משך חכמה – פרשת כי תצא

תצא

ונתנו ד' אלדיך בידיך ושבית שביו. נראה דהוא תנאי בהיתר יפת תאר, שדוקא אם ד' נותן האויב ביד ישראל, אבל כדרך המלחמות שאלו שובין מהם והאויב שובה מהם, והדרך כשעושים שלום או בתוך המלחמה מחליפין השבויים שאינן נאותין עוד למלחמה, אם כן יתכן, כי עבור היפ"ת שמגיירה ונושאה לאשה בעל כרחה יעכבו ישראל חשוב ונכבד ע"ז לא הותרה היפת תואר, רק באופן שנתנו ד' להאויב בידיך, אז יוכל לעכבה בעל כרחה. ודו"ק.

והיה אם לא חפצת בה. בספרי הכתוב מבשרך וכו'. פירוש, משום דכתיב והיה ואינו אלא לשון שמחה, וכמו שדרשו ז"ל, וזה מבשרך הכתוב בשורה טובה.

כי תהיין לאיש שתי נשים וכו'. בספרי פסקא רט"ו שתי כמשמעו מוציא אני את אלו ומוציא היבמה ת"ל וילדו לו בנים מי שהולדות שלו, יצאו אלו שאין הולדות שלו כצ"ל. ופירושו לפי שממעט שפחה שאין בה הויה לשום אדם, משא"כ בחייבי כריתות ומיתות ב"ד (וכזה עיין ירושלמי ריש אלו נערות) יכול שאני מוציא היבמה היינו מי שבעל יבמה של אחר שאין בה תפיסת קדושין לשום אדם, דאינו נוטל הבן בכורה וירושה קמ"ל, מי שהולדות שלו, והכא ביבמה הולדות מתיחסין אחריו. וכזה כתב רבינו תם ביבמות מ"ט. ולפי הגהת הגר"א כל שיש בה הויה הולדות שלו כו' הוא כפי סברת התוס' גיטין מ"ג ד"ה ואם אמרת עיי"ש. ובזה מאיר דבריהם. ודו"ק.

בכל אשר ימצא לו. בכ"מ דכתיב כי ימצא דריש בספרי בעדים, וכן נראה לי לדרשו כאן, דאם יש לו ממון אצל אחר שגנב וגזל מאתו ואין לו עדים, כיון דאינו יכול להוציאו בדיינין, דאף בקרקע אמרו בפ"ק דמציעא דאינו ברשותו להקדיש, לכן גם כאן אינו נוטל חלק בכורה. ועיין שו"ע סי' רע"ח ס"ק י' בהגהה ובאחרונים ודו"ק.

כי הוא כו' לו משפט הבכורה. משפט הבכורה לאיש ולא משפט הבכורה לאשה. פירוש דכתיב וילדו לו בנים האהובה והשנואה כו' לא יוכל לבכר כו' לתת לו בכל כו' כי הוא ראשית אונו לו, פירוש לבן השנואה משפט הבכורה ולא משפט הבכורה לבן האהובה, אף כי האהובה והשנואה ילדו בנים הרבה אין משפט הבכורה לו אף נגד אחיו בני האהובה בנכסי אמו, משום שאין דין בכורה בנכסי האם, כן המכוון מהדרשה, וזה מאמר הגמרא משפט הבכורה לאיש הוא בבן השנואה ולא לאשה הוא בן האהובה שהוא בן בכור לאחין בנכסי אמו. ודו"ק. ומיושב יותר לפי מה דמוקי רבא הך קרא לרע"ק בכה"ג והאחת שנואה בנשואיה שהיא בעולה והשניה בתולה (קדושין ס"ח) והוי בן האהובה בכור לאמו, ובכ"ז אין לו משפט בכורה.

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וכו'. בתוספתא דנגעים אמר ר"נ דאין בן סורר ומורה נעשה בירושלים. ונ"ל הטעם עפ"י מה דאמרו שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן גרבאי כו' וימלא כריסו כו' לא נמצא נותר במקדש, ולפ"ז גם בירושלים היה תודה ושלמים ומע"ש, וחצרות של ירושלים בדוקות משום נותר (ירושלמי ריש פסחים) והוי אוכלים בשר הרבה ויין מע"ש, לכן אין חטא אם בא הנער אל מדת הזוללות. ופשוט.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו וכו'. הפירוש דאיתא בספרי פ' שלח עונה בה לפי שנאמר פוקד עון אבות על בנים יכול אף בזה כן ת"ל עונה בה ולא בזרעה, פירוש כי הזרע אינו מתיחס אחריו לפי שנאמר הכרת תכרת, ונכרת החבל לגמרי, והוי כמו זרע הבא מן הנכרי, לכן נתמרקה עונו בו ולא בזרעו, משא"כ בשאר עונות שזרעו מתייחס אחריו וברא מזכה אבא, לכן פוקד עונו של אב בשאוחזין מעשיהן בידיהן. וזה שאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות, פי' שלא יהיה החטא רק באיש לא בזרעו, וזה חטא של מגדף ועע"ז שבהן כתיב עונה בה לא בזרעה, בזה ותלית אותו על עץ, אבל בשאר החטאים לא והוא כחכמים דאינן נתלין רק מגדף ועע"ז. ולדעת ר' אליעזר פירושו וכי יהיה באיש חטא מ"מ, דדוקא באיש צריך להיות החטא שעליו נשפט למות, אבל חטא שלא נשפט עליו למות רק כדי שלא יעשה כמו הרודף אחרי נערה המאורסה שאין חטא בו רק שלא יחטא בזה אינו נתלה, ודוקא באיש הא בן שהוא סורר ומורה שנהרג ע"ש סופו שאם רצה אביו למחול מוחל ובכ"ז הוא נתלה. עיין סנהדרין מ"ה מ"ו ודו"ק.

ובספרי דריש אותו ולא עדיו, ובגמ' לא מייתי זה אף לר' אליעזר דכל הנסקלין נתלין משום דזמם לעשות לאחיו ואחיו קיים וכאן התליה זממו לעשות למת בשאינו קיים. ואולי מרמז שאם נתערב מגדף בשאר נסקלין אין תולין אחד מהן דלא רשאי לבזות אחרים וכמו שנתערב מחיים דכולהו פטירי, לכן כתוב אותו ולא עירובו. ודו"ק.

לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כו' כי קללת כו' ולא תטמא את כו'. יתכן לפרש ע"ד מוגבלות (הידוע לבעלי הפשט) לא תלין נבלתו על העץ כי קללת, כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך אשר ד' וכו'.

כי קבור תקברנו. בסנהדרין אזהרה לקובר מתו כי קבור תקברנו, יעוי"ש. נראה דכפילות מורה אפילו מאה פעמים כמו דדריש הנך כפילות בפרק אלו מציאות ופעם הראשון כשהוא תלוי הקוברים אותו הוא מסור לב"ד שהם הרגוהו כו', אבל כשחטטוהו ואח"כ לקבור אותו פעם שני הוי ככל אדם. ומשמע מזה דבכל מת חייבים לקבור. ודו"ק.

כי קבר תקברנו כו'. בירושלמי מו"ק פ"ב אין מפנין את העצמות כו' ובתוך שלו אפי' מן המכובד לבזוי מותר מפני שערב כו' נינוח אצל אבותיו. מפורש במקרא וילך דוד ויקח את עצמות כו' בקבר קיש אביו, הרי דפינה אותו מקבר ישן לקבר אבותיו. ומה שכתוב ויצומו ד' ימים נתפשט המנהג לצום בהתחלת בה"ק כשנקבר יחידי, אם כי בקרא הוא על מה שנפלו במלחמה ונתמוטטה רגליהן של שונאי ישראל.

ולא תטמא את אדמתך כו' נחלה לרשתה. הנה במת עו"ג מוכח בקרא דיהושע שהוריד המלכים קודם בוא השמש. ונראה דזה רק משום לאו דלא תטמא, ואין זה רק בארץ ישראל, אבל בחו"ל אינו מצוה לקבור העו"ג [ורק משום דרכי שלום קוברין מתי עו"ג] וראיתי לרמב"ן שנסתפק בזה. וזה מיירי באופן שמשהין אותו לנבלו, אבל לכבודו להביא לו תכריכין מותר, ומשום זה הוי אמינא דתלוי בב"ד ינולו אותו, קמ"ל דלא וכ"ש בשאר מת, ועיין רמב"ן וזה דוקא בארץ ישראל שנתחלקה לשבטים, אבל בירושלים שלא נתחלקה לשבטים שם אפילו להשהות לכבודו אסור, וכמו דחשיב במרובה אין משהין את המת בירושלים, ועיין בתו"כ פ' בחקתי על קרא דונתתם ביד אויב, וזה דייק ולא תטמא כו' אשר ד' אלדיך נותן לך נחלה לרשתה, אבל בירושלים אין מלינין המת כלל. ועיין מהרש"א בח"א ודו"ק.

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים כו' השב תשיבם לאחיך, ואספתו והיה כו' אותו והשבותו לו מתחילה כתוב הכל בלשון רבים, ולסוף כתוב בלשון יחיד, וכאן באופן זה הפרשה מדברת בלשון רבים, וכמו ל"ת את חמור כו' או שורו נופלים בדרך כו', והענין כי אם אינו ידוע לו צריך לאסוף אותו אל ביתו, הדין שצריך להשיב לו שיהיה כדי השבה, שאין מאכילין יותר מכדי שויו, ואם הוא דבר שעושה ואוכל מטפל בו וא"ל מוכרו, והנה המוצא שור ושה והשור לעצמו אינו עושה מה שאוכל, רק השה יש בגיזתו להאכיל לשה וגם לשור, סד"א דמטפל בהם, קמ"ל דלא, שמא הן משני אנשים וא"כ להבעלים של השור לא יהיה השבה מאומה, ואף אם ידוע שהוא של בעלים אחד, מסתפקנא כעת אם צריך להטפל בהן או לא, מי אמרינן כיון דבהשור אינו מקיים השבה צריך למוכרו, או דהוי כהמפקיד פירות אצלו, דאפילו הן אבודין ל"י בהן משום דרוצה אדם בקב שלו. ומסתברא דצריך למוכרו, ולכן מתחלה מדבר בלשון רבים כאורחא דקרא, ולסוף אמר שאם לא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך, תשקיף על כל דבר בפרט, על השור בפרט ועל השה בפרט אם יהיה ממנו מה להשיב לו והיה עמך עד דרוש אחיך, אבל אם כל דבר בפרט לא יהיה בו השבה, רק בכלל וצירוף שניהן יהיה מה להשיב, לא תאסוף אותו הביתה ותמכור אותו הפרט שאינו בו כדי להשיב. ונכון.

