שפת אמת – פרשת שלח

תרל"א

במדרש שליחי מצוה שנותנין נפשם בשליחותם. אא"ז מו"ר זצלה"ה רגיל לומר כי גם אדם המקיים מצות בוראו שנשתלח בעוה"ז כדי לעשות רצונו ית' נקרא שליחי מצוה בודאי. דקשה להמדרש מה ציווי השליחות מאחר שלא הוטב בעיני ה'. רק כי הי' עצה להנצל ע"י שהשי"ת עשה מזה מצוה והי' להם לילך בתורת מצוה. אף כי הי' רצונם מעצמם לשלוח מרגלים מ"מ עתה שהי' להם ציווי מהשי"ת היו צריכין למסור ולבטל רצונם לעשות רק כדי לעשות רצון השי"ת וממילא היו ניצולים. ובאופן זה הי' טוב השליחות. וז"ש לאמר שידעו שהוא ציווי השי"ת כנ"ל. וכן בכל מצוה אם האדם מבטל באמת כל רצונו אף לא לזכות למדריגות רק כדי לעשות רצון ה' בלבד. נקרא שנותן נפשו בהשליחות. כי אם מצרף חפצו אינו שליח. וז"ש בשליחי יהושע חרש שעשו עצמן קדרין כו'. ושמעתי מאמו"ז ז"ל שכיון שהלכו לאשה זונה הוצרכו לבטל ההרגש שלהם וזהו חרש כו'. וז"ש קדרין שכלי חרס אין החשיבות רק התשמיש שבה אבל גוף החרס אינו כלום. וכן ענין הביטול לידע שהוא רק כגרזן ביד החוצב בו ממש. ואינו רק כלי מוכן לעשות רצון השי"ת אבל לא לצרף רצון עצמו כלל. ובאמת המדרש הזה הוא לימוד על חיי העוה"ז שנשתלח האדם במקום סכנה שהכל הבל ורעיון רוח. והעצה ע"י המצות שהם בכל מעשה האדם לעשות רק רצונו ית' ועי"ז יוכל להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שיש בכל מעשה והוא באמת בחי' שבת דכתיב לעשות כו' השבת. והוא שבימי המעשה צריך האדם ג"כ להתדבק (כל) [*בכל] מעשיו בחיות הענימי שהוא פי' שבת והוא ע"י המצות כנ"ל. כי שבת עצמו הוא למעלה מהטבע וקביעא וקיימא רק בני ישראל עושין את השבת שממשיכין המעשה ג"כ אחר בחי' השבת כנ"ל. וזהו ג"כ ענין המרגלים להמשיך אור התורה לההרגל והטבע. שהרי במדבר היו בני חורין כמ"ש חירות כו' ולא הי' שום עול אחר עליהם. והיו צריכין להביא הארת התורה גם בהטבע כמ"ש בד' מוז"ל. וז"ש בזוה"ק חברון תורה שבע"פ מאן דעוסק בי' נק' חבר. והפי' חבר ג"כ כנ"ל שהת"ח כל מעשיו נמשכין אחר התורה ויש לעצמותו התחברות אל התורה. וז"ש שתרגילנו בתורתך ג"כ כנ"ל להמשיך אור התורה גם תוך הרגילות והטבע כנ"ל והוא ע"י המצות כנ"ל. וז"ש ויתורו את ארץ כנען להמשיך בחי' התורה לתוך הטבע כנ"ל. כמ"ש בזוה"ק וירא על פסוק הנצנים נראו בארץ כו' וקול התור נשמע כו'. שהוא ההארה הפנימיות שצריכין למצוא גם תוך ההעלם והוא אור הגנוז במעשה בראשית כמ"ש מה רב טובך כו':

ולא תתורו כו' עיניכם. ברש"י ב' מרגלי הגוף כו'. וזה דבר גדול להיות נמשך תמיד אחר הפנימיות שלא לתור אל הסתכלות החיצוניות שנראה לעיני בשר כך או כך. רק להיות בטל אל השי"ת להסתכל רק מה שהשי"ת צוה להסתכל. והוא חיותו ית' שיש בכל דבר. ובאמת גם חטא מרגלים הי' חסרון אמונה כמ"ש אא"ז מוז"ל ע"ש. כי ודאי הי' נראה לעיני שכלם שאין בכחם לכנוס שהרי באמת לא נכנסו. אבל אם היו מאמינים ומבטלים הסתכלותם לרצון השי"ת הי' זה עצמו מסייע להם לצאת מהטבע כמ"ש הקב"ה לאברהם צא מאיצטגנינות שלך כו' דכתיב בי' והאמין כו'. וז"ש למען תזכרו שהוא המשכה ודביקות בחיות הפנימי הרי לא נאמר תזכר אותם. והי' קאי על המצות כמ"ש ועשיתם. ויש לפרש תזכרו להיות כל האדם דבוק בחיות הפנימי וזה ענין זכירה ועי"ז ועשיתם. ודבר זה צריך אדם לידע בכל מצוה ועבודה להשי"ת אף שנדמה לעיני בשר כי אין בכחו לגשת ע"י חטא או משפלות עצמו. כל זה רק מבחוץ והוא עצת יצה"ר. אבל צריך אדם להאמין כי יוכל לקיים כל מצוה בעזר השי"ת. וע"י שיודע שגם חיותו מהשי"ת ונמצא יש לו דביקות בהמצוה כי תורה ומצות הם חיות כל העולם וכ"כ הם חיינו: יי.

ובמשנה עקביא ב"מ. הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת מטיפה סרוחה. והלא נשמת האדם גבוה וכל אדם מישראל אומר בכל יום אלקי נשמה כו' טהורה היא. אך כי כפי מה שיודע שגופו וגשמיות שלו הוא טיפה סרוחה וממילא מבטל כל החיות להשי"ת שהרי יודע ומבין כי חיותו ממנו שהרי [*איננו חי] בלי נשמת ה' שנותנת חיים בכל רגע כמ"ש נותן נשמה לעם עלי' וכתיב יוצר רוח אדם בקרבו. ע"י זה יודע ג"כ שנשמתו גבוה והוא בבחי' אין ג"כ. ועי"ז לא בא לידי עבירה כשכל חיותו דבוק בראשית החיות שבא מהשי"ת כנ"ל. וכן במדרש למען תזכרו כו' משל לנטבע שנותנים לו חבל ואומרים אם תניח אין לך חיים כו' ואא"ז מוז"ל רגיל לומר מאמר זה כי התורה נותנת חיים למי שיודע שעיקר החיות רק מהתורה כמ"ש עץ חיים כו' למחזיקים בה. וכפי מה שיודע שאין לו חיות כלל מצד עצמו יוכל להתדבק בחיים טובים שבא מהתורה כנ"ל. וכן כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם כו' למען תזכרו כנ"ל ע"י שאינו נמשך אחר תאות לבו שיודע שהכל רק מהשי"ת יוכל לקרב עצמו לדביקות אמת. תזכרו ועשיתם כנ"ל:

תרל"ב

במדרש אין חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו כו'. נודע דברי אא"ז מו"ר ז"ל כי כולנו שלוחי מצוה שנשתלחנו מהשי"ת בעוה"ז לקיים מצותיו כו'. ובודאי לא הי' אפשרות להמשיך קדושת השי"ת בעוה"ז. רק ע"י בנ"י בעבודתם. והי' העצה שיוכלו להתקיים בעוה"ז בקדושה ע"י המצות כדכתיב שלח אורך ואמתך כו'. דהנה בכל דבר יש קדושה כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים נמצא כל הנעשה הוא רצון עליון בלבד רק שנסתר בעוה"ז. והמצות נקראין נרות שמאירין בכח התורה לכל המעשים. כי אין לך מעשה שאין בה מצוה. ורק קודם כל דבר צריך האדם ליתן נפשו בשליחותו והיינו שיאסוף כל רצונות שלו לבטלם רק לקיים רצון עליון ועי"ז מצליח בשליחותו ועושה המצוה כתיקונה. ואף במעשה גשמיי ע"י ישוב הדעת שמברר אצלו וחפץ באמת שיתקיים רצון עליון שיש בזה יוכל להנצל. וזה הי' העצה במרגלים שאמרו בנ"י נשלחה כו' לפנינו. וצוה השי"ת שיהי' מצוה וע"י זה יוכלו להנצל כמ"ש כבר במ"א. אך שהיו צריכין לידע כי אין השליחות כדי שיעשו רצונם להבחין טוב הארץ רק היו צריכין לבטל רצונם לרצון השי"ת ששלח אותם. וזהו שמשבח במדרש שליחי מצוה יותר מגוף קיום המצוה כי הרצון וההכנה והתשוקה לקיים המצוה הוא העיקר ועי"ז מצליח בשליחותו כנ"ל ע"י שנותן נפשו כנ"ל. ודברי תורה הם לדורות שכשמפשיט אדם עצמו מגשמיות וחפץ למצוא כבוד ה' בכל דבר יוכל לתור ולחפש ולמציא הארה הגנוזה בכל מקום כמ"ש בזוה"ק על שלח לך כו' אילולי האי עלמא כנ"ל:

חז"ל דרשו וראיתם אותו על השכינה שמי שמקיים מצות ציצית זוכה לראות פני השכינה כו'. והסתכלות זה הוא כבוד מלכותו ית' שיש בכל דבר כדכתיב מלא כל הארץ כבודו. רק שהוא נסתר. והאמת כי ע"י הביטול להשי"ת בכל לב שכן ענין עטיפה בציצית וראיתם כפשוטו הוא להיות כל החפץ והסתכלות האדם רק לראות ולהכיר כבוד שמו עי"ז יוכל לראות זיו יקרי'. וכן איתא נחזי ביקרי' ויחזי לן סתרי' דאתאמר בלחישא. פי' שיש הארה גנוזה בכל דבר רק שנסתר כנ"ל. וע"י הביטול שנק' לחישא שמבטל כל ההרגשות להשי"ת כנ"ל חרש. ע"י זה מתגלה לו. וזה פירוש דאתאמר בלחישא. וז"ש וראיתם אותו הוא האות שיש בכ"ד שהוא עדות על השי"ת כמ"ש ז"ל צבאות אות הוא בצבא שלו. וכל צבא שמים וארץ נק' צבאיו שהם אות על מלכותו רק שנסתר בעוה"ז כנ"ל. וזכרתם כו' מצות ה' ועשיתם כו' ולא תתורו כו' למען תזכרו כו' שגם קיום המצות צריך להיות על כוונה זו כדי להתדבק בהשי"ת ולזכור תמיד שנברא רק לקיום רצונו. שזכרון הוא דביקות כמ"ש במ"א. גם פי' ולא תתורו כו' יהי' כדי לזכור להתדבק כנ"ל כי יוכל בר שכל למאוס בעוה"ז מעצמו ואז"ל אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר רק אבי שבשמים גזר עלי. וז"ש ולא תתורו כו' למען תזכרו כו'. וז"ש והייתם קדושים שהפרישה מגשמיות יהי' לאלקיכם כדי להתדבק בו כנ"ל. כי באמת מה שבכח איש ישראל למאוס בגשמיות הוא ע"י שהוציאנו ממצרים כו' וזה שאמר אני ה' כו' הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו':

