בה'. דא אחיד בדא כמה דאת אמר ותשב באיתן קשתו ויפזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב (בראשית מט כד), וכתיב איתן מושבך ושים בסלע קנך (במדבר כד כא). כדין אתקשר כלא חד בחד דא בדא. נהרין מפתחן ונהרין אנפין כלהו. כדין כלהו נפלין על אנפייהו ומזדעזען ואמרי בריך שמא יקרא מלכותיה לעלם ולעלמי עלמין. קלא מתקשר עמיה דכהנא והוא אתיב לגבייהו ואמר תטהרו. תטהרו לא אמרין שאר כהני ועמא - בר כהנא רבא, כד אתקשר ביה ההוא קלא.

תאנא מכל חטאתיכם לפני יהו"ה (ויקרא טז ל). כיון דכתיב מכל חטאתיכם אמאי לפני יהו"ה? אלא א"ר יצחק לפני יהו"ה ממש. דתניא, מרישא דירחא ספרין פתיחין ודייני דיינין. בכל יומא ויומא בתי דינין אתמסרן לאתפתחא בדינא עד ההוא יומא דאקרי תשעה לירחא. בההוא יומא סלקין דינין כלהו למארי דדינא ומתקני כרסייא עלאה דרחמי למלכא קדישא. בההוא יומא בעאן ישראל לתתא למחדי בחדוותא לקדמות מאריהון דזמין ליומא אחרא למיתב עלייהו בכורסייא קדישא דרחמי. בכורסייא דוותרנותא. וכל אינון ספרין דפתיחין קמיה וכתיבין קמיה - כל אינון חובין הוא מזכי לון ומדכי לון מכלהו! הדא הוא דכתיב מכל חטאתיכם לפני יהו"ה תטהרו (ויקרא טז ל) - לפני יהו"ה ממש. אינון דאמרין קרא - עד הכא אמרין ולא יתיר. ולית רשו לאחרא דלימא תטהרו אלא כהנא רבא דפלח פלחנא וקשר שמא קדישא בפומיה. וכד הוה אתקשר ומתברך בפומיה - ההוא קלא נחית ובטש ביה ואתנהר מלה בפומיה דכהנא ואומר תטהרו. פלח פולחנא ומתברכין כל אינון עלאין דאשתארו.

להמשך הפרשה (עוד 213 קטעים)