ובגמ' שה דאבדה לדברי הכל קשיא. ונראה דקמ"ל דאף אם מגדל בהמה דקה בארץ ישראל [שכל הפרשיות קאי על הא דאמר בפ' ראה אלה החקים והמשפטים וכו' בארץ אשר נתן כו'] שזה אסור עד שאמרו רועי בהמה דקה לא מורידין ולא מעלין שפקרו בגזל (לשון רמב"ם), הוי אמינא דאינו מצוה להשיב אבדתו, קמ"ל קרא דמצוה להשיב אבדה דשה. ואפילו ברועה נראה דחייב להשיב אבדתו. יעוין תוס' עו"ג דף כ"ו ודו"ק. ויעוין תוספתא ב"ק הא מה אני מקיים ל"ת את שיו נדחים במדברות שביודא.

והנה כאן כתוב לא תראה כו' ובמשפטים כי תראה, משום דשם כתוב שונאך ודרשו באלו מציאות אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא, וזה דמיירי כשיש עוד אבדה או לפרוק, ומוכרח להתבונן ולחשוב איזה קודם, אבל כשאין רק אחד אסור אפי' לחשוב ולהתמהמה כמעט רגע.

השב תשיבם לאחיך לכדר"א דאמר כולן צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שרבתה בהן התורה השבות הרבה. פירוש כיון שנאבד מאחיך בטח דעתו עליו תמיד וכיון דהוא בחצרו במקום דמינטר הי' לו תיכף לראותו ולהכיר בו, כי זה שנאבד זה שנמצא, ודי למשיב אבדה דרחמנא רמיא עלי' בע"כ, ואם לא קרוב כו' ואספתו אל תוך ביתך והשבותו לו ראה איך תשיבנו אליו שלא יאכיל עגל, רק ימכרנו ויקח אצלו המעות, א"כ לר"ט דסבר דישתמש בהן ובאונס אם אבדו חייב עליהן דהוי כלוה על המעות כמוש"פ תוס' שם ודאי דצריך דעת, אלא אף לרע"ק דסבר דלא ישתמש בהן, מכל מקום מהיכי תיתי ירגיש האובד בהמעות שהונחו בביתו, כיון דנאבדו ממנו בעלי חיים והחזיר מעות בזה לכולי עלמא צריך דעת בעלים, לכן כתוב והשבותו לו פעם אחד כמו כל השבות שצריך דעת בעלים. ודו"ק.

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו כו'. פירוש, דהתורה מלמדת אותנו שצריך להכריז על האבדה, ולכן אם קרוב הוא, הלא יודע מההכרזה, רק אם לא קרוב אחיך ולא שמע מההכרזה ואספתו אל תוך ביתך שמתוך כך לא ידעתו, ומזה למדנו דין ההכרזה, ולכן כתב שה לגיזותיו, פירוש שאם אין לו מה להאכיל מוכר גיזותיו ומאכיל את השה, ומלמד לנו שאין צריך לתת ראשית הגז לכהן, ולא אזלינן בתר רובא דישראל הוי רובא בעלמא, דלא הלכו בממון אחר הרוב אף שאין לו תובעין כמו ראשית הגז או הזרוע והלחיים, ואימור הבעל אבדה הוא כהן, לכן והי' עמך עד דרוש אחיך אותו, ואינך צריך ליתן לכהן. ויעוי' אור שמח הלכות בכורות בזה ודו"ק.

ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך כו'. ומי יזונו רק שור עובד ושה גוזז ואוכלין, והא איכא מעשר בקר וצאן דמחויב להפריש, ואימור דהן של מעשר והעובד והגוזז לוקה, רק דכל דפריש מרובא פריש וחולין הם, לכן מפסיק בין בע"ח וכייל חמור ושלמה, דבהו ליכא למיחש דשל הקדש הן. ודו"ק.

לא תראה חמור אחיך כו' ובמשפטים כתיב אויבך משום דבערבי פסחים אמר מי שרי לשנויי הא כתיב לא תשנא אחיך בלבבך, ומוקי בראה בו שעבר עבירה, וזה היה קודם העגל אשר היו כולם ממלכת גוי קדוש, אז הוה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה, לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה, לכן אסור לשנוא איש כזה, רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו, אבל קשה למצא כמותו וע"ז אמרו ראיתי ב"ע והמה מועטים, לכן כתיב אחיך.

לא תזרע כרמך כלאים. בספרי סימן ר"ל אין לי אלא כרם שלך כרם של אחרים מנין ת"ל לא תזרע כרמך מ"מ. והגר"א גריס פה כדברי ר' יהודה. ולענ"ד נראה דרבנן דר"י לא מצי דרשי כר"י, דהנה בכלאי זרעים כתיבא שדך לא תזרע כלאים והכא כתיב לא תזרע כרמך כלאים, וכתוב כרמך אצל כלאים להורות דוקא כרמו ולא של חבירו דשל חבירו אינו נאסר, אבל ר' יהודה סובר בפ"ב דכלאים דאינו כלאים עד שיהיו שני חטים ושעורה, א"כ דריש שדך היינו שיהא שדה מחטים או שעורה ואח"כ יזרע עוד חטה ושעורה דהוי כלאים לבד משדך, אם כן אם הוה כתוב לא תזרע שדך כלאים אז אמינא דבחטה ושעורה סגי דשדה הוי מין דזריעה [ולא דמי להא דדריש ר' יאשיה גבי כלאי כרם שיזרע חטה ושעורה וחרצן, משום דכרם לאו זריעה וכתיב לא תזרע]. וכן מצאתי להגר"א בקוצר ז"ל דכתיב שדך ואח"כ לא עכ"ל, א"כ אין דיוק מדהפך הכתוב הסדר היינו משום דכלאי הכרם נאסרין ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לכן דוקא שלו ומש"ה כתיב כרמך אצל כלאים, רק הטעם שהפך הסדר להראות דבכלאי זרעים בעי שני חטים ושעורה, ובאמת בשניהן כרם אחר נאסר. ודו"ק.

ובאמת צ"ב אם לקי על לאו דכלאי זרעים לרבנן דשל אחרים אינו נאסר אם לענין מלקות ג"כ לא לקי, דכרמך כתיב אצל הלאו וזה תמיה דיהיה גרע מכלאי זרעים. וראיתי שמביאים ראיה מהך דאמר בכלאים פ"ז מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו, ובמכות תנן יש חורש תלם כו' בשביעית וחייב משום כלאים ומוקי כר"ע. אולם מהא אין ראיה, דהא רבינו שמשון כתב שם בכלאים דאף דהענבים לא נאסרו מ"מ הגפנים נאסרו דהא הזמורות אינם הפקר, וא"כ קרינא כרמך, ושפיר לקי עלה משום כלאים, רק דלקושיות תוספות דאטו אם זרק חלב לתוך קדירה של חבירו מי נאסר, ע"ז שפיר מתרץ, כיון דהיכא דכרם אינו שלו ליתא הך לאו, א"כ האיסור אינו רק על של עצמו, א"כ שוב שפיר אמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ודו"ק.

לא תחרש בשור וחמור יחדיו. בטעם הדבר כתבו דהשור מעלה גרה והחמור רואה ומצטער, וזה כשיטת רמב"ם דמן התורה דוקא מין אחד טהור ומין אחד טמא, ויש לכוון לזה מה דאמרו בירושלמי כלאים דלאיסי אסור לרכוב על הפרידה והכתיב וירכיבו איש על פרדו כו' אין למידין מן המלכות, דגבי מלכות מצינו שמצערין בעלי חיים, וכמו שאמר בפ"ק דעו"ג עוקרין על המלכים, ויעוין תוספות שם. אמנם במורה פרק מ"ט כתב ויראה לי כי טעם איסור קבוץ שני מינים כו' ר"ל לא תחרוש כו' כי אם יקבץ שניהם ירכיב אחד על חברו כו' אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין כו', וזה מתנגד לשיטתו במשנה תורה, דאדרבא עיקר האיסור לפ"ז שייך רק בשני מינים טהורים או טמאים שאסורים בהרבעה ומתעברין זה מזה, אבל טהור מן הטמא אינו מתעבר ולא יבא להרכיב כל כך. והעיקר שזה חק מחקי התורה ואין לנו לחקור טעמו.

והנה הוא שם עלילת דברים. לא כתב והנה הוא שם לה כמו בראש הכתוב לפי הפשט דהבעל שונאה ורוצה להפטר ממנה בלא מוהר, לכן מוציא ש"ר עליה, וכמו שאמרו עבר על ואהבת כו' לשפוך דמים, אבל אביה תובע מה שנוגע לו, שהוא הוציא עליו שם רע שהוא ימסור בתו לזנות ויחנכה בחינוך פרוע כזה שתזנה בבית אביה, לכן אמר והנה שם עלילת דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, שיאמר על בתי ומה שגדלתי אותה שהיא זנתה אחרי שמרי אותה בחינוך טוב הוא חרפה לי וכאלו שם עלי עלילת דברים, לכן ישלם עבור הבזיון של אביה מאה כסף לאביה ולוקה על מה שרצה להורגה, לכן אין זה רק כמו מלקות לזה ותשלומין לזה, לכן לוקה ומשלם. ולפ"ז ביתומה פטור ממאה כסף וכדעת ריש לקיש בגמ', אבל במלקות חייב על היתומה ורק בתולת גרים ממעט גם ממלקות ופטור לגמרי. ודו"ק.

וענשו אותו מאה כסף. במורה ח"ג פרק מ"ט כפל המוהר שרצה להזיקה. ולזה אמר ירושלמי שלמד ר' יהודה דכתובה ראשונה של אב, שלמד ממוציא שם רע דזכי בהמאה כסף מכלל שהכתובה של אב. ובזה נפלא התוספתא דכתובות פרק א' הוציא ש"ר כו' הוציא ש"ר על היתומה לוקה ונותן ד' מאה זוז וכתובה קיימת, שאע"פ שנותן להיתומה עצמה כופל הכתובה, מ"מ כתובתה קיימת. ואכמ"ל ודו"ק.

וענשו אותו מאה כסף. הנה בכל מקום לא נזכר לשון עונש, רק כאן וגבי דמי ולדות ענש יענש, היינו דכל מקום אין אדם מתחייב שני עונשין ואינו לוקה ומשלם רק במוציא שם רע אע"פ שויסרו אותו מלקות ארבעים בכ"ז וענשו אותו מאה כסף. ובדמי ולדות שיטת הרמב"ם דאע"ג דאינו מתכוון היינו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור דחיוב מיתה בידי שמים פוטרו כמו חייבי מיתות שוגגין דפטורין מתשלומין, בכ"ז גבי דמי ולדות גלי קרא דאם נתכוון לחברו והרג את האשה חייב בדמי ולדות, וזה ענש יענש. ועיין בפ"ד מהל' חובל ומזיק, ובמגדל עוז, ובבאורי הגר"א לחו"מ ודו"ק.