תרל"ג

בעזה"י שלח

במדרש אין מפליגין ג' ימים קודם שבת לדבר מצוה רשאי חביב שליח מצוה ונותן נפשו שיצליח בשליחותו כו'. פי' מו"ז ז"ל אף דסתם מצוה אינו דוחה שבת רק ג' ימים קמי שבתא הוא הכנה לשבת וטירדת מצוה הוא ג"כ הכנה לשבת כו'. הכלל כי כל הנבראים וכל המעשים הם לכבודו ית' וע"ז נברא האדם לקרב הכל להקדושה ונשלח האדם בעוה"ז כי לעתיד יתגלה כבוד מלכותו כמ"ש יהי' ה' אחד ושמו אחד ולא יהי' דבר נפרד מגילוי מלכותו ית'. רק שבנ"י צריכין להכין מקום בעבודתם שיהי' הכנה אל זה. וזה ענין השליח מה שאין המשלח יכול בעצמו. שאין כבודו ית' להיות נגלה בגשמיות רק באמצעיות הכנת בנ"י ששלוחו כמותו ועי"ז יהי' לעתיד התגלות ג"כ כנ"ל. וכן ימות החול הם הכנה לשבת שכפי שאדם מכין עצמו ומייחד עצמו לשבות מגשמיות כדי שיוכל לקבל בשבת הארת שבת כפי מה שמכין עצמו כן שורה עליו הארת קדושת שבת כי כן ברא השי"ת שיהי' כל התיקון ע"י הכנת האדם וכל חיות האדם בעוה"ז הכנה לעוה"ב וכנ"ל ליום שכולו שבת. ומי שכל ימיו רק עוסק בתורה כמו דור המדבר הוא הכנה גמורה לשבת. אבל העוסקים בעניני העולם הרי נקרא מפליג למקום רחוק שמכניס עצמו בגשמיות. וזה אסור ג' ימים קודם השבת. אך העצה על זה הם המצות שידע האדם כי הכל לכבודו ברא וכל מעשיו אם זוכר כי הם נבראים מהשי"ת ושכן רצונו ית' שאדם יעשה הצריך לו בעולם ועושה רק כדי שיהי' נעשה רצונו ית' במעשה זו. ונותן נפשו שיצליח פי' שמבטל רצון עצמו וחפץ שיהי' לשם שמים בלבד. כפי מה שאדם מבטל עצמו לרצונו ית' מתעורר כח השליחות לתת לו הצלחה שיצליח בשליחותו בעוה"ז השפל. וכח זה שומר אותו שלא יתפרד מהקדושה אף שעוסק בעניני העולם. וכעין מצוה זו ממש הי' שליחות מרגלים אף שנראה שלא הי' טוב שישלחו [מ"מ נראה שזה הי' מצד השי"ת אבל כיון שלא היו בנ"י כראוי לא היו יכולין לקבל בלתי הכנת המרגלים ולכן הוכרח מרע"ה שהוא ידע עמידתם לשלוח מרגלים והי' זה העצה שאף שאין הדבר טוב] מ"מ ע"י שהשי"ת הסכים לזה והיו הם עוסקים במצותו ית' אם היו מבטלים עצמו להיות מצליח בשליחותם לקיים המצוה היו מצליחין ע"י כח הסכמתו ית'. וכן ממש כל עניני העולם כי אין הקב"ה חפץ בגוף המעשה רק שהסכים לזה שיוכל להיות כחות גשמיות אף שיהיו נגד רצונו ית' וע"י הסכמה זו יוכל האדם להצליח ע"י שיבטל עצמו לעשות רצון בוראו ששלחו בעולם השפל הזה כנ"ל:

ובמדרש חרש שעשו עצמן קדרין ע"ש. כי שמעתי מאמו"ז ז"ל טעם שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו כיון שאין לו מצד עצמו חשיבות רק מצד שיוכל לקבל בו. לכך החשיבות רק תוכו כו'. וזה הכלל. שצריך האדם לבטל כל החיצוניות שלו ולהיות בטל למה שהוא מוכן לעשות רצונו ית'. כי גוף האדם רק כלי להשראת הקדושה ולהיות נעשה ע"י כבוד שמים כמ"ש במד' הפסוק יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום לעולם כו'. פי' שיש בכל דבר ניצוץ קדוש ורק שיש עליו חיצוניות שמסתיר הקדושה וכפי מה שאדם מבטל זה ונותן נפשו רק להיות נעשה רצונו ית' כנ"ל זה דבר א' כי דיבור הוא הנהגה כמ"ש ידבר עמים כו' ובעולם הזה נסתר הנהגתו ית' כאלו הכל ברשות עצמו אבל האדם צריך לבטל עצמו להנהגתו ית' שיתרצה שיהיו כל מעשיו רק בהשגחת השי"ת ושהשי"ת יקרב לבבו לעשות הכל כרצונו ית' וכפי רצון האדם כן מתגלה הנהגתו ית' כי באמת מלכותו בכל משלה רק שנסתר הוא כנ"ל. [והוא כמו מאמר וע"י הביטול קם בחי' דיבור שהוא בהתגלות וז"ש ודבר אלקינו יקום כו']:

במדרש מקצה רגלים כו'. נראה כי לא הי' לבטלה שליחות המרגלים כי לא הי' באפשרי לשלוח רק אותם וקלקלו והי' נצרך אח"כ לשלוח שנית בימי יהושע אבל הועיל שליחותם שיוכל אח"כ לשלוח:

במדרש שאמר מרע"ה שלכך חטא המקושש כי בחול יש תפילין ובשבת אין לו ע"י מה לזכור ונתן מצות ציצית. וקשה כי מצות שבת הוא אות כמו תפילין. ונראה שמצוה התלוי' במעשה גשמיי מעורר יותר האדם. כי קדושת שבת קביעא וקיימא. והמצות שהם במעשה האדם מביאי' קדושה גם למעשה גשמיי כמ"ש במדרש שבכל דבר יש מצוה ע"ש ע"פ ה' חפץ כו' יגדיל תורה כו' ע"כ נתן השי"ת המצות שיהיו מסייעין לאדם להמשיך קדושת התורה בכל דבר כנ"ל:

תרל"ה

במדרש חביב לפני הקב"ה שלוחי מצוה שדוחה השבת כו'. בא לומר כי מצות שליחות מרגלים הי' עצת השי"ת לפי שחטאו בני ישראל באמרם נשלחה הי' זו עצה טובה אם היו מבטלין רצון עצמם לרצון המקום ב"ה לא היו מוציאין דיבה. ובאמת מצוה כזו שהאדם משיג טעם המצוה קשה ביותר לקיים המצוה לשם שמים כראוי כמו חוקה שאדם עושה לשם שמים בלבד. ומכש"כ זה שהי' עומד השליחות לחטא כי הי' חיסור אמונה בדבר. אך לפי מדריגת הדור ההוא הי' דרכם להבטל לרצון המקום כאשר הקדימו נעשה לנשמע לכן הי' ראוי שכששמעו שנשתלחו בציווי המקום ב"ה היו צריכין לבטל כל דעתם לגמרי ולילך רק לשם שמים. וז"ש ונותן נפשו בשליחותו. והוא כמאמר בטל רצונך מפני רצונו פי' אף בקיום מצוה. רק החשק והשתוקקות לקיים ציווי הבורא ב"ה וב"ש צריך להיות כל כך עד שיתבטלו כל רצונותיו לרצון זה. ואז היו ניצולין בכח המצוה. ובאמת כלל המצות הם ג"כ תיקון הבריאה באופן זה שאין לך דבר שאין בו מצוה וצריך להיות בטל כל התאות והרצונות של האדם בחשבו שנמצא בכל דבר איך לעשות רצון המקום ב"ה כמאמר הכל לכבודו ברא וע"י הכנה זו ניצל האדם שלא להתדבק בגשמיות הבלי עו"ז. וכן בג' ימים קודם שבת שאסור לילך בדרך שישכח השבת. ושליח מצוה מציל אותו שלא להיות מוטרד בדרך לשכוח השבת והוא רמז לכל הנהגת העוה"ז כנ"ל:

ובמדרש יבש חציר כו' משל למלך שהבטיח מתנה לאחד ומת ונתן לבנו כו'. י"ל בהקדם הגמ' על מ"ש דוד המע"ה בחנני ה' ונסני כו' ולבסוף נתחרט כו'. כי האבות לא היו צריכין סיוע כמ"ש ע"פ התהלך לפני. אבל דוד המע"ה כתיב בי' ויתחזק דוד בה' וכן איתא גברא דמארי' סייעי' והוא חפץ להדמות עצמו להאבות. וכמו כן י"ל בעסק המרגלים כי מסתמא אמרו אמת שנראה להם שלא יוכלו לעלות פי' מצד מעשיהם וזכיותיהם. אכן השי"ת הי' מכניסם בדרך נס וסיוע מצד הבטחת אבות. אך הם רצו להדמות ג"כ לאבות ולעשות הכל מעצמם וזה הי' החטא שלהם כי אין להתחכם על הנהגת הבורא ב"ה וב"ש:

כל נשיא בהם. מהם הול"ל. גם היו נשיאים אחרים נחשון וחביריו. אך יש נשיאים מלבר ונשיאים מלגאו וכאן היו צריכין לשלוח אנשים להיות מעשיהם כמעשה כלל ישראל ממש וז"ש כל נשיא בהם כנ"ל:

במדרש בא וראה מה בין צדיק לרשע לעובד אלקים כו' משל המטרונא כו' יבוא בוקר ונראה למי אוהב המלך. פי' מי שהוא עובד אלקים בטוח הוא כי יהי' חלקו בג"ע. אך הצדיק המתחזק בצדקו גובר כל הסט"א ומיישר הדרך לפניו ומי שאינו צדיק צריך לעבור כמה דרכים עקמניים עד שמיישר דרכו בסוף כי הצדיק מקורב להשי"ת. ומי שמרוחק מן המלך הסט"א מתגרה בו אבל צריך האדם להתחזק בהשי"ת ולידע להשיב לו יבוא בוקר ונראה למי המלך אוהב. וזה שאמר הפ' כי מי שעובד אלקים הקב"ה מסבב סיבות לבל ידח ממנו נדח. וכן בחטא המרגלים שנקראו רשעים אעפ"כ לא עשה בהם כלי' ונאמר במדבר הזה יתמו כו'. ובנ"י באו אח"כ לארץ ישראל רק שהוצרכו לסבב כמה מסעות ומלחמות עד שתקנו הכל וזה גרם החטא לעובד אלקים אך בסוף מיישר דרכיו כאמור:

במדרש וראיתם אותו אור זרוע לצדיק כו' ראי' מביא לידי זכירה משל לנטבע בים ואוחז בחבל כו' כי לא דבר רק הוא כו' ע"ש. פי' מדכתיב וזכרתם מוכח שיש בכל איש ישראל נקודה פנימיות לשמים ועל זה נאמר אור זרוע כו'. וע"י המצוה יוכל האדם לזכור להתדבק באותו אור הגנוז בו כי זכירה הוא דביקות ולא תתורו כו' כי צריך האדם לחשוב עצמו תמיד כטובע בים שהסט"א ויצה"ר מסבבין אותו בכמה עצות וכשיודע זאת שהוא בסכנה ואוחז עצמו במצות ה' כדי להנצל נאמר אח"כ למען תזכרו. וזכירה זו הוא פנימיות יותר שאין צריך לזכור ע"י מעשה כמ"ש מקודם וראיתם וזכרתם. רק תזכרו פי' להיות הזכירה בעצם האדם וזה לא יתכן רק באם הוא נקי מגשמיות והנקיון בא על ידי זכירה הראשונה הבאה ע"י המצות כנ"ל:

תרל"ו

ב"ה מפ' שלח בקצרה

במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. הפלגה בדרך הוא דרך חדש שרוצה אדם להלוך בו בעבודת הבורא עפ"י מ"ש חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה. ג' ימים קודם לשבת פי' ג' בחי' כמ"ש בספרים שכל תוך ג' מדריגות אינו ריחוק כמ"ש כל ג' כלבוד כו'. אך העצה לזה הדרך אם הוא שליח מצוה אינו ניזוק. וכמו כן המרגלים נודע שהי' דרך מסוכן להם לכן אמר השי"ת שלח לך שעשה מזה מצוה. שאם הי' כוונתם לשם שמים כראוי היו נצולים. וז"ש לאמר שיאמר להם זה שהוא מצוה. וכמו כן כל שליחות האדם לעולם השפל הזה הוא דרך מסוכן. וההצלה ע"י הכוונה לשם שמים למסור נפשו בשליחותו כנ"ל:

בפסוק ועבדי כלב עקב כו'. קשה דמה צריך טעם לשכרו הלא כיון שלא חטא למה לא יכנוס. על כן נראה כי באמת לא הי' דור זה מוכן לארץ ישראל. (וזה) [*ומזה] השליחות הכיר משה רבינו ע"ה מיד כי אינם מוכנים ליכנוס לכן לא הוטב בעיניהם. אך החטא הי' הוצאת הדבה וקנסם המקום אם יראו כו'. פי' שאל"כ היו רואין אותה עכ"פ כמו שזכה משה רבינו ע"ה בסוף. אבל כל מנאצי לא יראוה. אך כלב ע"י שמסר נפשו נגד המרגלים ניתן לו השכר שיכנס לא"י כנ"ל. וי"ל עוד כי הי' בעבור חטא העגל ולכן יהושע לא הי' צריך הבטחה כי הוא לא חטא גם שם:

ועשו להם ציצית במד' אור זרוע לצדיק כו' זרע הקב"ה כו'. פי' מצות ציצית בלבוש האדם שהוא החיצוניות אעפ"כ יזכור האדם כי שורש הכל בא ממקור הקדושה וזהו קיבוץ הד' קצוות שהוא הכנפות לדבוק הכל בשורש וז"ש ונתנו על ציצית כו' פתיל תכלת לחבר הכל לנקודה הפנימיות שהיא תכלית הכל. ובאמת יש נקודה גנוזה בכל מקום והצדיק ע"י כוונתו לשמים מוציא זו הנקודה מכח אל הפועל. וזה ציצית מלשון ויצץ ציץ. שהזריעה נתגלה בפועל ע"י הכוונה לכן יש הרבה הבטחות למצוה זו. וזכרתם. ולא תתורו כו'. ע"י שהמצוה במלבוש והיא היותר חיצוניות וחביב לפניו ית' התקרבות זו שהרי כולה תכלת אינו מצוה רק לקרב הכל לפתיל תכלת כנ"ל:

תרל"ז

במדרש חביב לפני המקום מי שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו בשליחותו כו'. פי' נותן נפשו לבטל כל הרצונות כשבא לעשות רצון הבורא ית' כמ"ש בטל רצונך מפני רצונו ע"י שיש לאדם רצון אמת להשי"ת יותר מלהבלי עולם נמצא כשעוסק במצוה מתבטלין שאר הרצונות מרוב התשוקה ודביקות ברצון זה. וז"ש ועמך לא חפצתי בארץ. פי' אז כשעוסק ברצון השי"ת אין בו שום תערובות רצון אחר כלל שמתבטלין כל הרצונות כנ"ל. ומי שהוא כן יכול לתקן הכל ע"י המצות. וכן הי' הענין בשליחות המרגלים. דכתיב נשלחה אנשים לפנינו. וכאן כתיב שלח לך. ופשוט נראה כי באמת שניהם אמת שהשי"ת צוה לשלוח מרגלים. ובנ"י מעצמם רצו לשלוח. ומצד כוונת בנ"י הי' חטא. אך אם היו המרגלים נותנים נפשם בשליחות המצוה והי' נשכח מהם לגמרי מה שהיו חפצין מעצמן לתור את הארץ והיו הולכים רק בשליחות המקום ב"ה. היו מתקנים בזה מה שאמרו נשלחה כו':

במדרש יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום לעולם משל למלך שהבטיח לאוהבו מתנה ומת אוהבו נותנו לבנו כו' ע"ש. וקשה הנמשל אינו כמו המשל שהרי השי"ת הבטיח להאבות לתת ארץ כנען לבני ישראל זרעם. אכן ביאור הענין כי האבות זכו לבחי' ארץ ישראל במעשיהם הטובים והיו מוכנים באמת לבחי' ארץ הקדושה כמ"ש ארץ מגוריהם כו'. וגם אמת הדבר כמו שהיו בנ"י אחר יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו מוכנים ג"כ לבוא לא"י מצד מעשיהם כמו האבות והי' תיקון שלם [ולפי זה אפשר הי' מרע"ה נכנס עמהם ג"כ]. אך שגרם החטא בעגל ונתרחקו מבחי' א"י. אך השי"ת רצה להכניסם מצד הבטחת אבות כמ"ש אשר נשאתי כו' ידי כו'. ולכן לא הכירו המרגלים אשר שייך להם ירושת הארץ שהי' נכסה מהם עי"ז שלא היו מוכנים לזה מצד מעשיהם. אמנם הי' זה רק הסתר ואם היו מאמינים בהשי"ת היו נכנסין בזכות זה הנסיון עצמו. וכתיב ויתורו את ארץ כנען כי עדיין הי' תחת יד כנען והי' להם להבין זאת כי כשיבוא העת ויתהפך מתחת יד כנען להיות ארץ ישראל אז יתברר להם כי טוב הוא ושייך להם. וז"ש יבש חציר נבל ציץ כו'. כי כל אלה הסתרותיהם רק הבל וקש. ובהתגלות נקודה הפנימיות מהנהגת הבורא אז יבש חציר כו' ודבר אלקינו יקום. ובאמת יש לתמוה מה זה שאמרו עז העם כו' עמלק יושב כו'. והלא ראו גבורת הבורא ונפלאותיו בכל יום. אך כי באמת הבינו כי הם צריכין לרשת ארץ ישראל בשובה ונחת ובלי מלחמות כלל. אם כי בימי יהושע הי' מלחמות ל"א מלכים כל זה הי' דור אחר במדריגה אחרת מן דור המדבר. ומצינו גם בתחילת יציאת מצרים מגיד מראשית אחרית פן ינחם העם בראותם מלחמה. פרש"י כגון וירד העמלקי כו'. ונתקיים עתה נתנה ראש כו'. על ידי שדור זה הי' מוכן לרשת הארץ בלי מלחמות. אך הכל גרם החטא אשר כל זה הי' ע"י עמלק הרשע כמ"ש במ"א. ועכ"ז אם היו מתחזקים באמונה הי' ניתקן הכל כי לא יפלא מה' דבר:

תרל"ח

במדרש שליחי מצוה דוחין השבת כו'. דאין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת שלא לבטל מנוחת השבת. אמנם בכל מצוה בעת קיום המצוה היא בחי' שבת רק שבת הוא השביתה בכלל החזרת כל הבריאה לשורש. ובכל מצוה היא בפרט לדבר זה ולאדם זה המקיימה. וענין שליחות המרגלים שנפרשו מאנשי דור המדבר שהיו תחת ענן ה'. הי' כמו ההפרש שבין שבת לימי המעשה. אך ע"י המצות שהם בעשי' יכולין לעורר בחי' השבת גם בימי המעשה כנ"ל. וזהו ענין שליחי מצוה כי התורה גוף האור כדכתיב תורה אור והוא בחי' אספקלריא המאירה בחי' מרע"ה. אמנם המצות הם שליחים של התורה שהם במעשה גשמיי רק שיש בהם ניצוץ כח הארת התורה ציווי הבורא ית' שיש במעשה זו. וזה שלח לך כי מרע"ה רצה שילכו הם בכח שליחותו והי' שליחו של אדם כמותו. אם היו מקיימין כראוי. וכמו כן בכל מצוה שאדם עושה כתיקונה מתעורר עי"ז כח התורה ממש בחי' המנוחה והשבת כנ"ל. ואם הי' נגמר השליחות כראוי היו מביאין הארת התורה בחי' משה רבינו ע"ה לארץ ישראל ולא הי' עוד גלות כלל. ובמד' יבש חציר נבל ציץ כו'. פי' כי בא לברר שכח הפנימיות שיש בישראל בכלל וכן בפרט כל נפש מישראל יש בו נקודה קדושה לעולם. אך האדם צריך להרחיב זאת הנקודה להלבישה במלבושים שונים ולהטות כל המעשים ומלבוש הגוף הכל אל הפנימיות כנ"ל. אך אעפ"י שחטאו בשליחות זה ונחסר תיקון החיצוניות אעפ"כ הפנימיות במקומו עומד לכן בכל עת יוכל אדם לחזור בתשובה ולהתדבק בשורש הנקודה המתקיימת לעולם כנ"ל. עיין במדרש ודו"ק בזה:

בפסוק אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם כו'. כי קיום נפשות בנ"י בעוה"ז הוא רק ע"י ההסתר שיש בעולם וצריכין לתקן העשי' עי"ז יש להם קיום בעוה"ז. כי עיקר חלק בנ"י בעולם העליון. לכן כשתיקן הכל הולך אל עולמו. נמצא שאין לאדם למאס ברוב היגיעות שעוברין עליו בעוה"ז. וכעין זה שמעתי מפי קדשו של מו"ז ז"ל. וז"ש לחמנו הם. [סר צלם כו' כי כל כח הסט"א הוא רק דמיון כמו הצל שאין בו ממש. ולכן מי שיפה כחו לגשת למלחמה כראוי רואה כי הוא רק צל. והנה חטא המרגלים הי' מה שלא הכניעו עצמם ליהושע וכלב. כי ודאי הי' נסיון גדול. אבל כיון שראו שהם גברו זה ההסתר ואמרו סר צלם כו' הי' להם להתחזק ולהבין כי הצדק אתם. והם החזיקו בדבריהם הראשונים לכן נענשו. וכמו כן צריך כל אחד להתחזק ולהאמין כי הוא רק צל ע"י שרואה שהצדיקים גוברים נגד היצה"ר. וע"י האמונה והביטול להצדיק יכולין לדבק במעשיהם כנ"ל]:

לפ' ציצית במד' אור זרוע לצדיק זרע הקב"ה תורה ומצות בישראל כו' דקשה להבין איך ע"י מעשה גשמיי של המצוה יתעוררו הנפשות דכתיב למען תזכרו כו' והייתם קדושים כו'. אבל באמת יש שורש מכל מצוה בנפש ישראל כמ"ש רמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות כו'. אך ע"י הקיום של מעשה המצוה מתעורר הארת השורש שנשרש בנפשות בנ"י כנ"ל. והנה הגוף הוא רק מלבוש אל פנימיות הנשמה. ולאחר פטירת האדם יתלבש בלבוש עליון והוא עיקר המלבוש. וגוף האדם מפסיק בין הנשמה למלבוש העליון. וצריך האדם לידע ולהשתוקק למלבוש העליון. והטלית רמז למלבוש הנ"ל וכמ"ש שמן קיום המצות נעשה מלבוש וחלוקא דרבנן בעולם הבא. וכפי הכנת זה המלבוש ע"י המצות כמו כן נתקן הפנימיות שהוא נשמת האדם אשר בקרבו. וז"ש וראיתם כו' וזכרתם כו' ולא תתורו כו' שלא לתור אחר מלבוש הגוף. וכפי התרחקות מהגוף באין לזכירה פנימיות אח"כ שהוא התעוררות הנשמה הטמונה בגוף עד שזוכין להתקדש כו'. ובמ"א כתבנו עוד מזה:

תרל"ט

שלח בקיצור

יש להבין ענין שליחות המרגלים. ובאמת מצינו בדרשות חז"ל כמה טעמים על שאיחרן המקום ב"ה במדבר ארבעים שנה ע"ש א"כ מה הוי ס"ד מעיקרא. וכתיב לכל זמן ועת כו' שהי' עת מיוחד להכניסם לארץ ישראל. אבל כתיב תחת השמים. אכן למעלה מן תחת השמים יש חפץ בלי עת. וכן הי' מדריגת בנ"י במדבר שהיו למעלה מן הזמן. לכן הי' בכחם לכנוס בלי עת שנתקן מצד הטבע. ולכן המרגלים הבינו כי אין העת מיוחד להכניסם וזה הי' אמת כנ"ל. אעפ"כ הי' להם להאמין בהבורא ית' כי היו נכנסים. וז"ש יהושע וכלב טובה הארץ מאוד כו' אם חפץ בנו ה' והביא כו'. פי' כי אם שלא נתקן עדיין הארץ. אבל כאשר יכניסם הבורא ית' תתרומם ותתעלה הארץ למעלה מהטבע והזמן כנ"ל:

איתא בזוה"ק כי המרגלים חשבו הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין. אכן לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים הי' בעבור כללות בנ"י. וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור. ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם. אבל נראה לבאר הענין כי דור המדבר בכלל היו בחי' ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות. והדורות נמשכים בבחי' אבות ותולדות מרישין ועד רגלין כמ"ש על דורותינו עיקבא דמשיחא. אכן דור המדבר היו כולם בחי' רישין. ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ הי' מדריגה אחר מדריגה והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. ודור המדבר הי' להם התגלות כבודו ית' כדמיון התגלות הנשמה בראש. ובודאי מי שהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה אל הנשמה לרדת למטה. ובע"כ אדם נברא. אבל הי' להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא ית'. ולהבין מאמר חכמינו ז"ל יפה שעה אחת (בתורה) [* בתשובה] ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב כו' וכמ"ש מענין זה במ"א:

בפ' ציצית והיה לכם לציצית כו'. ובמד' אור זרוע לצדיק כו' כי התרי"ג מצות משורשין באדם כמ"ש רמ"ח ושס"ה כו'. אכן ע"י מצות מעשיות שהם רמזים מתעוררין כחות הפנימיות התרי"ג שבנפש האדם ז"ש והי' לכם לציצית לכם דייקא. והנה בחי' התעטפות בטלית הוא התאספות כחות האדם למקום אחד והציצית בכנפות וזה התקשרות כל הלבוש שלא יתפשט למקום אחר. ומצוה זו מביא התקשרות בפנימיות האדם ג"כ כנ"ל:

תר"מ

במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם לשבת כו' שלוחי מצוה כו'. כי הבלי עוה"ז דומין למים רבים כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. וע"ז רומז הספינה על הדביקות שעי"ז יכולין להתקיים גם בעוה"ז ולא ישטפוה נהרות. אכן הקרוב לקדושה מסתכן בירידתו למקום טומאה וזה הרמז לג' ימים קודם השבת. וזה הי' במרגלים קדושי עליונים והיו קרובים לארון ושכינת עוזו כמ"ש וארון כו' ה' נוסע כו' דרך שלשת ימים והי' סכנה בירידתם לארץ כנען. אך ע"י המצות יכולין להתקיים בחושך כמ"ש שלוחי מצוה אין ניזוקין רק שצריך להיות הכוונה בלתי להשי"ת בלבדו כמ"ש חז"ל שמא תאבד לו מחט כו' וכשיהי' לו משהו צד נגיעה לא תגין המצוה להצילו מן הסכנה. וזה שכתב בזוה"ק שהי' להם נגיעה היינו נגיעת משהו כנ"ל. וגם נגיעה זו לאנשים גדולים כאלה אינו עפ"י פשוטו. אבל הענין הוא עפ"י המדרש יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום ע"ש. ופרשנו במ"א כי בנ"י נכנסו לא"י ע"י הבטחת הבורא ית' לאבות ולא בכח עצמותם. והמרגלים רצו שירגישו בעצמותם הכנה זו להיות מוכן להם ארץ ישראל. וגם כל חטא שליחות המרגלים של כל ישראל י"ל כן במ"ש נשלחה אנשים נפנינו שהיו סבורים להיות מוכנים בעצמם. [וי"ל בזה מ"ש משה רבינו ע"ה וייטב בעיני הדבר כי באמת הוא הי' נכנס בזכות עצמו וז"ש שלח לך כי לו הי' נכון זאת השליחות ואם לא הי' שום נגיעה למרגלים רק לעשות השליחות בשלימות הי' הכל טוב]. ולכן הוציאו דבה. אבל כלב ויהושע אמרו אם חפץ בנו כו' ונתנה לנו לא בזכותינו וז"ש אך בה' אל תמרודו. [וי"ל הרמז מ"ש בזוהר דכאן זכאין להיות רישין כו' פי' מה שמרגישין בעצמותם הי' בחי' מוחין וטעמין. אבל בחי' א"י הי' מצד זכות אבות וכמו ענין תורה שבע"פ ואמונה בלי השגת הטעמים כנ"ל]:

בפסוק כי לחמנו הם דאיתא ברש"י וכן היינו בעיניהם שהיו אומרים נמלים יש בכרמים כו'. ובמד' איתא החטא שלהם כי מי הגיד להם שמא היו אצלם כמלאכים ע"ש. אבל הכל אמת כי ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם כמ"ש במ"א בפסוק ולאום מלאום יאמץ. וז"ש כי כל כחות הסט"א רק כדי שיהי' לישראל במי להלחם וכדי שיהי' בזכותם כמ"ש בספרים שהכל מרוב טובות הבורא. ואיתא דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי' לכן עשה השי"ת שיזכו בנ"י בכח מעשיהם ונק' לחמנו שלנו. ובודאי הי' בידו ית' לתת מיד א"י לבנ"י רק נתנו מקודם לכנען כדי שיקחו בנ"י בכח מעשיהם ומעשה אבותיהם. לכך נק' ארץ ישראל על שמם כי זכו במעשיהם לכך. וז"ש לחמנו הם רומז גם על המלחמה שכל כחם רק שיהי' לנו להלחם עמהם. סר צלם פי' שאין להם בעצמותם סדר וציור וקיום באמת רק כמו אחיזת עינים כמ"ש במ"א מזה. וי"ל עוד בפסוק וכן היינו בעיניהם. כי כל זה הרגישו המרגלים וגם זה לא הוטב בעיניהם שעל ידי קצת שפלות שהי' להם והיינו כחגבים מיד וכן היינו בעיניהם וגם ע"ז הוציאו דבה. אבל באמת כך הוא המדה וכמ"ש בדברי קדשו של אא"ז מו"ר ז"ל בפרשה זו בענין והתחזקתם כו':

בפ' ציצית כ' במ"א רק בתוספת קצת במאמר והי' לכם לציצית לכם דייקא כי הגוף הוא מלבוש הנשמה והרמז בציצית לדבק כל דבר בפנימיות לכן ציצית בכנפות [כמ"ש מכנף הארץ זמירות שמענו] הענין הוא דיש לכל דביקות להשורש ובקצוות הדבר שם נמצא החיבור והרמז לד' יסודות שכל חיותם מד' אותיות הוי' ב"ה. וע"י הרמז שבנ"י עושין במצוה זו וחפצים להתדבק בפנימיות שורש החיות מתעורר במלבוש הגוף החיות וזה לכם דייקא. וכמ"ש במד' ע"פ אור זרוע לצדיק כי נמצא גנוז בנפשות בני ישראל שורש המצות וע"י המצוה במעשה מוציאין מכח אל הפועל:

תרמ"א

במדרש יש שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים אלו המרגלים כו'. נראה כי המד' בא למעט ולהקטין החטא שלהם כי הי' שליחות שלהם בהתלבשות והסתרות כנראה בפסוק שניתן להם שמות אלו על שם השליחות. וכמו כן בעשו וישמעאל להיפוך שהי' להם לבושים טובים ואעפ"כ קלקלו מעשיהם ואלו המרגלים שהיו מקודם צדיקים ואח"כ לא יכלו לקיים זה השליחות כראוי כאשר חכמים הגידו בשליחות מרגלים דיהושע ותצפנו כו' שפינחס לא הי' צריך להסתיר שנק' מלאך כו'. הענין הוא כי המלאך אין לו רק השליחות לכן נקרא מלאך. כמו כן כל עובד ה' הכ"ג והנביאים שנק' מלאכים הוא ע"ש הביטול כל הגוף אל השליחות כמ"ש נותנים נפשם בשליחותם. וגם במלאכים יש להם כמה שמות לפי השליחות כידוע. כן הכא משמותיהם מוכיח המד' כי הי' שליחות קשה. רק אם הי' נותנים נפשם ממש לדמות למלאכים היו מצליחין בשליחותן ואין זה דבר נקל לאדם להיות כמלאך:

בפסוק והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה. סמיכות הפ' למרגלים כי ניחם אותם השי"ת בעבור כי תרעומתם הי' שולא להית נחותי דרגא, דמעיקרא דור המדבר הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהוריד להם תורה ומן לחם מן השמים. ובחי' א"י הי' לחם מן הארץ. ואמר הכתוב כי באכלכם לחם מן הארץ ביותר יוכלו להרים תרומה. כי חשוב לפניו ית' מה שמרוממין בחינת השפלות אליו ית' שבעבור זה הי' כל ירידת האדם מעולם העליון לעוה"ז. וכמו כן הי' נחשב למרגלים כיורדין משמים לארץ ובחי' דור המדבר הי' רק התורה הקול יעקב עיקר בחי' בנ"י. אבל בביאותם לארץ התחילו המלחמות עם עמלק בחי' ידים ידי עשו. ולזה צריכין התרוממות כמ"ש במ"א בחי' כאשר ירים כו' ידו וגבר ישראל. וזה ענין כל התרומות גורן. וחלה קרוב יותר להאכילה וחשוב יותר כמ"ש בגמ' דמקרבא הנייתא. וגם איתא בספרים כי באכילה עצמה צריכין להרים הניצוצות שע"ז נאמר באכלכם ממש תרימו כו'. ועכ"פ קודם האכילה שעל רמז זה תקנו נטילת ידים קודם האכילה כי העיקר מזון הנפש הוא התורה ואכילה הוא קיום הגוף צריכין מקודם ליטול הידים לבטל אותם להפנימיות בחי' הקול יעקב כנ"ל. וז"ש באכלכם כו' תרימו תרומה רמז לנטילת ידים קודם אכילה כנ"ל. וזה שרמזו ז"ל מפנ סרך תרומה. ומשום זה צריכין לדבר דברי תורה על השולחן לחבר האכילה אל התורה כנ"ל:

תרמ"ב

בענין חטא המרגלים כתבתי במ"א כי היו רוצין להשיג הכל בדעתם להיות מוכנים לכך. ובאמת בחי' ארץ ישראל היא בחי' דוד המע"ה דלית לי' מגרמי' כלום. אבל האמת כי מה שמוכנים לקבל הנהגה עליונה הוא גדול מאוד מהשגת האדם. וע"ז רמז המד' בפסוק יבש חציר כו' כמ"ש מקודם כל הבשר חציר כו'. ודבר אלקינו יקום לעולם. נראה כי אם הי' בחסד עליון כרצונו ית' לא הי' הפסק לדבר כמ"ש יקום לעולם. לכן חז"ל אמרו כי ע"י בכייתם בכי' של חנם נקבע לדורות. וחלילה שיעניש השי"ת לדורות בנקמה בלבד. רק הפי' כי ע"י שרצו שיהי' ביאת הארץ בזכותם פגמו בבחי' הנ"ל ולכן הי' הפסק לדבר. ולפי זה נראה כי אפשר הם היו יכולין לכנוס בדרך זה רק השי"ת בעבור דורותינו השפלים רצה שיהי' רק בחסדו ית'. וכתיב לא בגבורת הסוס כו' בשוקי האיש כו' רוצה ה' כו' המיחלים לחסדו. ואחר קבלת התורה שהי' השגת הדעת הי' המכוון שיבטלו עצמם לחסד ה' בלבד כמ"ש במ"א פי' אדם ובהמה שע"י הדעת של אמת עושין עצמן כבהמה:

לפרשת ציצית במדרש אור זרוע לצדיק כו' זרע הקב"ה מצות שאין לך דבר שלא נתן בו מצוה כו'. הענין הוא כמו שהקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכמו כן פנימיות החיות שהוא התורה וזהו ב' הברכות שקודם ק"ש כמ"ש במ"א. וכמו כן מתעורר ב' בחי' אלו בבנ"י ממש וזה שלא הניח דבר שלא נתן בו מצוה לישראל. וב' בחי' הנ"ל הוא תיקון הגוף והנשמה. וטלית עם ציצית הוא התרוממות הגוף אור זרוע כמו נר מצוה שהציצית שקולה נגד כל המצות. ופי' מו"ז שאלה המצות שאמרו ששקולים כו' הם מתקנים כל הרמ"ח איברים. וכן רמז הטלית שמתעטף כל הגוף בו. אחר כך ולישרי לב שמחה בחי' התפילין שמחה שמעולם שהוא בחי' תורת ה' בפיך. ואיתא דבדח משום דתפילין קמנחנא כו'. שמקודם מסייע הציצית לישרת הלב. ל"ב חוטים בחי' לב ל"ב נתיבות חכמה שבלב. וכן דרשו חז"ל בגדיך לבנים זה ציצית אח"כ שמן כו' אל יחסר זה תפילין שהוא בחי' קדושה. וציצית הכנה למען תזכרו כו' אח"כ והייתם קדושים כו'. וצריך האדם בכל יום לקיים אלה המצות לתקן ולזכך הגוף להיות כלי לקבל קדושת הנשמה המאירה לבנ"י בכל יום מהשמים. ונראה שנותן עתה מצות ציצית שקודם החטאים שהיו דבקים בבחי' מרע"ה כולם קדושים לא היו צריכין לתיקון הגוף רק אח"כ שנתרחקו ממדריגת משה רבינו ע"ה. ולכן איתא שקרח חלק על מצות ציצית בחשבו שכולם קדושים כו'. והוא לא ידע כי נפלו אח"כ ממדריגה ראשונה שהי' להם בהר סיני. וגם ציצית הוא בחי' החסד אהרן הכהן שהיו כל בנ"י סמוכין עליו אחר החטא. וקרח חלק עליו שא"צ לחסד ונאמר עליו בוטח בעשרו יפול כו' וכמ"ש במ"א מזה:

תרמ"ג

במדרש שלוחי מצוה דוחין השבת וכן פטורין מן הסוכה. הענין כי בנ"י במדבר היו בחי' השבת על פי ה' יחנו כו' שהיו דבקין תמיד כל אחד בשורש שלו כדאיתא בגמ' כיון דעל פי ה' יסעו כו' כלבנות במקומו דמי ע"ש פ"ב דשבת. וכן הי' תחת העננים שהוא ענין הסוכה. ולכן הי' קשה להם לצאת מבחי' זו. אבל יש להבין כי לעשות רצונו ית' הוא עיקר השלימות. וזה ענין שנותן נפשו בשליחותו. והגם כי לא הרגישו בזה השביתה והמנוחה הי' להם לדחות הכל כדי לעשות רצון המלך. וכמו שאין הנשמה הולכת ברצונה לעוה"ז רק עפ"י גזירת מלך. ובאמת עיקר תקונה נעשה בעוה"ז. וזה ענין מחלוקת שלשם שמים סופה להתקיים. כענין ימי המעשה שיש בהם קטטות ומריבות ומלחמות. מכלל שהשבת נק' יום מנוחה משמע שימי המעשה הם המה ימי מחלוקת. עכ"ז הכל לצורך. שהשי"ת ברא עוה"ז באופן זה. כי רק לעתיד יהי' יום שכולו שבת. ועתה צריך להיות נעשה השבת ע"י העבודה בחול:

בפסוק אם חפץ בנו ה' והביא כו'. כי בודאי הרגישו המרגלים כי אינם מוכנים לכנוס לארץ ישראל כמ"ש במ"א דכתיב לכל זמן ועת כו' ולא היו מוכנים לכנוס עד אחר מ' שנה. אך תחת כל השמים כתיב. אבל דור המדבר דורו של מרע"ה הי' כל תהליכות שלהם למעלה מן השמים. וזהו שרמזו חז"ל עלה נעלה אפילו יאמר עשו סולמות לעלות לשמים כו'. הם הדברים שדברנו כי עפ"י הטבע לא היו מוכנים לעלות. וזהו שלח לך כו' כי אם היו מצליחים בשליחותם והיו נכנסין באופן זה שלמעלה מן הזמן והטבע הי' גם מרע"ה נכנס עמהם וכן כתיב בגאולה העתידה בעתה אחישנה זכו אחישנה כו'. והכל תלוי ברצון בנ"י שע"י תשוקה באהבה רבה להשי"ת מעוררין רצונו ית' ואז אין מניעה מצד הזמן והטבע. וז"ש אם חפץ בנו ה' והביא כו'. ולכן יש לנו ללמוד מזו הפרשה שהגם שבאמת לא הי' הזמן מ"מ אם הי' הרצון בלבות בנ"י להשי"ת כראוי הי' באין וכמו כן בגלות הזה אם הי' לנו תשוקה של אמת לשוב אליו ית' יחיש וימהר גאולתינו. אמן:

בפרשת ציצית אמרו חז"ל שקולה מצות ציצית ככל תרי"ג מצות כמ"ש וזכרתם את כל מצות ה' כו'. והענין כי הד' כנפות רומזים לתכלית וסוף ושורש המלבוש שהוא דביקות האדם בשורש נשמתו וע"י מצוה זו יכול לדבק בשורשו וכפי רצון האדם לזכור תמיד התכלית שהיא לעשות מצות השי"ת. וברש"י כנפי בגדיהם רומז למ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים. דהנה כתיב וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים פי' בזוה"ק חמשים שערי בינה. בנ"י הם השבטים בני ישראל ממש וזכו לעלות חמשים מדריגות [דכ' אעלך גם עלה לרבות עליות השבטים]. וי"ב שבטים לכ"א נ' מדריגות הם ת"ר. וכן כל כנ"ף עולה ק"נ והוא רומז לדגל שהוא ג' שבטים. וד' כנפות ד' דגלים י"ב שבטים. וזה הרמז כנפי נשרים נשרי"ם גי' ת"ר. וכן כל מנין ישראל הם ת"ר אלף. וכ"כ ויסעו בני ישראל מרעמסס כו' כשש מאות כו'. וע"ז כתב רש"י בפסוק ואשא אתכם על כנפי נשרים שנסעו מרעמסס לסוכות ק"ך מיל ע"ש. כי כל ענין המצות המה תרי"ג שערים ודרכים ונתיבות איך להתדבק בו ית' ובהתורה. וכל אלה הדרכים השיגו בזכות האבות והשבטים. ולכן הד' כנפות שהם ת"ר והי"ב חוטי לבן שהם עיקר כח השבטים בעצמם כי הנ' שערים הם התפשטות כל שבט. והי"ב המה עקרים. והחוט תכלת הוא אחדות אחד של כל השבטים והוא רומז לשבט לוי. [ובמ"א יבואר מזה עוד בס"ד] וס"ה הם התרי"ג מצות וע"ז אמר הכתוב ואבא אתכם אלי בכח הכנפי נשרים כנ"ל. וכמו שכתוב בפרשה אני ה"א אשר הוצאתי כו' להיות לכם כו'. וז"ש וזכרתם את כל מצות היינו שיש שורש תרי"ג מצות בכל איש ישראל וע"י מצוה זו יכולין לזכור ולעורר השרשים כנ"ל:

איתא במנחות גדול עונשו של לבן מתכלת חותם של טיט ושל זהב ע"ש. לבאר הענין נראה דהמפרשים כתבו טעם ציצית בכנפי הבגד לזכור המיתה שהוא סוף ותכלית האדם. והוא ביטול הגוף כדאיתא הסתכל בשלשה דברים כו' מאין באת כו' מטיפה סרוחה. ונראה דבאמת הנשמה חלק אלקי ממעל וגם זה נכלל בחשבון מאין באת. וע"י שמבטל הגוף בחושבו מאין ולאן. זוכה לזכור בחלק הנשמה שבאה מלמעלה ושעתידה לחזור. ונראה שזה רומז לבן ותכלת. לבן על הגוף חותם של טיט והוא ביטול הגוף. ותכלת רומז לנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד כמ"ש חז"ל תכלת דומה לרקיע כו'. ונקרא חותם של זהב. רק מקודם צריכין לתקן הגוף ולכן קשה עונשו של לבן כנ"ל. וע' בתוספות שם על חותם של טיט כמו שעושין לעבדים כבלי דעבדא ע"ש א"כ י"ל דתכלת היא חותם דבנים כי בנים אתם הם הנשמות:

תרמ"ד

בפסוק ויהס כלב את העם אל משה כו' עלה נעלה כו'. פרש"י ז"ל מהמדרש אפילו אומר לנו עשו סולמות ועלו לרקיע כו'. הענין הוא כי בודאי המרגלים הבינו וראו כי לא הגיע העת לרשת את הארץ כאשר באמת כך הי' צריך להיות עוד מ' שנה במדבר. אכן כתבתי במ"א ע"פ הפסוק לכל זמן ועת כו' תחת כל השמים אבל למעלה בשמים כמו שהיו דור המדבר נמשכין אחר הנהגת מרע"ה שהוריד להם תורה מן השמים והנהגה זו הוא למעלה מהטבע והתחלקות העתים והזמנים, לכן הכל אמת כי עפ"י הטבע לא הגיע העת. ובמדריגת מרע"ה היו יכולין לכנוס והיו מתעלין ומתרוממין מן הטבע. וז"ש ויהס כו' אל משה. עלה נעלה הגם כמו שאנחנו עתה אין בנו יכולת אבל הקב"ה יעלה אותנו למעלה מן הטבע. וז"ש עשו סולמות כו' וכל השליחות הי' רק מצד בחי' מרע"ה כמ"ש שלח לך כו'. ואם היו נכנסין באמת באופן זה בכחו של מרע"ה לא הי' עוד גלות כמו התורה שנתן לנו מרע"ה שנשאר לדורות כמ"ש לא תשכח מפי זרעו. וז"ש חז"ל שע"י המרגלים נקבע בכי' לדורות בט' באב. הרמז כנ"ל שלולי חטאם לא הי' נחרב המקדש כנ"ל:

בפרשת ציצית במד' אור זרוע לצדיק כו'. דרש"י פי' ציצית לשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים ומצות ציצית היא הארה בגוף איש הישראלי כמ"ש ולא תתורו ובמד' העינים והלב מזנים את הגוף. למען תזכרו הה"ד לא דבר רק הוא מכם כו' ע"ש במדרש. ביאור הענין מדנק' זנות משמע שבעצם גוף איש ישראל הוא מיוחד לקדושה וע"י הזכירה מקודם דכ' וזכרתם כו' מצות ה' הגם שאין הגוף מתוקן עדיין כראוי מ"מ מועיל ע"ז ולא תתורו כו'. ואח"כ כשפורש האדם עצמו מהבלי עוה"ז אז למען תזכרו שהוא לשון נפעל ודביקות הזכירה בעצם האדם כדכתיב לא דבר רק כו' מכם כי היא חייכם היינו שיש חיות קודש בגוף האדם. והנה קודם החטא היו שניהם ערומים כו' ואח"כ כתיב ויעש כו' כתנות אור כו'. והוא הגוף והמלבוש שמכסה הארת הנשמה. [והוא באמת שמירה להנשמה רק קודם החטא לא הי' צריך שמירה ואין כאן מקום להאריך]. לכן הציצית רומז לתיקון הגוף שהוא נקרא מלבוש להנשמה. אכן בנ"י זכו למצוא אור הגנוז במלבוש הזה וז"ש עומד אחר כתלנו כו' מציץ מן החרכים. וחז"ל אמרו אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו אור זרוע לצדיק שזרע הקב"ה בכל דבר מצוה והוא למצוא האור גם תוך המכסה והמלבוש כנ"ל. והציצית הם התקשרות הגוף אל הנשמה פתיל תכלת דרשו חז"ל מה נשתנה תכלת שדומה לרקיע ורקיע לכסה"כ כו' דנשמות בנ"י גזירות מתחת כסה"כ והמצוה של ציצית לזכור אותה הנקודה קדושה שיש לכל נפש ישראל שנשלח בעוה"ז לעשות רצון בוראו. פתיל הוא לשון התקשרות כמו נפתולי כו'. והיינו שיזכור האדם לקשר גופו לשורש נשמתו וע"ז רמזו חז"ל ועשו להם משלהם לקשר כל אחד כנף בגדו בשורש נשמתו שהגוף הוא בגד ולבוש להנשמה ובנ"י זוכין למצוא אור הגנוז תוך המלבוש דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך ואיתא בזוה"ק פרשה זו וכי מי יגזול ויטול מן ידוהי דכתיב צפנת כו'. והתירוץ הוא שהקב"ה גנז והטמין הרב טובך בעבור יריאיו שהם יחפשו וימצאו אור הגנוז מתוך ההסתר. וזהו ליריאיך בעבורם הי' כל הטמנה זו כענין לתת שכר טוב לצדיקים וכדכתיב טרף נתן ליריאיו פי' בזוה"ק שימצאו טרף מאתר רחוקא. ואיתא בספרי קודש המשל מהמלך שהטמין החפץ ומצוה לבנו שיחפשנו ומסייע לו באופן שיוכל לגמור בעצמו ושיהי' נקרא על שם הבן. וכמו כן הקב"ה שזרע אור בעולם ושלח נשמת בנ"י בעולם ומסייע להם בכח התרי"ג מצות שהם נרות ועצות להאיר תוך החושך וזהו עומד אחר כתלנו [כתלנו דייקא שכל הכותל בעבורינו ולטובתינו כנ"ל] ולא תתורו כו' למען תזכרו. פי' שיהי' סור מרע כדי להיות מוכן לקיים מצות ה'. ובמ"א הארכנו:

תרמ"ה

בענין נסיון המרגלים. כי הם היו הדור שקיבלו התורה מהר סיני. וכניסת ארץ ישראל הי' תיקון הבריאה כענין שאמרו חז"ל מ"ט פתח בבראשית כח מעשיו הגיד לעמו כו'. וזה הארת התורה שהיא תוך מעשה בראשית והיא מעלה רמה וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת. ולכן קשה מאוד לתקן מלה דקיימא בעובדא כדאיתא בזוה"ק תרומה. והראי' שהרי היו מוכנים לקבלת התורה ברצון שלם שהקדימו נעשה לנשמע ולבחי' א"י הי' קשה להם לבוא. ובאמת עדיין הי' הארץ תחת יד כנען ולכן הי' עוד הקליפה מסתרת הקדושה. ולכן נראה כי לא השיגו המרגלים לראות טוב הארץ כדכתיב אם יראו כו' משמע שהמרגלים לא ראוה זולת יהושע וכלב אמרו טובה הארץ כו' אם חפץ בנו כו' ונתנה לנו דייקא. הגם שעדיין אינו בהתגלות הבינו שיש בה טוב הגנוז. אך בה' אל תמרודו כי בודאי אמרו המרגלים אמת כי בהיותם במדבר הי' טוב להם ונראה להם שח"ו יהי' ירידה בכניסתם לארץ. אכן באמת בנ"י נבראו בעולם להעיד על הבורא ית' ולתקן כל הבריאה. וזה הי' צריך להיות המכוון לעשות שליחות ה' בעולם לא לגרמייהו. וממילא כשעושין רצון השי"ת זוכין ביותר שאת גם בכניסתן למדריגה שפלה בעבור כבוד שמו ית'. וזה מעלת הארץ דכתיב בה עיני ה' אלקיך כו' מראשית כו' ועד אחרית כו'. דכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו. והנה התורה נק' ראשית. וכן בכלל דור המדבר היו בחי' ראשית כמ"ש בזוה"ק כאן זכאין למהוי רישין. אכן עיקר המכוון להעלות הכל בכח הראשית וזה בחי' ארץ ישראל. ז"ש ויתורו את ארץ כנען להמשיך הארת התורה לשם. והכל כדי לתת להם נחלת גוים כנ"ל. וזהו שסמך הכתוב מצות חלה לנחמם שלא יקבלו תרעומת המרגלים כי בהיות שבמדבר הי' להם לחם מן השמים ובארץ הי' להם לחם הארץ עכ"ז כתי' והי' באכלכם כו' תרימו כו'. וזה החלק שחל עליו שם שמים מרים כל הלחם והוא חשיב לפניו ית'. וכ' והיה לשון שמחה כשמרימין לחם מן הארץ. דאיתא על השי"ת עשיר ושמח בחלקו. שזה רצונו ית' בבנ"י שבחר לחלקו מן התחתונים עם היות שנשמתן למעלה מן המלאכים הי' שמחה לפניו בירידתן לעוה"ז ולהרים חלק הקדושה מתוך זה התערובות. ובכח זה נצח מרע"ה את המלאכים והוריד התורה לעוה"ז כדאיתא בגמ' מה כתיב בה לא תגנוב כו'. שזה כחן של ישראל שנשמתן גבוה מאוד ומתלבשין בגופות בעוה"ז וע"י מגביהין הכל. וכן אומרים השם נפשנו בחיים שהיא התורה עה"ח. ולא נתן למוט רגלנו הוא התלבשות בגוף שהיא מדריגה שפילה ונק' רגלנו ובזו המדריגה נכשלו המרגלים [דכתיב במוט פי' בזוה"ק בפרודא]. וסמיכות הפרשיות חלה ונסכים וציצית אחר פרשת מרגלים. כי הי' להם במדבר ג' מתנות הטובות מן ובאר וענני כבוד. ולכן קשה להם לצאת מן המדבר. וניחם הקב"ה אותנו כי נשאר הארה מאלה הג' מתנות. וחלה ונסכים הוא זכר ממן ובאר. וציצית בחי' החסד ענני הכבוד. וכ' בציצית לדורותם שזה נשאר גם לנו בגלות [וי"ל ע"י שהיא בחי' החסד נשאר לעולם. וי"ל דלכך התכלת שהיא התקשרות למתק הדין בתוך החסד כמ"ש בזוה"ק תרומה קל"ז א' לכן נחסר לנו עתה] ועיקר ענני הכבוד הי' מה שהקב"ה כביכול נהג אותם כמ"ש הולך לפניהם יומם. וזה ענין הציצית עיטוף הוא לבטל הכל אל הנהגות השי"ת. ואז הבוטח בה' חסד יסובבנהו. וכן רמזו חז"ל שאאע"ה אמר אם מחוט. פי' שהי' כל הבטחון שלו בהבורא ית' ואל תאמר אני העשרתי כו'. ולכן זכה להיות חסד ה' חופף עליו ועל כל תולדותיו. והוא החוט של חסד שנמשך מלמעלה בכל יום. וקרח שאמר טלית שכולה תכלת אינו דין שיפטר שהוא הי' שורש הדינים אבל באמת הכוונה בחוט תכלת שיתהפך לחסד כמ"ש והיה לכם לציצית:

תרמ"ו

בענין המרגלים בקצרה. כי דור המדבר נקראו דור דיעה דור שקיבלו התורה שנקראו בנים למקום אכן ארץ ישראל הוא בחי' עבודה דיש עובדא ומילולא, ובאמת כתיב אדם ובהמה תושיע ה' היינו שיהי' השתתפות ב' הבחי' כמו שאמרו חז"ל ערומין כאדם ומשימין עצמן כבהמה. ולכן אם היו נכנסין דור המדבר לא"י הי' השלימות כראוי. וזה המשך פרשת נסכים אחר המרגלים ע"פ הגמרא הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. כי עיקר הקרבן הוא בחי' אדם כי יקריב כו'. רק שהקב"ה נתן שיהי' הקרבת בהמה במקום נפש האדם. והקרבנות ניתנו לישראל בקבלת התורה כמ"ש העשוי' בהר סיני והוא בחי' אדם. אבל מנחות ונסכים הם תיקונים להעלות כחות הנמצאים בא"י לחם ויין. ובמנחה אמרו חז"ל מי דרכו להקריב עני. ולכן בחי' מנחות ונסכים הם בחי' מצות ובעובדא. וכמו כן בק"ש שהיא התורה צריכין לשתף עמה העובדא. ובלא"ה אינו מתקיים כמ"ש שמעיד עדות שקר כו'. וזה הי' חטא המרגלים כנ"ל:

בפרשת ציצית במד' אור זרוע לצדיק כו'. דידוע שיש תרי"ג מצות נגד רמ"ח אברים וגידים. והיינו שנמצא הארות פנימיות בנפש ישראל וע"י המצות יכולין לעורר אלה ההארות. ואור זרוע לצדיק הוא בחי' ציצית דכ' בי' וראיתם אותו ודרשו חז"ל כאלו מקבל פני השכינה ע"ש בספרי ובגמ' מנחות. ולישרי לב שמחה הם תפילין כדאיתא בגמ' תפילין קא מנחנא. והענין הוא דיש ברית לשון וברית המעור והמה קבועים בנפש. וכמו כן יש מצות אלו שמסייעין לאלה הבריתות. תפילין כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך והם מסבבים הראש והוא תיקון ברית הלשון. וציצית תיקון ברית המעור לכן הם בחצי גוף התחתון ולכן איתא בספרי וגמ' שהצילו הציצית אתו התלמיד מעריות ע"ש. וב' בריתות אלו הם בחי' פנימיות וחיצוניות. פי' ברית הלשון הוא רוחניי יותר מברית המעור והוא כח הנשמה כמ"ש ויפח כו'. וברית המעור הוא הנפש המשתתף בגוף. ובנ"י יש להם הארות בנשמה ובנפש הגוף. דכ' אתה הראת לדעת שניתן הדעת והראי' לבנ"י והדעת הוא פנימיות ביותר. ועיין בזוה"ק ריש פרשת וארא. והראי' הוא בנפש הגוף. והידיעה הוא בכח ברית הלשון. וראי' בכח ברית המעור כדכ' יראה כל זכורך כו'. לכן כתיב בציצית וראיתם כו' וזכרתם כו' שהוא בחי' ברית המעור כנ"ל:

תרמ"ז

- [תרמ"ח]

בפרשת ציצית על כנפי בגדיהם. וענין עטיפת הטלית להתאחד בשורש האחדות. ובזוה"ק מביא הפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו ע"ש. ואיתא בתוספת סנהדרין ל"ז ב' דכתיב שש כנפים בחיות ובכל יום אומרים שירה בכנף אחד ובשבת אומרים אין לנו עוד כנף ואומר הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ ע"ש. ויראה שזה ענין מזמור שיר ליום השבת טוב להודות כי השיר הוא ע"י התאחדות. וזאת האחדות אינו בנמצא בעלמא דפרודא דא רק לבנ"י ניתן זה האחדות בנפש. וכמו כן בימים נמצא בשבת קודש התאחדות ברזא דאחד כדאיתא בזוה"ק. ובעולם הוא בא"י ובהמ"ק ותרגום יונתן מכנף הארץ מארעא דישראל ע"ש. כי הוא מקום הכולל כל המקומות ונק' מכנף הארץ. ומכח זה הי' השיר בביהמ"ק. וכמו כן בש"ק שמתאחד כל הבריאה לכן טוב להודות לה'. ולבנ"י ניתן זה הכח להתעטף ולקבץ כל הכנפות. וע"ז מבקשין וקבצנו מארבע כנפות כדפרש"י ד' כנפות רומז לד' לשונות של גאולה. פי' דכתיב כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם שבנ"י נשתלחו בכל המקומות לאסוף ולקבץ על ידיהם כל הניצוצות להחזירם אל השורש. וע"י מצות הציצית יכול איש ישראל להכניס עצמו לכלל האחדות. ולכן כתיב בציצית לדורותם כי בכ"מ שהם נדחים מ"מ מצוה זו מסייע שלא להיות נפרד מן השורש. וכשאדם מתעטף בטלית מצויצת. הוא כאלו נפרש ומובדל מזה העולם שהיא פריסת סוכת שלום שהקב"ה נתן לנו להבדילנו מן התועים ולחסות בצל הקודש. כי באמת כפי מה שנבדלין בנ"י מעוה"ז כך יכולין לכנוס בצלו ית'. וכתי' בצלו חמדתי וישבתי. ודרשו חז"ל תפוח אין לו צל ולכן ברחו כל האומות מלחסות בצלו ית' ובנ"י בצלו חמדתי כו'. והנה בעוה"ז נסתר כחו ית'. והגשמיות והטבע הוא נגלה. אבל כשבנ"י זוכין שיתגלה הצל הקודש ממילא מתבטל הנהגת כל הטבע והגשמיות. וז"ש כלב אך בה' אל תמרודו כו' סר צלם מעליהם וה' אתנו. פי' כי כל זה הצל שנמצא להם. בידינו להסיר מהם. וז"ש כי לחמנו הם בידנא מסירין אינון כו'. וגם זה אמת כי הצללים הללו אשר לא לה' המה. הם מכסים שלא יוכל להתגלות הצל הקודש. לכן צריכין בנ"י להיבדל מהם. ואז זוכין להתגלות צלא דמהימנותא. ולכן מסר לנו השי"ת מצות שנוכל להיסתר ולהיבדל מעלמא דחשוכא. וכ' ולא תתורו כו' למען תזכרו. שמטעם זה ישמור האדם עצמו מלתור אחר לבו ועיניו מאחר שדברים הללו משכחין להאדם את מצות ה':

והנה כ' דבר ואמרת נראה דהוא משום דציצית אמרז"ל ששקולה נגד כל המצות. ונראה דלבן ותכלת הוא בחי' מ"ע ול"ת. וכמו זכור ושמור בשבת דכולל מ"ע ול"ת. ולכן כתיב לשון אמירה ודיבור. וכתיב וזכרתם כו' אח"כ ולא תתורו הוא סור מרע בחי' ל"ת למען תזכרו כענין שרמזו חז"ל מי שישנו בשמירה ישנו בזכירה. וב' בחי' אלו אהבה ויראה שניהם מביאים אל הזכירה וע"י זה עצמו שגוברין על היצה"ר ולא תתורו כו' זוכין למען תזכרו. ולכן מסיים הפסוק אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כי השי"ת הציב כן סדר בנ"י שע"י שהיו במצרים ויצאו נקיים זכו לקבל עול מלכותו ית'. וכן הוא בפרט כל איש ישראל שכל המ"ז והיגיעות הם לטובה שע"י ולא תתורו למען תזכרו. ומקודם כתיב וזכרתם אח"כ תזכרו. כי אמרו מ"ע נגד איברי האדם ול"ת כנגד הגידין וע"י הגידין נמשך יניקה בפנימיות האיברים לכן ע"י מצות ל"ת למען תזכרו שהוא זכרון דבוק יותר בעצם האדם כנ"ל:

בענין לבן ותכלת הוא בחי' טהרה וקדושה כי התכלת בחי' קדושה והוא מעין הציץ של כ"ג דכתיב עליו קודש לה' והוא ג"כ על פתיל תכלת. והלבן דרגא שלמטה בחי' טהור. וקרח שאמר כולם קדושים נטל טלית שכולו תכלת:

במדרש אין חביב משלוחי מצוה כו'. הענין הוא כי דור המדבר הוא בחי' תורה אור. ובאי הארץ בחי' נר מצוה. כדאיתא בזוה"ק דבעי בר נש למיפלח לקוב"ה במילולא ובעובדא ואיתא ג"כ אורייתא מאן דבעי זכה בה אבל מילין דקיימין בעובדא בעי למקני באגר שלים ע"ש פ' תרומה. ופי' מלה דקיימא בעובדא. כי באמת אותיות התורה נמצאין בכל מקום דבאורייתא ברא עלמא וכתיב כולם בחכמה עשית כו' גדולים מעשי ה' דרושים כו'. אכן לא כל אדם מוכן למצוא אותיות התורה הגנוזין בעשי' רק בנ"י מוכנים לכך וגם בארץ ישראל שהוא מוכן לכך כדכתי' ה' אלקיך דורש אותה תמיד וכי דורש אין לה מכלל דבעי דרישה כו'. ואיתא בספרי שקול ישיבת ארץ ישראל ככל המצות ע"ש בפ' ראה. וע"ז כתיב כח מעשיו הגיד כו והוא פי' תורה שבע"פ שע"י כחן של ישראל בפה מתגלה להם אותיות התורה הגנוזין כו'. וזה פי' נר מצוה. כי תורה אור הוא גוף התורה שהוא אלקיות ממש כמ"ש אורייתא וקוב"ה כולהו חד. ונר מצוה הוא התגלות התורה על ידי המצות והוא כענין שליח. כדאיתא בשבת השי"ת מנהיג העולם בעצמו כביכול ובחול ע"י מלאכים. כמו כן יש התגלות התורה ע"י עושי דברו. שיש אותיות התורה גנוזין במילין דעלמא שאין יכולין להתגלות רק ע"י בנ"י שהם שלוחי מצוה. וגוף מעשה בראשית והטבע הוא הנהגה זו שע"י שליח כנ"ל. ובשבת הוא תורה אור ובימי המעשה נר מצוה. וזה הי' נסיון המרגלים כי מלה דקיימא בעובדא קשה מאוד למצוא. אכן באמת כח א"י מסייע לזה אך עדיין לא הי' ארץ ישראל בכלל נחלת ה'. וז"ש יהושע וכלב עלה נעלה וירשנו שהגם שעתה א"י לכבשה. אבל כשנעלה לשם יתהפך להיות נחלת ה'. ואית מחלוקת בגמ' אי תלמוד גדול אי מעשה גדול ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. והיינו הלומד על מנת לעשות הוא גדול מהמעשה ודור המדבר היו בחי' מילולא ונקראו ראשי בנ"י כי התורה היא ראשית. וכן כתיב טוב אחרית דבר מראשיתו והמרגלים היו דבקים רק בתורה. אבל הלימוד צריך להיות מביא לידי מעשה שנק' אחרית טוב שכן הי' דור המדבר וקבלת התורה הכנה לארץ ישראל שהוא בחי' עובדא כנ"ל. וכדאיתא האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. המרגלים טעו בזה לכן כתיב על כלב וימלא אחרי. פי' שהי' עבודתו בשלימות עד אחרית שהוא המעשה. והמרגלים לא גמרו האחרית והיו חפצין רק בראשית שהיא התורה בלבד:

עוד פרשנו עלה נעלה וירשנו. כי ארץ ישראל ניתן לבנ"י בזכות האבות שנשבע השי"ת להם וכדאיתא במד' ודבר אלקינו יקום לעולם ע"ש. לכן אעפ"י שראו המרגלים שאין בכחם לעלות אל העם מ"מ אמרו יהושע וכלב שהעיקר צריכין לתקן עצמנו להיות נמשך אחר מעשה אבות כדאיתא בתנא דב"א לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי. ואז וירשנו אותה בדרך ירושה:

תרמ"ט

במדרש שלוחי מצוה דוחין השבת כו'. הענין הוא כי בנ"י נשתלחו בעוה"ז לתקן העולם בב' בחינות תורה ומצות. דכ' וייצר כו' עפר מן האדמה ויפח כו' נשמת חיים. והתורה היא תיקון הנשמה. ומצות בעשי' תיקון הגוף. לכן כ' נר מצוה. ונרות הם במקום החושך וההסתר שצריך נר. שהמצות מאירין האיך לתקן כל אבר ואבר. אכן בחי' התורה הוא כולו אור לנשמת אלוקי ממעל והוא בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. לכן שבת יעשה כולו תורה. אבל בימי המעשה הוא תיקון העשיה גשמיות והוא מדריגה תחתונה ונק' מרגלים. לכן אמר יוסף מרגלים אתם לראות כו' ערות הארץ באתם. כי י"ב שבטים הם מתקנים ששת ימי המעשה כמ"ש במ"א. ויוסף שהוא בחי' השבת הוא יומא דנשמתין כו' כדכתיב ולקדקד נזיר אחיו. וכ"כ בשבת אם תשיב משבת רגליך. שא"צ בירור בשבת. ובימי המעשה שהעיקר לברר הטוב מהרע זה ענין מרגלים לראות ערות הארץ. וכמו דאיתא שהנשמה בע"כ יורדת בגוף לעוה"ז שאינה חפיצה לירד בעולם השפל. כמו כן הי' קשה למרגלים לכנוס במדריגה זו. שבמדבר הי' כולו תורה. אכן השי"ת רצה להכניסנו לא"י לתקן גם הגוף. וז"ש בה' אל תמרודו שהוא כמו מרידה שאין לנו לבחור רק לקיים רצונו ית' שהוא הטוב והישר. וזה ענין סמיכות פרשת נסכים אחר מעשה מרגלים כמ"ש במ"א ע"פ הגמ' הקורא ק"ש בלא תפילין כמעיד עדות שקר וכאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים. כי צריכין לשתף עובדא למלולא כדאיתא בזוה"ק תרומה. והוא לתקן הנשמה והגוף. לכן בשעת ק"ש צריך להיות גם התיקון במעשה המצוה שעי"ז מתקיים וישאר הארת הדיבורים בגופו של אדם. ובלא"ה הוי מעיד עדות שקר בעצמו שאינו מבורר בגוף רק בנשמה בלבד. והבירור צריך להיות גם בגוף. וכמו כן בכל קרבן צוה השי"ת להוסיף נסכים ומנחה שהוא התיקונים מן הארץ דגן תירוש ויצהר שבאין בכח חרישה וזריעה ונטיעה. אבל הבהמה הוא בע"ח בעצמו. והקב"ה רצה בשעת הקרבן יהי' דביקות במעשה האדם. ולכן השירה הי' בשעת נסכים עובדא ומלולא. וכמו כן ק"ש ותפילין. לכן בש"ק אין צריכין תפילין שהיא יומא דנשמתין וא"צ בירור כנ"ל:

ובמדרש לך אכול בשמחה לחמך חלה יינך נסכים כבר רצה מעשיך כניסת בנ"י לא"י. והוא כמ"ש כי בנ"י כמו שהמשיכו התורה מן השמים לארץ בדור המדבר. כן בא"י הי' העלאת ארץ לשמים. והוא ב' הבחינות עפר מן האדמה ונשמת חיים. ובחטא הראשון נאמר ארורה האדמה כו' בעצבון תאכלנה. ואח"כ נתקן העולם ע"י בנ"י שנבררו וא"י שנברר מכל הארצות ויצא מכלל ארור לברוך ונאמר אכול בשמחה לחמך היפוך בעצבון תאכלנה. לכן כתיב והי' באכלכם מלחם לשון שמחה כנ"ל. כי הנה עיקר השמחה הוא כשמעלין הכל אל השורש כמו שהי' השמחה לאדם הראשון בג"ע שהוא השורש של כל העולם. ועתה נתקן ע"י הפרשת החלה הראשית. וכמו כן בנסכים ומנחות נשאר ברכה לדגנך תירושך ויצהרך ע"י שנתעלה עד השורש לכן אמרו שירה על הנסכים וזה אכול בשמחה כו' כבר רצה כו'. מה לשון כבר. אך השי"ת כשברא העולם הי' רצונו ית' בשביל ישראל שנקראו ראשית וידע שהם יתקנו ויעלו כל העשי'. לכן כתיב כבר רצה כו' מעשיך:

בפרשת ציצית ובמד' אור זרוע לצדיק כו'. כבר כ' במ"א כי ציצית תיקון למלבוש שהוא הגוף לבוש הנשמה דכתיב כתנות עור שמקודם הי' הגוף רוחניי ואחר החטא צריכין לתקן זה הלבוש החיצון וע"י המצות יכולין למצוא הפנימיות שהיא כתנות אור. לכן איתא ששקול ככל המצות מאחר שהוא בד' כנפות א"כ זה התיקון הוא עד סוף כל המקומות. וזה לבן ותכלת בחי' ב' לבבות יצ"ט ויצה"ר. ואלה התקונים שנתן לנו השי"ת שנוכל על ידיהם לתקן המקומות שצריכין בירור וע"ז מבקשין בכל יום והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה. תש"ר מש"כ להאר עינינו כמ"ש בין עיניך למען תהי' תורת ה'. ודבק לבנו הוא תפילין של יד שימה נגד הלב. ויחד לבבינו הוא בד' כנפות ציצית לבן ותכלת כנ"ל. שעין ולב הם מקומות שצריכין שמירה ועזר אלקים. וע"ז נתן לנו המצות הללו כדכתיב ישלח עזרך מקודש:

תר"נ

בפרשת ציצית. איתא בגמ' בכל עת יהיו בגדיך לבנים זה ציצית ושמן על ראשך אל יחסר תפילין. דהנה מצות ציצית הוא תיקון הגוף רמ"ח ושס"ה וכשנתקן הגוף שהוא נר מצוה יכולין לקבל אור תורה והוא רמז התפילין שהוא הארת הנשמה. וענין הציצית על כנפי בגדיהם. הוא כמ"ש בספרי מי שמבטל מצות ציצית עליו כתיב לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ומי שמקיים מצות ציצית עליו יתקיים יחזיקו עשרה אנשים כו' בכנף איש יהודי וכ"ה בגמ' דשבת. והענין הוא כי כל העוה"ז יש לו התקשרות בשורש העליון דכ' ה' בחכמה יסד ארץ. כולם בחכמה עשית. פי' שכל מיני גשמיות השי"ת תלה יסודם בחכמה ומתפשט לל"ב נתיבות. וזה רמז הל"ב חוטים שבציצית. והכ"ח לבנים הם רמז לכ"ח עתים דכ' לכל זמן ועת כו' כ"ח עתים ומיני השתנות שנמצא בהנהגת העולם. וכולם כלולים בד' כנפות שהם רמז הד' תכלת הם השרשים ד' שמתפשט מהם כ"ח חלוקות. ובנ"י צריכין להעלות כל העתים להדביקם בשורש האחדות והכל ע"י התורה שהיא למעלה מן השמים. והתפשטות העתים הם תחת השמים. וכתיב ואשים דברי בפיך שהוא התורה לנטוע שמים. ובצל ידי כסיתך הוא ליסוד ארץ שגם תיקון התחתונים נמסרו לבנ"י והוא כמ"ש במ"א בענין שפתח התורה בבראשית משום כח מעשיו הגיד שהוא הכ"ח עתים הנ"ל. ולכן ניתן לבנ"י מצות ציצית להראות שכל העולם נקשר בשורש שלמעלה מהטבע. דאיתא במדרש בראשית הן אלה קצות דרכיו מה שאתה רואה בעוה"ז הכל רק קצות דרכיו ע"ש. לכן יש כנפות הארץ שבהם מתחבר העולם בשורש העליון. ולכן לעתיד לבוא לאחוז בכנפות כו' ואין לרשעים מקום. אבל בנ"י שידעו בעוה"ז כי הכל מתקשר בשורש העליון יהי' להם אז מקום ויחזיקו עשרה אנשים כו'. שבזו המצוה יכולין האומות להתאחז שהוא בחי' כח מעשיו. ובנ"י זכו בנחלת גוים כענין שנא' וימנע מרשעים אורם. ובחי' התפילין היא התורה שמיוחד רק לבנ"י לך לאות ולא לאחרים לאות. וכ' וראו כו' ויראו ממך. [ויתכן עוד לומר כי הוא כמו אש שחורה ע"ג אש לבנה. תפילין רצועות שחורות ע"ג טלית וציצית לבנים. שמקודם צריכין ללבן הגוף להיות נתפס בו רשימת התורה (ולמה) [*וכמו] שהיו צריכין להיות במצרים בחומר ובלבנים כלשון הזוהר בליבון הלכתא ועתה ע"י הציצית שנא' בהם יציאת מצרים מתלבנים להיות מוכן לתורה כמ"ש והייתם קדושים מיוחד אליו ית'. והייתם הוא הויה חדשה] ולכך נסמך פרשת ציצית למעשה מרגלים כמ"ש במ"א ובדברי קדשו של אמו"ז ז"ל כי בחי' א"י הוא אמונה ע"ש באריכות. שהם ב' מדריגות הנ"ל. התורה שמיוחד רק לבנ"י תורת אמת. אבל הנהגת עוה"ז היא באמונה אעפ"י שאין האמת ניכר והיא עלמא דשיקרא. וז"ש אל אמונה שאלקותו ית' מתגלה בעוה"ז לפי האמונה שנמצא בבני האדם [וכ"כ וכל מעשהו באמונה פרשנו שהקב"ה מנהיג העולם לפי האמונה שנמצא בעולם הגם כי לעולם השי"ת מחי' הכל אבל הוא ע"י צמצומים וכשיש אמונה כראוי ההנהגה הוא מאתו ית' בלי התלבשות הטבע. וכל לשון בת יכיל שכפי האמונה כך מודד ושוקל השי"ת להיות מתגלה הקדושה] ובנ"י בעצמם הם זרע אמת אבל צריכין לתקן עוה"ז גם בבחי' אמונה. וזהו בחי' כח מעשיו הגיד כו' שלכן התחילה התורה בבראשית כמ"ש במ"א מזה שהיא בחי' תקון הטבע כדי לתת להם נחלת גוים. והוא באמת עבודה גדולה ביותר שע"ז נאמר גבורי כח עושי דברו. ובזה נכשלו המרגלים כנ"ל:

תרנ"א

במדרש לך אכול בשמחה לחמך כו' המשך פרשת נסכים וחלה אחר המרגלים ע"ש. כי הנה בודאי כיבוש הארץ הי' דבר גדול מאוד שנתחבטו עליו אבות הראשונים והשי"ת נשבע להם להורישם הארץ. והוא בודאי תיקון כל החטא לברר הטוב מהרע להוציא הארץ מת"י כנען להיות נחלת ה'. והוא אינו בכח אנושי רק כמ"ש ברצות ה' דרכי איש כו' אויביו ישלים כו' לכן פנה כנען ופינה את הארץ כאשר הגיע העת. וכל טעות המרגלים הי' במה שרצו לכבוש בכח עצמותם. ואותו הדור היו גבורי כח צבאות ה' אבל מלחמת ארץ כנען אינו בכח האדם כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ. ולכן מפורש חטא המעפילים במ"ש ותחגרו איש כו' כלי מלחמתו כו' ולכן לא הצליחו. וכ' במד' ויעפילו שהביאו חשיכה כו'. כי מה שהי' מוכן להתגלות אור הצפון בא"י שהי' מוכן לכנוס בכלל נחלת ה' וע"י חטאם נחשך אותו ההארה. וכאשר ראינו בתחילת הבטחתו ית' לאברהם אע"ה לך לך כו' אשר אראך. כי כל נתינת א"י הוא בביטול כל השגת האדם רק ברצות ה' כמ"ש כי ימינך כו' ואור פניך כי רציתם. וכמ"ש כלב אם חפץ בנו ה'. וע"ז כ' בתחבולות תעשה לך מלחמה בתחבולות של מצות. ובאמת כל החטאים שנעשו באנשים הגדולים הי' מעין חטא אדה"ר שהלך אחר עה"ד. ועיקר הצלה הוא בביטול דעת האדם לרצונו ית'. ובזה יכולין לברר אח"כ בין טוב לרע. וז"ש אכול בשמחה הוא לתקן מ"ש בעצבון תאכלנה. ושתה בלב טוב הוא לברר הטוב ואוכל מתוך פסולת. וכ"ז בכח כי כבר רצה כו' מעשך. ע"י שזוכין להיות ברצות ה' דרכי איש בזה יכולין לברר התערובות. ולכן מצות נסכים וחלה הי' נצרך להיות מזה ברכה בלחם הארץ דגן תירוש ויצהר שיוכלו בנ"י לברור האוכל מתוך הפסולת כנ"ל. ולכן כשחרב בהמ"ק הי' בדין שלא לאכול ע"ש בגמ' ב"ב. ועתה תפלה במקום תמידין איתקון כמ"ש ועבדתם כו' ובירך כו' לחמך כו' מימך. ולכן אסור לאכול קודם התפלה. כי אכילה היא מלחמה וע"י התפלה מקודם שמתדבקין ברצונו ית' יכולין אח"כ לברר טוב מרע. עי"ז והסירותי מחלה מקרבך:

בפרשת ציצית איתא בספרי ובגמ' מנחות המבטל מצות כנף עליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. כי עיקר המצוה לזכור העיקר והתכלית שהכל נברא לכבודו ית'. ועוה"ז הגם שהוא גשמיי יש לו התקשרות בד' כנפות בשורש העליון. ובנ"י ע"י המצות מתקשרין בשורש. והרשעים אין להם חלק בשורש. לכן כשיהי' תיקון העולם ויתעלה הכל בשורש ע"י הכנפות אז וינערו רשעים ממנה. ולכן יש ה' קשרים כמ"ש שרומז לה' חומשי תורה ותרי"ג מצות שהם כולם עצות איך להתדבק בשורש. וז"ש במדרש המשל הטובע בנהר נותנים לו חבל לאחוז בו ע"ש. ובנ"י יש להם אמונה בשורש וע"ז מבקשין והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ הוא רמז ללבן ותכלת. ובנ"י נקראו ראשית ואחרית כי הכל נברא בשבילם. ובכח התפילין יש להם התדבקות בבחי' הראשית שהוא התורה כמ"ש רז"ל הוקשה כל התורה לתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך ובציצית יש להם התדבקות באחרית והוא שורש המצות כמ"ש למען תזכרו. וכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו פי' שלבסוף הכל יתברר כבודו ית' ויתגלה איך מכל דבר יוצא עדות על הבורא ית' כמ"ש סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור. וזה רמז הציצית דבר היוצא:

בפסוק ונתנו כו' פתיל תכלת והיה לכם לציצית כו'. ענין לבן ותכלת הוא בחי' אספקלריא המאירה ושאינה מאירה דאיתא תכלת היא לסמא עיני הרשעים וסט"א וע"ז נאמר מה רב טובך אשר צפנת ליריאך והוא בחי' אספקלריא שאינה מאירה שניתן לבנ"י כענין שאמרו בנ"י מונין ללבנה. והיא הארה הבאה מתוך החושך. וזהו פי' אספקלריא שאינה מאירה שבאופן זה הוא מאיר אור הגנוז לצדיקים בלבד וז"ש והיה לכם לציצית לכם ולאחרים מחשיך ועיני רשעים תכלינה. ולבנ"י מתהפך נהורא תכלא לחוורא. והי' שנעשה הוי' חדשה ומתהפך לציצית לשון מציץ מן החרכים. וכמ"ש וראיתם אותו. וזה המצוה להיות נכרך לבן ותכלת ורמזו חז"ל מתחיל בלבן ומסיים בלבן וכדאיתא בזוה"ק תרומה קל"ט א' דבכל יום מתהפך נהורא תכלא כו'. [שוב ראיתי מזה בזוה"ק בהעלותך ק"ן ע"א ע"ש]. וז"ש בגמ' משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. פי' שבנ"י זוכין להוציא אור הגנוז בתכלת. דכ' יומם יצוה ה' חסדו. מה לשון יצוה. הוא דביקות וחיבור שע"י שבלילה שירה עמי שבנ"י מאמינים אפילו כשהחושך מסתיר וזוכין להיות חוט של חסד נמשך ומתחבר ומתהפך החושך לאור. וע"ז כתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. וכ"כ אוהבי שחרו מוסר. פי' שע"י מוסר זוכין בנ"י לאור השחר כמ"ש ותוכחתי לבקרים פרשנו כדי למצוא הבוקר אור. והוא סוד התכלת כי באמת התכלת הוא מדה"ד כדאיתא דבי' דנין ד"נ. ורמז התכלת למיתה. אבל באמת מיתת הצדיקים כדי לחיות אח"כ חיים אמיתים. וכמ"ש כי אעשה כלה כו' אותך לא אעשה כלה. וכן הוא כל מדת הדין לבנ"י ולצדיקים מתהפך למדת הרחמים. ולכן לילה לאו זמן ציצית רק ביום דמתהפך תכלתא לחוורא. והנה ברמב"ם איתא דעושה ג' חוטי לבן וחוט הד' מחצה לבן ומחצה תכלת. ולפי דרכנו נאמר שהוא בחי' יום השבת והג' חוטין מצד זה ג' ימים דקמי שבתא. ומצד ב' דבתר שבתא. והשבת הוא לחם משנה כל מעשיו כפולין ולכן מחצה לבן מחצה תכלת. כי תכלת דומה לכסא הכבוד והוא השורש שלמעלה. והשבת מחבר חלק שלמטה עם חלק שלמעלה כמש"ל בפ' בהעלותך פי' לחם משנה. ואל תתמה במ"ש כי הלבן בחי' אספקלריא המאירה. שכן הוא המדה דששת ימי המעשה הם משורש אספקלריא המאירה ולכן מאירין בעלמא דאתגליא. אבל השבת אספקלריא שאינה מאירה ולכן כל הנהגת השבת למעלה והוא יומא דנשמתין וניתן רק לבנ"י ומעלה החלק שלמטה להיות דבוק בשורשו ודו"ק:

ועפי"ז יש לפרש דברי רש"י בשם ר' משה הדרשן שכ' שח' חוטין רמז לח' ימים שהי' מיצ"מ עד קי"ס ותמוה דלא היו רק ז' ימים. ולפימ"ש א"ש דחוט תכלת שמחציתו לבן יום א' הוא והוא באמת יום הז' דקי"ס שהי' מכוון ליום השבת כדאיתא במד' בא. ועליו כתיב ויושע ה' ביום ההוא לשון נסתר. פי' שהי' בו התקשרות הזמן דלתתא בשורש שלמעלה. והוא כפול לחם משנה כמ"ש. ובקי"ס שהלכו בנ"י בים זכו להוציא בחי' התכלת חלזון שבים שהיא הארה גנוזה לצדיקים כנ"ל. וי"ל עוד בזה דאיתא בזוה"ק בשלח ע"פ ויסע משה כו'. ויצאו אל מדבר שור אסתכליתא כמו אשורנו כו'. והיינו שע"י קי"ס זכו לזאת ההסתכלות וזה הי' ביום המחרת של קי"ס א"כ תכלית הגאולה נעשה ביום הח' וע"ז נשאר רמז בתכלת שזכו לראיית פני השכינה כמ"ש חז"ל במנחות וראיתם אותו ע"ש:

תרנ"ב

במדרש לך אכול בשמחה כו' כבר רצה אלקים את מעשיך. זה כניסת ישראל לארץ ישראל ע"ש. דאיתא במד' מטות ג' מתנות בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה בהם זכה בכולן אימתי כשהן מתנות שמים ע"ש וכ"כ אל יתהלל חכם כו' בזאת יתהלל כו' השכל וידוע אותי. וג' אלו נתן לנו הקב"ה. ביצ"מ איזהו גבור הכובש יצרו וביד חזקה הוציאנו ה'. ובקבלת התורה החכמה. ומתנת א"י הוא העושר. אבל כל הג' צריכין להיות דבוקים בהקב"ה דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך נפשך מאודך. והם שלש אלו. לבבך כבישת היצה"ר ביצ"מ. נפשך במ"ת נפשי יצאה בדברו. מאודך בארץ ישראל. ופי' ואהבת את ה' להיות כל רצון ותשוקת איש ישראלי להיות דבוק בו ית'. את הטפל. וצריכין לבקש להיות דבוקים באלקותו ית' בכל הג' הנ"ל. וזהו השכל וידוע אותי באותן הג' דברים. ולכן דרשו חז"ל בכל מאודך בכל ממונך ד"א בכל מדה שמודד לך. להיות כל הרצון לקבל מתנות שמים כפי רצונו ית'. וכן הי' בא"י דכתיב עמד וימודד ארץ אמרו חז"ל מדד הקב"ה א"י שמוכן בעבורינו. א"כ היו צריכין לקבל נחלתנו כרצונו ית' והיו צריכין בנ"י להאמין כי הקב"ה בחר לנו ארץ ומקום המיוחד לנו. וזה מכוון הפסוק אכול בשמחה כו' כבר רצה כו'. פירש כשזוכין לקבל אותו הדבר שנתן לנו הקב"ה זה עיקר השמחה כשכבר הגיענו לכוון לקבל המתנות כמו שהי' רצונו ית' וכן בנסכים וחלה כשמפרישין חלק גבוה ממילא הנשאר לנו הוא חלקנו ואז נקרא עשיר השמח בחלקו המיוחד לו כפי רצון הבורא ית'. וז"ש אך בה' אל תמרודו שזה העיקר. וכל המתנה תליא כפי הראשית שניתן להשי"ת ונעשה רצונו ממילא נירש את חלקינו:

בס' זאת זכרון פי' ויתורו את ארץ כנען מלשון התרת הקשר שארץ כנען עוד הי' מקושר תחת שבעה עממין והי' צריכין המרגלים בהליכתם להתיר זה הקשר. וכן אמרו חז"ל כי ארץ ישראל תליא בבנ"י כמ"ש פשטא לה גמדא לה והיא כפולה ומכופלת. וכשבנ"י דורשין אותה היא נדרשת להם כמ"ש חז"ל ציון דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת כו' ובודאי היא חמדה גנוזה שלא לחנם שלח הקב"ה ראשי בנ"י להיות מבינים למצוא מתנה גנוזה זו שהאבות הקדושים השתוקקו לה כמ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה אשר אראך. ובאמת הקב"ה מסר לנו מצות התלויות בארץ אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה ולכן ניחם הקב"ה אותם במצות נסכים וחלה שלא יפול לבבם כאשר אותן הגדולים חפשו ולא מצאו כי ע"י אלו המצות ימצאו מתנת א"י. וכן אמר מו"ז ז"ל עפ"י מאמרם ז"ל הנותן בור לחבירו צריך לתת לו דרך כי נותן בעין יפה נותן. כמו כן המתנות שנתן לנו הקב"ה נתן לנו גם הדרכים שנוכל לקבל המתנה. וזה ג"כ נכלל במ"ש אוכלת יושבי' היא כי בנ"י צריכין לעשותה ולתקנה ודו"ק:

להמשך הפרשה (עוד 37 קטעים)