בכל מקום דכתיב באבנים כתוב ומתו ומת ומתה, יעוין אדרת אליהו, ובגמ' דריש ר"ל לרבות הורתה שלא בקדושה לסקילה דא"ק ומתה. יתכן דעיקר דרשתו הוא מהך דכתיב זקני העיר, זקני העיר ההיא וכאן כתוב וסקלוה אנשי עירה במפיק והיה לו לאמר וסקלוה אנשי העיר (ובבן סו"מ כתוב זקני עירו, אנשי עירו) לכן דריש דאף אם אינן רק אנשי עירה לא של אביה דהורתה שלא בקדושה ואביה ואמה גרים הם ג"כ יסקלוה, וזה נכון מאד. או היה לו לכתוב והוציאו אנשי עירה. אמנם בירושלמי ותני חזקי' כן ממשמע שנאמר וסקלוה איני יודע שהיא מתה מה ת"ל ומתה כו'. וצ"ע. ואולי משום דכתיב בקדושים מות יומת לרבות בכל מיתה כו'. (מכאן עד סוף הפרשה על דרך ספר התורה והמצוה).

שוכב עם אשה בעולת בעל. בספרי להביא את שנבעלת בבית אביה ועדיין היא ארוסה. הובא בירושלמי פרק אלו נערות. ומתבאר משם פירושו כך, דבבני נח כתיב והיא בעולת בעל כמ"ש בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם, דאין להם קדושין וחופה, לא כן בישראל קנין האשות וגמרה אינו תלוי דוקא בביאה, א"כ הוה לי' למכתב שוכב עם אשת רעהו, וכבר בא דין זה בפרשת קדושים בביאור הפרטים, לכן פירשו כי לעיל ביאר אם זנתה בבית אביה והיא בתולה בסקילה כתב אח"ז אם תהיה בעולה כשזנתה דינה בחנק, אף שהיא בבית אביה. ומשו"ה לא מצי למכתב אשת רעהו, דעיקר החידוש שהיא בעולה. אך א"כ לא הוה לי' למכתב בעולת בעל כיון שהאשות נקנה ע"י האירוסין ורק שחסר עליה שם בתולה מחמת שנבעלה והו"ל לכתוב בעולת בעל איש יהיה הבועל מי שהוא, לכן אמרו שבזה מורה לנו עוד פרט שדוקא הארוס עושה אותה בעולה כגון שנבעלה שלא כדרכה בבית אביה להארוס, דע"י ארוסה יצאתה מכלל בתולה לא ע"י אחר בביאה שלא במקום בתולים. וכן פירשו בפ"ק דקדושין דף ט', ור' ישמעאל סבר דמורה לנו על יבמה שאינו חייב עד שתבעל ליבם, דרק ביאה גומרת בה לא כסף ושטר וחופה [וכן איתא בקדושין ה' ע"ב מה לביאה שכן קונה ביבמה הא חופה לא] וביאה גומרת אף בלא נתכוון לקנותה, ורק בבעילה לחודא תליא אשותה, ור' ישמעאל לטעמו דיליף מקרא דאפילו חזרה לבית אביה שנתארמלה, מ"מ הבא עליה בחנק. עיין מ"ט א' ותוספות ד"ה ואימא. ויש להאריך ואכ"מ. ודו"ק.

בספרי גם שניהם ולא העושה מעשה חדודים כשהוא אומר גם לרבות הבאים מאחריהם. פירושו דדוקא ביאה שלא תוכל להיות רק אל אחת, משא"כ במעשה חדודים לא ימנע מלעשות כן לרבות כאל אחת, לכן משניהם שלא יתכן רק לשניהם איתמעיט מעשה חדודים [ורש"י בסנהדרין ס"ו פירש בד"א, עיי"ש] כשהו"א גם לרבות כו', פירוש ביאה שלא כדרכה דגם לרבות, ומרבה שאם שכב עמה כדרך שנבעלה לבעלה ג"כ ימותו, וכאן מיירי כשנבעלה לבעל שלא כדרכה כמו שפי'. וברש"י הגירסא הבאים אחריהם דהו"א דהא דנהרג הוא הראשון שאסרה לבעל, אבל השני פטור, לכן כתיב גם לרבות. ובמזרחי פירש דהו"א דכיון דנגמר דינה הבא עליה כבא על המתה, לכן כתוב גם לרבות וזהו מתורתו של דואג במדרש תהלים נ"ב, ז"ל רב נחמן אמר על שהתיר דמו של דוד שאמר לשאול בן מות הוא ודמו מותר ואשתו מותרת להנשא לאחר. ועיין במד"ר נח פרשה ל"ב.

ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוים. סנהדרין דף ס"ו בתוס' דרבנן מוקמי לדרשא אחריתא, נראה לי דהך דרשא הוא דגומרין דין שניהם ביום אחד, אבל דוקא בשוין במיתה אחת, אבל כשהן שניהן שתי מיתות כמו בת כהן דבשרפה ובועלה בחנק אין דנין שניהם ביום אחד. וכמבואר בסנהדרין דף נ"ו.

ומתו גם שניהם. במשנה סוף פ"ק דערכין האשה שיצאה להרג אין ממתינין לה עד שתלד כיון שכבר נגמר דינה למיתה, ויליף בגמ' דומתו גם שניהם גם לרבות ולדותיהן, וכן פי' כאן רש"י. ונראה דהא נעקר הולד, היינו שישבה על המשבר לאחר גמר דין ממתינין לה עד שתלד כמוש"פ בתוס' הוא מקרא דשניהם הם ולא ולדותיהם, כמו דדריש במשנה פרק ששי דתמורה, יעוי"ש, ולקמן גבי אתנן זונה ומחיר כלב הם ולא ולדותיהם, ונראה דוהוצאתם את שניהם גבי נערה המאורסה דרשינין שניהם הם ולא ולדותיהם, ואשמועינין דאף ע"ג דהעובר ממזר, מ"מ עד שלא נגמר דינם או כשישבה על המשבר ונעקר ממקומו ממתינין עד שתלד ואינן ממיתין העובר הממזר, ובנשואה שמעינין דאף שמעוברת מבעלה בולד כשר, אם נגמר דינה ולא נעקר הולד אין ממתינין עד שתלד. ודו"ק.

האיש השוכב עם האשה. ספרי ואע"פ שהיא קטנה, דהו"ל למיכתב ומתו גם שניהם האיש והאשה, זה מורה לנו שלא נאמר שדוקא אם שניהם בני חיוב מיתה, אבל הבא על הקטנה יפטר, לכן אמר האיש השוכב עם האשה, שרק עליו יושקף בפרט אם הוא בר חיוב מיתה אע"פ שהיא קטנה, וכן האשה אע"פ שנבעלה לקטן.

ובערת הרע מישראל. בכולהו כתיב מקרבך דבמלת מקרבך לא נתמעט גר תושב, דכתיב ביה בקרבך ישב. ובאמת אין ב"ד מצווין להרוג העו"ג החוטא כמו שמצווין בישראל, כמו שחשב רמב"ם למצות עשה, וכן כתב רבינו בהלכות מלכים חייבין ב"ד לעמוד שופטים לאלו הגרים התושבים כו' מהם מעמידין, הרי דבשופטים גוים סגי, ונערה מאורסה ליכא בגוי, וכן כולהו כמו בן סו"מ וכיוצא בזה, לכן כתיב ובערת הרע מקרבך, אבל בעולת בעל איכא גם בגוי, ובן נח שבא על אשת חברו חייב מיתה וסד"א שגם על גוים היינו גרי תושב מצווים ב"ד להמיתו, לכן כתיב ובערת הרע מישראל, אבל בגר תושב אין אנו מצווים, רק מפני השחתת העולם מעמידין להם ב"ד שופטים אפילו מהם, וכן ברוצח בשפטים כתיב ובערת דם הנקי מישראל וטוב לך, הא בן נח שהרג חבירו אין מצווין ב"ד להרגו אעפ"י שבן מיתה הוא. והא דבזקן ממרה כתיב ובערת הרע מישראל נראה דבא לרמז שלא נאמר שזו רעה והעדר כבוד השופטים ואם רצו ב"ד למחול מוחלין לו, קמ"ל שזו רעה חולי מתפשטת בכלל האומה הישראלית, שאם לא יבטל היחיד דעתו להרוב הגדולים באומה במקום האלדי תרבה הרעה, ויעשו בנ"י אגודות אגודות ויתפרד הקשר האמיץ, אשר בו יתוארו גוי אחד בארץ, וא"כ אין בכח ב"ד למחול, וכן ת"ר סנהדרין פ"ח על זקן ממרה לא הודו לו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, כי כבוד האומה וקיומה אין בידם למחול וכמו מלך שמחל על כבודו דאינו מחול, כי כבודו הוא כבוד האומה, וזה חלק גדול מכחות התאוה להיות מצויין וממציא דרך חדש ולהבדל מן הכלל השם ישמרנו.

כי יהיה נערה בתולה מאורשה. בספרי מלמד שאינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורשה לאיש, דכתוב כאן כי יהיה ולא כי תהיה, דאז היה קאי על הנערה, אבל יהיה קאי על הענין שזה מורה שהוא מוכרח להיות בדין זה ומעכב כמו שנתבאר באה"ש סימן ת"ר, והוא הפרטים דבתולה לא בעולה נתבאר לעיל בעולת בעל שזה גם בבית אביה דינו בחנק, ומאורשה ונערה כתיב בכל הפרשה הנערה המאורשה שזה סבת החיוב בסקילה, אבל ומצאה איש בעיר אינו פרט מפרטי החיוב שגם אם לא מצאה בעיר רק באיזה אופן שיהיה אם ברצון שניהם נסקלין ובאונס הוא לבדו נסקל, רק שהכתוב מספר לנו דרך ההוה שאילו לא היתה יצאנית לא אירע לה זה.

ושכב עמה כל שכיבה כצ"ל. וכבר נתבאר במצורע סימן קס"ו כי את מורה על הפעול וזה מורה על שכיבה כדרכה שהיא מתפעלת ונהנית מביאה זו, אבל בשלא כדרכה לא יצדק לומר ששכב אותה, שהיא לא נתפעלה מביאה זו, וע"ז יאמר שכב עמה, יעו"ש. וע"ז נוסד מה שדריש כאן ולהלן בסימן רמ"ד ובסימן רמ"ה דכתיב ושכב עמה השוכב עמה כל שכיבה.

והוצאתם את שניהם אל שער ההיא. בכתובות מ"ה יליף דשער העיר שזינתה ולא שער העיר שנגמר דינה כמו עובד עו"ג, יעו"ש. ונראה לי דוקא היכא דנגמר דין שניהם למיתה אז צריך גם אותו להוציא אל שער העיר שזינו שם, אבל כשהיא אנוסה או קטנה או בלא התראה וכיו"ב שאז נידון הבועל לבדו, סוקלין אותו ככל הנסקלין במקום שנגמר דינו לא בשער העיר שזינתה בו, שזה רק יסור אל האשה ומשום ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה, לכן צריך מקום שער העיר אותה שזינו שמה, אבל כשאין כאן דין זונה רק דין הבועל לבדו הוא ככל הנסקלין, ולזה אמר קרא והוצאתם את שניהם, כשהן נידונין שניהם דוקא, ולכן לא נזכר בברייתא שם רק דין הנערה לבד, יעוי"ש, לא דין האיש. ודו"ק.

וסקלתם אותם באבנים ומתו. בספרי יכול באבנים מרובות ת"ל באבן אי באבן יכול אפילו באבן אחת ת"ל באבנים אמור מעתה לא מתו בראשונה ימותו בשניה. עיין מה שנתבאר בקדושים סימן צ"ב בזה. ובאמת עיקר הדרשה הוא בפ' שופטים גבי והוצאת את האיש או את האשה וסקלתם באבנים, דשם מדייק דגבי אוב וידעוני כתיב ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב כו' באבן ירגמו אותם, אבל כאן דשניהם נסקלין, א"כ צריך לכתוב באבנים דאבן לכל חד, אולם הדין אמת דשניהם נסקלין באבן אחת, משום דהא דאין דנים שנים ביום אחד, אם הם במיתה אחת ובעבירה אחת דנין, כדאמר רב חסדא בפרק נגמר הדין, דדחוק לומר דהספרי קאי בשיטת תנאי דסברי דכ"מ דכתיב לשון רבים על רבים הוא לכל אחד רבים, כמו שנתבאר בפ' אחרי סימן כ"ג, דשם נתבאר דזה דלא כר' שמעון, יעוי"ש, דסתם ספרי כוותיה, אולם בגמרא דף מ"ג דריש זה מקראי דמקושש ומגדף, וזה משום דלשון סקילה באבנים לא מצאנו בכל התנ"ך רק בלשון רבים, אבנים, לא בלשון יחיד, ולכן דריש מלשון רגום באבנים דמצאנו אותו בין בלשון יחיד בין בלשון רבים, וכאשר נתבונן לא נמצא בכל התנ"ך מלת רגום על הבהמה רק על האדם, ומלת סקול מצאנו גם על הבהמה, ולכן בעבירות של עריות ששייך בהן גם הבהמה כתיב לשון סקילה, אבל בעבירות שאינו שייך רק באדם כתיב רגום כמו באוב וידעוני ונותן מזרעו למולך, לבד במסית כתיב לשון סקילה, דדינו כבהמה דדינן כדיני ממונות דמחזירין לחובה ולא לזכות ומטין עפ"י אחד, כמבואר סנהדרין ל"ו ובתוספתא יעו"ש. וגבי עכן כתיב וירגמו אותו אבן ויסקלו אותם כו' על השור והבהמה. ומה נפלא לפ"ז דברי הספרי לעיל פסקא קמ"ח, לפי שמצאנו שהנדחים בסייף יכול אף המדיחים ת"ל את האיש או את האשה וסקלתם באבנים כו' משום דמדיחים כתיב בהו לשון סקילה כבהמה, וזה מורה עומק חכמת חז"ל במשפטי הלשון.

את הנערה על דבר וכו'. בספרי כשהוא אומר על דבר אע"פ שהתראה וכו'. כבר נתבאר בפרשת אחרי סימן פ"ח שחתרו רז"ל להשיב מלת דבר המורה על ענין מה אל עיקר הוראתו שהוא בא על המבטא שזה עיקר הנחתו בלשון ומשם הושאל להוראות שונות, ולכן דרשו עפ"י התראה שמההכרח שיתרו אותו ויאמר הן ע"מ כן אני עושה, ומכאן דרשו להתראה מן התורה בסנהדרין מ"א. אולם לפלא, כיון שבהתראה תלוי, מה הבדיל הכתוב בין עיר לשדה, ומה תלוי הפטור במה שלא צעקה, הלא אם לא קבלה התראה ג"כ פטורה לגמרי, ויתכן דקיי"ל דתחילתו באונס וסופה ברצון אף אם אמרה הניחו לו שאילו לא נזקק לה היא שוכרתו, אפ"ה פטורה דיצרה אלבשה (כתובות פ' נערה), לכן אם מצאוה עדים נבעלת לאיש בעיר והתרו בה והיא רוצה לבלי להפרש ממנו, חזקה שתחילת הביאה ברצון היה וחייבת מיתה, אבל בשדה אין זו עדות דאימור תחילת ביאה באונס וכעת יצרה אלבשה, דבשדה בסתם שהיא אנוסה וכמבואר בדברי הרמב"ם בריש הלכות נערה בתולה יעו"ש ועיין במכות דף י' לא נצרכה בבועל את הערוה דמבואר אם היו שני עדים על סוף הביאה נהרג. יעו"ש, ואכמ"ל.

ואת האיש על דבר אשה ענה את אשת רעהו. תמוה מאי ענה דאמר הלא אילו היתה אנוסה אינה נהרגת. ונראה משום דכתיב כי יהיה נערה בתולה, הא אם אינה בתולה אינה בסקילה וסד"א שדוקא אם השיר בתולי' היינו ששכב עמה במקום בתולים, הא אם שכב עמה שלא במקום בתולים והיינו שלא כדרכה אינה בסקילה, לכן קמ"ל קרא דאף באופן שענה והוא ששכב שלא כדרכה וכמו שאמרו ביומא דף ע' ובקדושין כ"ב ע"ב זה נהנה וזה מצטער שלא כדרכה מאי איכא למימר כו'. ודו"ק

ספרי אין לי אלא בעיר בשדה מנין ת"ל ואם בשדה. פירוש אין לי שהבא על נערה המאורסה דינו בסקילה דוקא בעיר אבל בשדה מנין שדינו בסקילה דמיתה סתם כתיבא ביה, ולזה אמר דהכתוב מספר לן דבר אחד וחולק בו בין בעיר לבשדה שאם בשדה ומת האיש כו' לבדו והנערה פטורה מורה לנו שלענין חיובו של השוכב שוה בין אם בא עליה בעיר או בא עליה בשדה, שכן מורה כל מקום שנאמר כלל וחילוק בפרט אחד, אז בשאר דברים הם שוים. ולפי מה דדריש לקמן לבדו שהראשון בסקילה והשני בחנק אף אם הוא שלא כדרכה דעדיין בתולה היא גבי קנס, בכ"ז השני דינו בחנק וכדעת רבי בפ"ק דקדושין דף ט'. ובסנהדרין ס"ו מוכח טפי דהראשון דינו בסקילה דלמיפטר להשני לגמרי אי את יכול דהא כבר כתוב מיתה גבי שוכב עם בעולת בעל.

ושכב עמה פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב דברי ר' יהודה. הנה בגמרא פרק בן סו"מ דף ע"ג נתבאר כי בהא דרודף ניתן להצילו בנפשו חלוקים ר' יהודה וחכמים דר"י סובר דרודף אחרי חייבי כריתות מה דצותה התורה להרגו משום דמסרה נפשה לקטלא שלא תבעל לו שהיא בודאי לא תניח להיבעל והוא יעמוד עליה ויכול להיות מזה שתיהרג, לכן הורגין אותו, ובאומרת הניחו לו אין הורגין אותו וחכמים חולקים עליו וסברי דטעמא משום דקפיד רחמנא אפגמה דילה, דמה שרוצה לפגום אותה בביאת איסור של כרת הוא כשרוצה להרגה, לכן אף אם מניחתו שלא יהרגנה ג"כ נהרג, יעו"ש. ולכן ר' יהודה לטעמו סובר דאם אחד מחזיק ואחד שוכב איתמעיט מדין רודף דילפינן מהך פרשה ולית בזה דין רודף, דודאי אם תעמוד על נפשה לא יהרגנה המחזיק בה כדי שיוגמר תאותו של השוכב, וכיון שאינו בא על עסקי נפשות, לכן פטור מדין רודף, אבל אם הוא מחזיק והוא שוכב ודאי אם תעמוד כנגדו אש בנעורת, יבא להרגנה ג"כ לגמור תאותו וחפצו, וזה ר' יהודה לטעמו. ויצא לו זה מהפסוק, דבכל מקום שמדבר על האונס כתיב ותפסה ושכב עמה, והיא לא נתפסה שזה מורה שהשכיבה היה ע"י תפיסה ואונס, אבל כאן כתוב והחזיק שמספר לנו שהאונס היה ע"י שהחזיק בה אטו זה גורם הפטור, יהיה האונס מצד מה שהוא היא פטורה, וא"כ דמורה לנו שדוקא אם השוכב היה הוא המחזיק בה לא שהמחזיק אחר אז אין דינו כדין רודף. ובפנויה אמר השוכב עמה למעט התופס לאחר פטור התופס מקנס ורק השוכב נותן קנס. ודו"ק.

ולנערה לא תעשה דבר. מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה מנין אף מן הקרבן ת"ל חטא. פירש דכל הקרא מיותר לכן דרשו כי גבי רוצח בשוגג כתוב ולו אין משפט מות, כי זה מורה שהחטא יאמר בנרדפים על השוגג כמו שנתבאר באה"ש סימן שס"ג ששם חטא רק לב"ד או בידי אדם אין לשופטו מות, אבל ההורגו אינו נהרג, אבל כאן אין לה אפילו חטא שעון שגגי אין לה, לכן פטורה מן הקרבן, מנין אף מן המכות ת"ל מות, פירושו ע"פ דברי רש"י דף י' מלקות במקום מיתה עומדת, דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב כו' הוה נמי מלקות כאחת מן המיתות, וזה שאמר אין לה חטא של מות ג"כ וזה מלקות שהחוטא ראוי להמיתו ורחמנא אקיל עליו בזה.

שם בספרי ומצילים אותם בנפשם. בהגהות הגר"א הגיה כפי מה שהוא בגמרא. והביאור דמן הסברא ברודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו דפקוח נפש של זה דוחה הכל אף רציחה, וכן במחתרת אין לו דם לפי שבא להרגו, אבל הרודף אחר הנערה המאורסה או הזכור שהוא מכשול דתי לא ידענא דמותר להצילו בנפש של רודף דיעבור ויהיה אנוס ורחמנא פטריה, וכיון דיעבור באונס הנרדף למה לנו לחוב בדמו של זה, אולם בכתוב גבי רץ אחרי נערה המאורסה כתיב ואין מושיע לה כו', הא גבי רוצח לא כתיב, ולכן המקרא הזה מדבר על דרך הסברא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, אבל מן התורה רוצח נלמד מנערה המאורסה וכיו"ב כמו שאמרו ה"ז בא ללמד ונמצא למד, ומה שאמר כן הדבר הוא על ענין הזנות, ומה שאמר הזה הוא עפ"י מה שנתבאר בתורה אור צו סימן כ"ג כי ההוא על ענין נרמז רחוק, שאינו לפנינו, והזה מורה על נרמז קרוב, ובמקום שהנרמז אינו קרוב הוא למעט זה באופן זה שאנו מדברים ולמעט אחר, וזה דוקא מה שנפגם הוא רודף אחר הבהמה וכו' אעפ"י שהן בסקילה מ"מ כיון שאין בה פגמא משום העברה לחוד אין מצילין אותו בנפשו. ובזה סתם ספרי דלא כר"ש דאמר הרודף לעבוד עו"ג מצילין אותו כו'.

צעקה פרט לשאמרה הניחו לו. פירשו בגמרא שלא יהרגנה דקפדה אפגמה שלה, רק דמסרה נפשה לקטלא. וזה לפי שצעקה פירשו הקדמונים שאף אם לא צעקה ג"כ הדין כך דאנוסה היא דמה תועליות יהא אם צעקה, כיון שאין מושיע לה, ומפרש ר' יהודה דכוונת המקרא שהיא ממאנת להבעל לו ועומדת נגדו אף באופן ואין מושיע לה, שסוברת שלא תוכל להנצל ובכ"ז עומדת נגדו וממאנת ומסרה נפשה לקטלא.

ואין מושיע לה. הא יש לה מושיע בכל דבר שיכול להושיע (גירסת הגר"א). פירוש אף בנפשו של רודף, כן מובא בגמ' בשם תנא דבי ר"י, והוא שמלת עזר נמצא על הוספת חוזק בהנעזר וישועה הוא על הרוב במיתתו של השונא. וכן פירש רש"י ז"ל לישועתך כו' על שמשון שמתו שונאיו ויושע ד' מיד מצרים וירא ישראל את מצרים מת, ובכל מקום שנאמר תשועה בנ"ך הוא במיתת נפשו של השונא, ואילו היה אסור להצילה בנפשו של רודף אותה היה ראוי לכתוב ואין עוזר לה, אולם כתוב ואין מושיע לה להורות שבנפשו של רודף ראוי להושיע אם יש מושיע.

כי ימצא. זכר הכתוב שלשה תנאים, נערה, בתולה, לא ארשה. נערה להוציא בוגרת, בתולה ולא בעולה, לא ארשה כפי פשטיות הכתוב שקודם מדבר בנערה ארוסה ואח"כ בנערה אשר לא ארשה דאם תפס ארוסה אינו משלם. אך לפי דקדוק הלשון היה לו לכתוב אשר איננה ארוסה והוא שם התואר לא על הפעולה שמורה שעוד לא נעשה בה פעולת האירוסין אף שאיננה ארוסה כגון שנתגרשה בכ"ז אין בזה דין קנס, ולכן סבר חד אליבא דרע"ק הובא במשנתינו דארוסה איתמעיט לגמרי דאין בה דין קנס ופעולת האירוסין מפקיע זכות האב שאם נתארסה ונתגרשה קנס לעצמה, וכמו דסבר רע"ק שנפקע זכות האב בקטנה ע"י אירוסין לענין מכר לאמה, כן הופקע לענין קנס, וטעמא משום דהאב כבר הפקיע זכותו במה שארסה דאז לא היה בה דין קנס דהבועל במיתה ואין אדם מת ומשלם, וכיון דנפקע זכותו תו לא הדר אליו ע"י הגרושין רק היא לעצמה, אבל אם היה כשהיא ארוסה דין קנס אז לא שייך לומר שנפקע. זכות האב ע"י אירוסין, וע"ז בא ריה"ג לעקור זה מדיוק נפלא בעומק הלשון דבמפתה כתיב בתולה לא ארשה ונערה לא כתיב בה, וטעמא דידעינין מה אונס אינו חייב אלא על הנערה כש"כ מפתה הקל דין הוא שלא יהא חייב אלא על הנערה, וא"כ לא לכתוב בתולה ולא ארשה במפתה ואנן יליף מאונס בקו"ח, ורק דאילו כתב באונס ולא כתב במפתה, הו"א דדוקא בתנאים אלו יתן לאביה הא כשחסר התנאים או שהיא בעולה או שהיא נתארסה ונתגרשה יתן קנס לעצמה, ולכן לא כתוב במפתה ששם כיון שמדעתה עשה הא מחלה ליה, ולכן במפתה בכל האופנים ישלם לאביה וכחה גרע מאנוסה, לכן כתב בתולה גם במפתה להורות דאין בזה דין קנס כלל אם חסר התנאים, אבל נערה ולא בוגרת לא תוכל למעט שאם היא בוגרת משלם לעצמה, ולכן במפתה דמדעתה עשה ישלם לאביה אף אם היא בוגרת, דזה דאינו לאביה ידענא מונתן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת, וא"כ נערה ע"כ למעט שלא יהא בבוגרת תשלומי קנס כלל, וא"כ ידעינין מפתה מקו"ח, וא"כ ידענא דאין דין קנס בנתארסה ונתגרשה כלל אף לעצמה. ובגרסת הספרים נפל קצת ט"ס וצ"ל במקום (עד) שנתארסה [על] שנתארסה ונתגרשה. ובהגהות הגר"א הגירסא מתוקנה ומבוארה, ור' עקיבא סבר דהדין נותן דנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה הואיל ואביה זכאי בכסף קדושין כו' מה לענין קדושין לא הופקע זכות האב ואם נתגרשה חזר הזכות לאביה כן בקנס, ובמכילתא הגירסא הפרת נדרים ושם לא הופקע זכות האב בעת האירוסין ג"כ שאביה והארוס מפירין נדריה וכיון דגרשה הארוס הדר זכותו של האב, ותנא דמכילתא חשיב לזה הפקעא וע"כ הפירוש דאינה ארוסה, ואם תאמר כאן דמדבר קודם בארוסה א"ש אשר לא ארשה משא"כ במפתה ששם לא נזכר ארוסה כלל מה שייך שם, ע"ז אמר דמופנה לגז"ש. ובירושלמי אמר מ"ט דריה"ג אשר לא ארשה ורע"ק עד שלא נתארסה נותן לאביה נתארסה לעצמה ע"ד דרע"ק כו' בוגרת נותן לעצמה בתולה כו' מוכת עץ נותן לעצמה שנייא היא דכתיב נערה נערה כו' בתולה בתולה, פירוש דכתיב נערה בתולה לאבי הנערה בתולה באונס ובתולה במפתה להורות דבוגרת ומוכ"ע אינו נותן כלל וכמו שאמרו בספרי לית כתיב אשר לא ארשה אשר לא ארשה, פירוש תרי זימני חד באונס וחד במפתה אלא מלמד הימנו לגז"ש. כוון הירושלמי לדברי הספרי. והארכנו בזה ואכ"מ ולהבנת הספרי די.

ונמצאו בעדים. כבר נתבאר שמלת מציאה הוא על ברור הדבר ואין ברור גדול מעדים, וכאן דכתיב ונמצאו הוא צריך באור הלא הוא החייב ועליו שייך ונמצא. ויתכן דמרמז שכאן הוא פרט חדש, דבממון אם אחד אמר לו מנה לי בידך ויש עדים שיש לו מנה והוא אומר לא קבלתי ממך הוחזק כפרן, ובקנס אם אמר לו אנסת את בתי והוא אומר לא אנסתי אשה מעולם ועדים מעידין שאנס אשה ואינן יודעין של מי פטור וכמו דמפורש בריטב"א בשבועות ל"ד, וע"ז אמר ונמצאו שיהא מבורר ע"פ עדים מי היא ואי לא כן מקרי מרשיע את עצמו, וע"ז כתיב ונמצאו בעדים.

ונתן האיש כו' לאבי הנערה. כל שכיבה לאבי הנערה שיהיה שלו. ספרי. הנה לחייב קנס על כל שכיבה כבר דריש לעיל ושכב עמה כל שכיבה, וכאן הוא מורה דיוק נפלא דהשוכב עמה מיותר לגמרי דבשוכב מדבר קרא, אולם לעיל פסקא רמ"ב דריש ומת האיש אשר שכב עמה לבדו הראשון בסקילה והשני בחנק, דפירושו לענין אם באו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון לבד חייב סקילה וכדעת רבי בפ"ק דקדושין, ואמר דכאן לגבי קנס כולהו משלמי, וזה החידוש דסד"א דזכות האב בהקנס הואיל ובידו למוסרה לקדושין לכל מי שירצה וא"כ אין בידו למוסרה רק פ"א לקדושין, ולכן הוה"ד דרק פעם ראשון שייך לאביה, אבל אחר זה משלמין לה, לכן קמ"ל השוכב עמה, דעמה מורה על ביאה שלא כדרכה דאינה נפעלת מאומה מהשכיבה וכאשר נתבאר לעיל לאבי הנערה שיהיה שלו גם בזה דהקנס מזה ג"כ שייך לאביה, ולכן נזכר בספרי שני פעמים לאבי הנערה דכוונתו כל שכיבה לאבי הנערה שיהיה שלו אף אם באו עשרה שלא כדרכה ג"כ משלמי לאב. ומה דאמר ר"ז מודה רבי דלענין קנס דכולהו משלמי לקוח זה מספרי.

לא יוכל שלחה כל ימיו. משלחה הוא ליבם. הנה במוציא ש"ר כתיב לא יוכל לשלחה, והפירוש דהיכא דכתיב בל' הפעולה הוא מורה על התחלתה ועשיתה והוא נתינתו של הגט ולא יוכל לעשות זאת הפעולה כל ימיו שכל ימיו לא יוכל ליתן לה גט כריתות, וזה שדרשו אף לאחר זמן, אבל כאן כתיב הפעולה בלא ל' והוא על משך השילוח וקיומו שלא יכול לגרשה באופן שתהיה מגורשת בימיו הא אם מגרשה שתהא גט סמוך למיתתו או אם גמר מיתה דמועיל, עיין פרק יש נוחלין קל"ז דזה אינו גט רק לאפוקי אותה מיבם מותר. וקרוב לכלל זה נתבאר באה"ש סימן תק"ל ומפורש הוא בנדרים דף פ' ע"ב גבי יוה"כ דכתיב תענו כו' לענות נפש מלתא דאתי לידי ענוי, יעו"ש.

ולא יגלה כנף אביו. מצאנו ופרשת כנפיך על אמתך וזה על נשואין שאינו לפי כבודו ולא מסבת חשק אך מגדר רחמנות על אשה עניה לפרוש כנפיו ולהקרא שמו עליה כמו שאמר כנשר יעיר קנו יפרוש כנפיו להיות לו לאב, ולכן על ענין היעוד שהוא רק משום מצוה לרחם על דלה שאביה עני, שלכן אמר הכתוב ואם אחרת יקח לו שארה כו' לא יגרע, שהגם שעשה זה מצד הרחמים והמצוה היא כאשתו לכל דבר, וגבי יעוד אמר ואם לבנו יעדנה לכן הו"א דאין בזה משום אשת אביו וכדאמר קדושין דף י"ח ע"א סד"א לא ליבטלו הלכתא מינה קמ"ל, לכן אמר פה לא יגלה כנף אביו שלא יגלה ערות האשה המיועדת לאביו שפירש כנפו עליה. ודו"ק.

לא יבא פצוע דכה כו'. מנין אפילו מקצתו ת"ל דכה, כן הוא בהגהות הגר"א. ונראה דשרש דכא הוא באלף בכל התנ"ך רק כאן כתוב בה' כמו"ש במסורת רמ"ה, לכן דריש דעל הביצה אמר שהיא דק וא"כ דאפילו מקצתה, דאלו דק הביצה לגמרי הו"ל לאמר דכא על האדם שהאדם נידוק באברי הולדה שלו. ולפי גירסא שלפנינו הוא מהיקשא דכרות שפכה שמקצתו ג"כ שופך. ולפי גירסת הגר"א מפורש דלא כהאחרונים והנוב"י שרצו להכשיר בדק מקצתו.

לא יבא ממזר כו'. בין איש בין אשה כל שהוא ממזר מום זר. ספרי. הנה נתבאר באה"ש סימן ד' שדעת רז"ל כדעת גדולי הלשון שאין שורש של ד' אותיות, לכן ממזר הוא מזר ומ' הראשי הוא נוסף אולם יורה כמו מום זר, כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה, והבנים המה מתמימים כוונת הבריאה באבותם, לא כן הבא על הערוה הבן הוא מום ליולדתו ופחיתותו וכמו שאמרו מעות שאינו יכול לתקן זו הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ויהא זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקין (לשון רש"י) ולכן הוא מום זר, ולפיכך בין איש בין אשה בכלל זה. אמנם מלת זר מצאנו על אופנים רבים ובכל מקום יובן לפי ענינו, וכאן שמדבר מפסולי קהל ופסול ההולדה יובן זר מן הולדה זו ועל איזה דרך הוא זר, לכן נחלקו רבותינו רע"ק סבר לאו דקורבה דדבר הלמד מענינו, דמכל העריות שנאסרו בפ' אחרי כתיב כאן אשת אב בודאי דזה לגלות דהנולד מזה הוא מום זר ואסור לבא בקהל. ואם תאמר אשת אב חייבין עלי' מיתה וכרת, ע"ז אמרו בגמרא דסבר כר' יודא דולא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו והוא בלאו, וכן לא נשנה כאן רק לאו דאשת אביו לאמר דהוא גרם, ושמעון התמני סבר כרבנן דולא יגלה כנף אביו באשת אחי אביו דבכרת וכן מורה, דמסברא דתלוי ממזרות בתפוסת קדושין ובח"כ לא תפסו קדושין יעוי' קדושין ס"ז, ור"י סבר כאשת אב דהיא מיתת ב"ד. ועיין בגמ' היטב.

לא יבא עמוני ומואבי כו'. עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. הביאור, דאם בא על האומה בכללה אז אין שולל נקבות, אבל אם בא על היחיד בפרט אז עמוני ולא עמונית כמו שכתוב העברי או העבריה, וכאן מוכח דמדבר על כל פרטי ובדיוק עמוני ולא עמונית, דלמה הקדים כאן עמון למואב הלא בן הבכירה הוא מואב ובן הצעירה עמון והיה ראוי לכתוב מואבי ועמוני, וכן סבת החטא מה שעברו דרך ארצם הלא עברו קודם גבול מואב ואח"כ עברו גבול עמון וכמו שכתוב בדברים, יעוי"ש, ודרך המקראות לכתוב בדרך לא זו אף זו דהיינו שהדבר שיש בו חידוש יבא לבסוף, וכבר נתבאר זה בויקרא סימן שי"ב באורך. ומואבי ראוי לאיסור יותר מפני שהוא שכר את בלעם, ולכן כתיב ואשר שכר בלשון יחיד רק על מואב, הוה ליה למכתב לא יבא מואבי ואף עמוני, לכן פרש"י דקאי על כל פרט ועמוני ולא עמונית ובמואב מצד הסברא ראוי לאסור גם הנקבות מפני שהן החטיאו את ישראל בשטים וכמו שאמרו במדרש רות הנעלם ר' בון אמר אילו הוינא תמן כד אתקיימא הלכה מואבי ולא מואבית פליגנא עליו ואמינא מואבית ולא מואבי ומה מאי דכתיב בהו ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם כו' וכתיב הן הנה היו לבנ"י כו' וגוברין אסירי ואינון שריין כו' ועוד כתיב באורייתא תרי טעמי על דבר כו' ואשר לא קדמו עיקרא דמילתא גוברין הוי עכ"ל, הרי מורה לפ"ז לא יבוא עמוני זכר ונקבה מותרת ולא עוד, ומואבי ג"כ ולא מואבית, דוקא זכר אסור ולא נקבה הגם דהיה ראוי להיות להיפוך. וזה הוכחה ברורה דלפ"ז קאי בדרך לא זו אף זו. ור' שמעון מדייק מדכתיב החטא שלא קדמו אתכם בלחם ומים ולא זכר החטא שהן החטיאו לבנ"י בזנות בשטים ע"כ משום דמואבי ולא מואבית וזכר החטא ששייך באנשים לא בנשים כמבואר במדרש הנעלם הנ"ל וביבמות דף ע"ו ע"ב, עיין שם ותבין מה שאמרנו בשני הפסקות הללו.

על דבר כו' על העצה. נתבאר כ"פ כי חז"ל בכ"מ ביארו לשרשו שהוא מורה על הדבור, גם מה שאמר בדרך בצאתכם ממצרים פשטיות המקרא תמוה, דהא מה שבני עמון לא קדמו אותם היה כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות ואיך אומר בצאתכם ממצרים, לכן אמר כי הוא מספר גודל העוול אשר בשעה שהייתם צריכים ללחם ומים בדרך שאינכם במנוחה בארץ, ובצאתכם ממצרים שהיא היתה גדולה באומות הושפלה על ידיכם ונגאלתם בזרוע נטויה ובמורא גדול אשר נפל פחדכם על כל העמים ובכ"ז לא הקדימו אתכם בלחם ומים, ואשר שכר עליך בלעם כו' הרי דבר לבלעם, פירוש דעל דבר קאי אתרווייהו על דבר אשר לא קדמו ועל דבר אשר שכר עליך את בלעם, ולכן א"ש על דבר מלשון דבור והוא העצה אשר שכר את בלעם שהעצה להחטיאם היה מבלעם ככתוב הן הנה היו בדבר בלעם.

לא תדרש שלומם וטובתם וכו'. מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן וכו' רש"י. המושכל דגר תושב מצוה לקרבו ולהושיבו באחד שעריך ולהחיותו, שאם יראה מעלות עם ד' ידבק בהם ויתן לבבו להתגייר (יעוין תוס' עו"ג דף כ' ד"ה להקדים ל"צ קרא), אבל עמון ומואב שכשמתגיירים אסורים לבא בקהל לא יתנו לבם להתגייר ובפרט למ"ד דבקהל גרים נמי קהל הוא א"כ לא יכול לישא עמונית שנתגיירה דהיא כשאר גרים שעמוני ולא עמונית, לכן אסור לקבל גר תושב מאתם ולהושיבו בקהל, ובזמן שאין כל יושביה עליה דאז אין היובל נוהג אסור להושיב גר תושב בארץ ישראל שמא ירבו הגרים מישראל תושבי המדינה ושלא כהראב"ד בהשגות פ"ד מאיסורי ביאה. ועיין בפ"י מהלכות עו"ג ובכס"מ שם ודו"ק.

והנה במדרש פ' פנחס דרש מהך קרא על אילנות מאכל שמותר לקוצצן וסבר שאלישע הורה הלכה שמותר, וזה וטובתם אילנות טובות. אמנם רבינו בפרק ו' ממלכים השמיט זה ופירש בפירוש המשנה בהקדמה דזה היה מהוראת שעה שנביא יכול להתיר לפי שעה וכפי הנראה מספרי.

בנים אשר יולדו להם וכו'. בנים ולא בנות דברי ר"ש וחכ"א אשר יולדו להם לרבות הבנות. הנה שם בנים תלוי אם הוא מגביל נגד אבות אז אינו שולל בנות ואם הוא בדיוק אז שולל בנות ובזה נחלקו ר"ש ורבנן ר"ש סובר דבנים שולל בנות ונקבות מותרות מיד שנתגיירו וחכ"א אשר יולדו להם לרבות, ובנים מגביל כאן נגד האבות המולידים, לכן אינו שולל בנות. ובאמת על יתור הלשון דבנים אשר יולדו להם פירשו רז"ל עומק הפשט ביבמות ע"ח דהוי אמינא דדור שלישי מאותן מצרים שהיו בימי משה יבואו לקהל אם יתגיירו, לכך פירש דזה הדין גם על בנים אשר יולדו להם להורות הדין דדור שלישי יבוא בקהל והוא ממי שיתגייר מנינין דור שלישי לבוא בקהל, וכמו שהמצרים שבדורו של משה שאינן בכלל בנים לא שני בין זכר לנקבה כן בבנים, רק ששם בנים מגביל אל האבות ולהם הוא כמו להם הדור שלישי והוא שאמרו מהם מנה, ור"ש דן קו"ח מעמוני ומואבי שאיסורן איסור עולם ואפ"ה נקבות מותרות ואמרו לו כו' אם לדין יש תשובה, ובגמ' מפרש התשובה מעריות שלא אסור בהם רק שלשה דורות בת בנו ובת בתו כבת בנו, ופריך מה להנך שכן כרת, ויעו"ש דיליף במה הצד ואכמ"ל. ואמרו עוד דור שלישי יכול ראשון כו' ושלישי יהא אסור דהו"א דבנים בן שלישי יבוא בקהל והוא דור רביעי מהאבות, לכך נאמר דור שלישי ובנים אשר יולדו להם להורות לדורות וכן מפורש ביבמות, עיי"ש.

בספרי כי תצא מחנה כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה. פירש שאין יוצאין למלחמה אלא דרך מחנה. ובירושלמי סוף פ"ק דעירובין נחלקו כמה מחנה ותני ר' יהודה אומר י"ב אלף כמחנה ישראל שהלכו למדין יעו"ש. על אויביך כנגד אויביך אתה נלחם, פירוש כמש"כ שופטים סימן קצ"ב על אויביכם אתם יוצאים שאם תפלו כו' וזה להפחיד אותן שישמרו מכל דבר רע. מכל דבר רע שומע אני בטהרות והטומאות והמעשרות, ובאמת הקילו רז"ל במחנה מלדקדק בזה ופטרו מרחיצת ידים ומן הדמאי, וכשירעבו מותרים לאכול קדלי דחזירי כמוש"פ רמב"ם, לכן למד דכתיב בסוף הפרשה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דמה ערוה וכו' וזכר ג' דברים אלו עו"ג וש"ד וקללת השם מפני שדרכן במלחמה בהצלחת שונאו חלילה.

ונשמרת מכל דבר רע וכו'. לא רחוק לומר שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של המלחמה ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה שמא ישיגהו שונאיהם וימלטו מפיו תחנותם וכמו שהגיד המצרי לדוד בסוף שמואל א', וזה בכלל דבר רע שאמרו בספרי אפילו דיבור רע, וזה לשון הרע וכוונו למש"כ. ולזה אמר רק כי יהיה איש לא טהור ויצא אל מחוץ למחנה וכו', וכן מצינו בירושלמי פאה אזהרה ללשון הרע מנין ונשמרת מכל דבר רע כו' תני רי"ש לא תלך רכיל בעמך כו', הענין דיש שני לאוין להירושלמי על שני סוגי לשון הרע (יעוין כתובות מ"ו), אחד על לשון הרע בתוך בנ"י עצמם מזה לזה וזה לא תלך רכיל בעמך בעם בני ישראל, והשני לשון הרע מחוץ למחנה ישראל, וזה פשט המקרא כי תצא וכו' ונשמרת מכל דבר רע שלא לגלות מסתורין כמו"ש, ועל זה באו שני כפרות האחד קטרת על לשון הרע שבסתר כדמפורש זבחים דף פ"ח וזה על לשון הרע שבתוך מחנה ישראל, שבזה יש אבק לשון הרע שאין אדם ניצל בכל יום וכולן באבק לשון הרע, אמנם קטרת שלפני ולפנים הוא על לשון הרע שמחוץ למחנה ישראל שלא נודע לישראל בלתי לד' לבדו ועל שתי הבדים וזה פעם אחת בשנה, וזה היה סיבת הגלות של מצרים כמו שאמרו אכן נודע כו' וסבת גלות של בבל ובשניה כמו שאמרו אקמצא ובר קמצא חרב והוא מביא לידי חלול השם החמור מעון עו"ג כמו שאמרו ירושלמי נדרים פ"ז, ולכן אף מחשבה שקולה כמעשה ומחשבה אין יודע רק השם לבדו, וזה לפני ולפנים שכל אדם לא יהיה באהל אפילו מלאכים שפניהם פני אדם כדאמר בירושלמי יומא ושם מכפר, והנה גם הגאוה מקור לעו"ג כמו שכתוב ורם לבבך ושכחת כו' ונידון על המחשבה ודנין עליה, לכן אמרו בירושלמי מפני מה אין כה"ג משמש בבגדי זהב משום הגאוה שנאמר אל תתהדר לפני מלך כו' והוא מפני שהש"י דן על המחשבה ודו"ק.

כי יהיה בך איש. בך ולא באחרים ששכבת זרעו של עו"ג אינו מטמא ואיש פרט לקטן, פירוש פחות מבן ט'. עי' נדה ל"ב ע"ב ומ"ג ע"ב.

אשר לא יהיה טהור מקרה לילה כו'. קרי יום מנין ת"ל כו'. פירש דהו"ל לומר ממקרה לילה, ולכן דרשו כי הוא מאמר בפני עצמו לא יהיה טהור מ"מ, כ"ז שהוא לא טהור כמוש"כ בפ' תזריע איש אשר תצא כו'. ועיין בראב"ע.

ויצא אל מחוץ למחנה כו'. ר"ש התמני אומר כו' זו מחנה לויה לא יבוא אל תתוך המחנה זו מחנה שכינה. עי' פסחים ריש אלו דברים דמפרש דנפקא ליה מדלא כתיב לא יבא אל תוכה וכתב עוד המחנה מזה דריש על מחנה לויה ומחנה שכינה. והגירסא בספרי כדמסיק בגמרא לפי גירסא דילן. ולפי גירסת הרמב"ם וכן בפירוש רבינו חננאל דלא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה צ"ע, דא"כ כי אמר אחרי כן וכבוא השמש יבואו אל תוך המחנה הא קודם בוא השמש לא, והא טבו"י דבר תורה אפילו עשה אין בו, ולכן מסתבר כפי גירסתנו. ופשטא דקרא מיירי במחנה שהולכין למלחמה והארון עמהם אך מיתור הלשון דרשו למחנה לויה, ולכן כתיב מקרה לילה דכ"ז דארון ושכינה שלא במקומו אסורים בתשמיש, רק דאורחיה דקרי למיתי בלילה כדאמר בסוף נזיר, ולכן דרשו בכתובות מ"ה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו' משום דסמוך לזה פסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה כו' מקרה לילה, וזה דבר רע, דער שהוציא ש"ז לבטלה כתוב בו ויהי ער רע בעיני ד', ואנשי צבא שהלכו למדין הביאו קרבן לכפר על שמידי ההרהור לא יצאו.

לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו וכו'. ובגמ' פריך דאם כן אשר ינצל אליך מעמך וכו'. ונראה דגם הספרי מפרש דבעבד שברח מחוץ לארץ לארץ מיירי כראב"י, רק דכש"כ הוא אם מכרו רבו לחוץ לארץ או לעו"ג דגרע מחו"ל דמפקיעו ממצות ודאי דיצא בן חורין, ועיין שם בגמרא מעם אדוניו לרבות גר תושב, פירש דמיותר דהו"ל למכתב מעמו, והגמרא בגיטין מ"ה לא פריך דרק אם נאמר דכל המקרא מדבר על גר תושב, אבל כיון שעיקר הפסוק מדבר בעבד תו לק"מ דאגב דכתב כאן אדוניו כתוב גם שם.

עמך ישב בעיר עצמו, כן גריס הגר"א, ובהשגות פי"ד מאיסורי ביאה כפי הגירסא שהוא לפנינו. ונראה דדוקא שלא לישב בעיר המוקפת חומה קפיד קרא, דאם ישבו רוב נכרים בה בטלה קדושתה כמוש"כ תוספות כתובות מ"ה ע"ב, וזה עמך שהוא טפל ואתה העיקר. וכפי הגירסא שלפנינו שאין מושיבין גר תושב בירושלים נראה לפרש נוסח התפילה שמחה לארצך וששון לעירך, כי ששון נאמר על מי ששמח בעצמו ושמחה נאמר על מי שנכללו בשמחתו אחרים ג"כ, וזה מבקש כי יתן פחדו וישתחוו לפניך כל הברואים אז יוכלו לגור בארץ ישראל לא בירושלים, ע"ז נאמר ששון לעירך היינו לישראל עצמן שאחרים אינם שמחים בשמחתם ואנחנו בנ"י שמחים בעיר אלדינו. אמן.

בקרבך ולא בספר. פירש ששם יכול להתחבר אל האויב. ועיין עירובין מ"ה ע"א ובעיר הסמוכה לספר כו' וכן אין עושין עיר הנדחת סמוך לספר. אך קשה לי מברייתא דבפרק החולץ (יבמות מ"ח ע"ב) ובעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו כל עיקר כו', וא"כ כיון דכל גר תושב אין משהין אותו בסמוך לספר מאי רבותא דעבד שלא רצה למול, וצ"ל דמישב לא ממעטינין רק דיותר מי"ב חדש אין מניחין לגר תושב בספר. אך בפ"ק דב"ב מוכח דיושב העיר גבי עיר הנדחת מקרי שלשים יום, יעוי"ש, וצ"ל דפחות משלשים יום שרי ובעבד אסור כלל. ודו"ק.

באחד שעריך. לפי הנתבאר בתזריע סימן מ"ג שמלת אחד בסמיכות הוא המובחר יכול בירושלים ת"ל שעריך ולא ירושלים, וכמו לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דהוא חוץ לירושלים, כשהוא אומר באחד שלא יהא גולה מעיר לעיר בכל מקום שבוחר בטוב לו שהוא טוב לו ולא לאחרים כמו נוה הרעה לרגיל בו לא תוכל לגלותו לנוה היפה שכן בודק, ועיין סוף כתובות. והא דאין מושיבין ג"ת בירושלים נראה דמרומז בקרא דישעיה נ"ב כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא.

לא תהיה קדשה כו' לא תביא אתנן זונה כו'. שכן היה מנהגי העו"ג הקדמונים שהקדשות לכפר עון הניאוף והדם אשר בידיהם הקריבו האתנן לאליליהם לכפר להם ונרצה עונם, לכן יאמר הכתוב מעשה הקדשות והקרבת קרבן כזה פיגול הוא לא ירצה, וע"ז אומר כי תועבת ד' אלדיך גם שניהם מעשה הקדשה והקרבת זו, וע"ז קאי שניהם, ופשוט לפי הפשט.

ספרי אין לי אלא אתנן זונה אתנן כל העריות מנין ת"ל כי תועבת מ"מ. כן גריס הגר"א. וכונתו דבכולהו עריות כתיב כי את כל התועבות האל עשו כו' וכיו"ב דרשו בתמורה דף כ"ט עיי"ש. ולפי הגירסא שלפנינו אתנן מ"מ נ"ל משום דלא תביא אתנן משמע אתנן שניתן לך אי את מביא, וזהו אתנן זכר דלנקבה בנוכח הלשון תביאי וכמו הביאי הבריה, ועיין תמורה שם. ושיטת הרמב"ם דכל שנותן לה מחמת ביאה אסורה הוי אתנן, אבל אם בא על הזונה ביאה מותרת רק שנעשית זונה מכבר אין זה אתנן זונה, ולא דמי לכהן ששם קפיד רחמנא שלא יקח אשה שהיא זונה אבל כאן קפיד רחמנא שלא יהא שכר ביאה חסורה, וראיה דכהן שנשא משוחררת פירשו רבנן קדמאי שלוקה משום זונה, וכן פסק רבינו פרק ח"י ה"ג וא"כ כיון דזונה היא בלא סיבת האיסור, א"כ כאן אם נימא דאתנן זונה אף דבא בהיתר על הזונה ג"כ אתנן הוא, מאי פריך שפחה לעבד משרי שריא ואמאי הוי אתנן זונה, הא זונה הואי וכי בא עליה בהיתר מאי הוי, וע"כ דוקא ביאת איסור הוי אתנן זונה. ולשיטת הסוברים דמשום מזרע ישראל אסור במשוחררת אין ראיה. ונ"ל אעפ"י דשיטת רבינו דכל חייבי לאוין אינו לוקה עד שיקדש ויבעול, בכ"ז על ביאה לחודא הוי אתנן זונה, ואכמ"ל מה שהסוגיא מבוארת לדעתו.

מחיר כלב. שהכלב היה מיוחד לזנות, כמו"ש ב"מ ע"א ארמלתא לא תרבי כלבא, והיה מנהג הגויים הקדמונים שאח"ז לכפרת העון היו מביאים המחיר לקרבן לעו"ג, ולכן אסרה התורה מחיר כלב למזבח, וזה ששאלו מבן זומא חגיגא מהו לסרוסי כלבא, דכיון דאף מחירו אסור משום שלא יזנו עמו כש"כ לסרוסי אותו מותר, והשיב דכל שבארצכם לא תעשו.

ובספרי יכול אפילו העבירו ברגלו כו' ת"ל כי תועבת כו' מה תועבה האמור להלן בזובח לשם אף תועבה האמור כאן בזובח לשם, כצ"ל. הנה יליף מגז"ש, דבאמת עיקר לשון הבאה בקרבנות הוא על ההקרבה ובכמה מקומות שמפרש כמו לא הביאו להקריב קרבן לד' דריש התם, ובפרט לפי מה שפירש רמב"ן לב"ה דסברי שניהם הן ולא שינוייהן, א"כ גם קשיא, ופירש דלפי שאמר לעיל לא תזבח לד' אלודיך שור כו' אשר יהיה בו מום כו' כי תועבת ד' כו', לכן אמר שגם שניהן הן תועבה ודאי דבזביחה מיירי.

לכל נדר. נדר פרט לדבר הנדור כשהוא אומר לכל נדר לרבות במה. פירוש דמצאנו גבי בעל מום דלנדר לא ירצה ונדבה תעשה אותו, דנדבה הוי קדשי בדה"ב, ונדר קדשי מזבח, לכן יכול גם כאן שלבדק הבית מותרין, אבל כיון דדריש מבית ד' שאסור לעשותן צפויין למזבח, א"כ למה כתב נדר, לזה אמר פרט לדבר הנדור, פירוש דוקא שהיה מעיקרא חולין, אבל כי היה קודם קדש אף באופן דמה שנותן להזונה הוי מתנה וכמו קדשים קלים לריה"ג דממון בעלים או בממנה זונה על פסחו, בכ"ז כיון דנדור הוי לא נאסר, ודוקא שיהיה אתנן זונה נדור אחר כך פסול להקריבן. ויש כאן זרות, שלפי הענין היה לאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לכל נדר בית ד' אלדיך, או לא תביא בית ד' אלדיך אתנן זונה כו', ולמה הפסיק בשם המקום בנשוא הענין, לכן דרשו בית ד' אלדיך לכל נדר, פירוש שאינו בית ד' לדברים של חובה רק לנדרים וגם שם לא תביא, וכמו שאמרו בפ"ק דמגילה זה הכלל כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה, וצ"ל כמו שהוא בספרי לכל נדר לרבות הבמה, שמזה עיקר הדיוק, וזה כוונה שניה בפסוק כדרך רז"ל. עוד נלמד לעיל בשפטים מקרא דלא תזבח כו' כי תועבת, יעוי"ש בספרי דמרבה אתנן ומחיר דתועבה, והך קרא בבמה משתעי, כמפורש בגמ' בכורות י"ד.

לכל נדר לרבות העוף. נראה דדריש שכל נדר בהמה הלא יש הפשט ונתוח וקרב למזבח בחלקיו, אבל עוף כולו קרב למזבח ואינו מבדיל לחלקים, לכן דריש לכל נדר הוא נדר שהוא בכללו לשמים וכולו נדר וקרב כאחד לאשים, ובבמה פליגי אמוראי אם יש הפשט ונתוח סוף זבחים ודו"ק.

לכל נדר לרבות העוף כו'. ממלת כל דריש לרבות העוף, דהואיל דבעוף אף בקדשי מזבח אין מום פוסל בו, יכול שאתנן ומחיר לא יפסול בו. אולם שיטת רמב"ם דאף אם נתן לה מוקדשין בעוף אסורים, ואע"ג דמוקדשין ליתא בעוף רק או לעולה או לחטאת, ואם כן מלבד דהוי דבר הנדור הלא גם מתנתו אינו מתנה, ובכ"ז נאסרו, דאם במקדיש קדושת דמים, הלא הן ולא שנוייהם, ועיין משל"מ, וזה פלא, דהא אין מתנתו מתנה ובמה יאסרו. ונראה משום דחזינא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה דהואיל דליתא בגווייהו להקדש מידי, אם כן כי נותן הקדש באתנן ומחיר אם יאסרו הלא תו פקע ממונא דהקדש דאית בהו ונשארו חולין דבר תורה, רק בבהמות הלא אכתי איתא להקדש ממון בהו דראוי ליפול בהו מום ויפדו, וכדאמר במעילה י"ב אלא רבנן מ"ש ממחוסר זמן אמרי מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום דבר פדיון הוא כו', וא"כ כאן גלי רחמנא דעופות כיון דלית בהו פדיון א"כ אם תאמר דפסולים תו פקע ממון הקדש דאית בהו דהא הוי כקדשים שמתו, לכן קדים איסור אתנן ופקע לקדושתן, וכמו דמצאנו כה"ג בענין קדושה להתקדש בכלי שרת, כמבואר ירושלמי פ"ג דיומא ה"ו כאחת קדושין ומתקדשין, ועוד כיו"ב גיטה וידה באין כאחד, דכן פירשו הא דגזלן שהקדיש דקני ביאוש ושנוי השם, דשינוי השם וקניית הגזלן בא כאחד, ורבות כיו"ב, לכן גלי רחמנא דהאיסור של אתנן חל ומפקיע קדושה דאית ביה, ובקדשי בה"ב אם נימא דאסורין לצפותן, הלא איכא בהו פדיה דשנוייהן יהיו מותרין, ועיין תוס' מעילה ט"ו ד"ה לא יהא אלא דאקדיש אשפה, ויש לנו בכ"ז פלפול עצום אכ"מ, [והנה המאמר הזה הובא בשם ר' שמעון, דסתם ספרי כוותיה בויקרא סימן ע"א עיי"ש].

לא תשיך לאחיך. הנה שם הפועל נקרא תשוך, אבל תשיך הוא מבנין הפעיל, וזה שהלוה בהלואתו ממנו במרבית עושה שישכנו המלוה וזה הפעיל, ואין סתירה מהא דכתיב לנכרי תשיך דשם הוא ג"כ הפעיל שתעשה בכל ההמצאות שינשך הנכרי והוא ג"כ מבנין הפעיל [או כמו שאמרו דלאפוקי אחיך דלא ומצות עשה הוא לאו הבא מכלל עשה] וכיון שללוה מדבר קרא א"כ הו"ל למיכתב לא תשיך לאחיך כספך, ועוד מה ששינה שם הפעולה בכל דבר הוא לרבות נשך כסף נשך אוכל, לכן דרשו שמרבה גם כסף מעשר, ואפילו למ"ד מע"ש ממון גבוה ואינו יכול למוכרו וליתנו במתנה ואינו בכלל כספך כיון שאין לו בו דין ממון, בכ"ז הואיל והיתר אכילה אית ביה ולאכילה ודאי יכול ליתנו לכו"ע, רק שלא יהא נחשב לענין דין פדיה להוסיף חומש. ויש להאריך ואכ"מ. ואוכל מרבה אוכל בהמה.

ולאחיך לא תשיך. הנה שם אח ימצא על חבר ואוהב כמו אח אני לתנים, אח לצרה יולד, להפר את האחוה, והנה המלוה עבור רבית ונשך אינו מכיר עצמו שהוא אח, אולם המלוה בחנם הוא הכיר עצמו להלוה לאח וריע, וזה שאמר ולאחיך מי שהכיר עצמו לאחיך והלוה אותך עבור שהוא אחיך לא תשיך אחר זה בשעת פרעון, לא תתן לו עבור שהיו מעותיו בטלות אצלו, והוה"ד לרבית מוקדמת.

כי תדר נדר לד' וכו'. נאמר כאן נדר כו' מה להלן נדבה עמו. פירוש דהתורה תדבר על ההוה שדרך אדם להתחרט על מה שנדר לא על מה שנדב, דנדבה היא מאמיתת הרצון בלב שמחה, לא כן נדר כמו"ש רבינו נסים פ"ק דנדרים דף ט', אבל בל תאחר איכא גם בנדבה, ומייתי כמו דגבי שלא יאחר אכילת בשר הזבח לא הבדילה תורה בין נדר לנדבה, כן לענין איחור הקרבה לא הבדילה התורה בין נדר לנדבה, רק דבר הכתוב בהוה, ולכן לא מייתי מקרא דכתיב לקמן כאשר נדרת לד' כו' נדבה.

לד' אלודיך אלו הדמים והערכין כו'. פירוש שהוא דבר שהוא כולו לד' ואין לכהנים בהם כלום, רש"י.

לא תאחר לשלמו הוא ולא חלופיו. פירוש מדכתיב בכנוי לשלמו ולא כתיב לשלם מורה דאיחור הוא על זמן מיועד, שאם מאחר הזמן עובר עליו ולמדו שהוא שלשה רגלים, ואם הומם השור אחר שני רגלים וחילפו על אחר אימא דמצטרפין לעבור בב"ת, לזה אמר כמציין על הדבר שדוקא לשלמו את מי שנדרו אל יאחר מן הזמן ג' רגלים הא חילופיו לא מצטרפי. ופירש הירושלמי דבמפרישו ואומר הר"ז עולה קאי קרא דלא מצטרפי הא באומר הרי עלי עולה דל הפרשתו הרי עברו מאמירתו שלשה רגלים ולא הביא נמצא דעבר בב"ת, דלא עדיף מלא הפריש כלל ועבר על אמירתו לחוד. ועיין טורי אבן דף ה' בזה. וזה כפי מה שנתבאר דבנדר נכלל נדבה.

כי דרש ידרשנו. הנה בכל מקום שהזכיר המקור עם הפעולה דרשו חכמים על יתורא, ולזה אמר דרש אלו חטאות כו' דברים של חובה שנדרשים ממך, וע"ז יורה המקור בלא הכנוי, שהכנוי מרמז על דבר הנוכחי הנזכר למעלה וזה הנדר, אבל חטאות כו' חובה להביא לא מצד נדר.

ד' אלודיך. הנה כבר נזכר והו"ל לאמר כי דרש ידרשנו מעמך, לכן דרשו (כפי הגירסא בש"ס דילן) צדקות ומעשרות ובכור דבכל הני כתיב ולך תהיה צדקה לפני ד' וכו' ואכלת לפני ד' כו' מעשר, רש"י. אמנם בירושלמי שם הגירסא כמו שאיתא כאן זה הקדש בדק הבית, אולם זה כבר נרמז לעיל בקרא דלד' אלוקיך. ואולי מיירי כשהתפיס תמימים לבה"ב, דאע"ג דאסור ולר"י עובר בל"ת, בכ"ז דרש ידרשנו שימכר לצרכי עולה ודמיו יפלו לבה"ב.

מעמך זה לקט שכחה ופאה דכתיב ביה העני עמך, רש"י. ופירוש מ"ם כמו מ"ם הסבה מחמת עמך וזהו דוקא לקט שכחה דעזיבה כתיב בהו והעני שעמך מחוייב אתה ליתן לו ואי אינו עמך לא, משא"כ גבי תרומה דשוכר פרה ומביאה כו' כמבואר סוף פרק הזרוע קל"ד, יעו"ש. ובאמת עיקר דרשה דקרא והיה בך חטא כתיב עוד לעיל גבי עני סימן ט"ו ולהלן סימן כ"ד גבי עני, לכן דרשו דכאן ג"כ הנך דלעני בעי למיתב להו ולא יהיב ע"ז כתיב והיה בך חטא.

בך חטא ולא בקרבנך חטא. בגמרא סד"א קדשים דבני הרצאה נינהו אימא לא לירצו כו'. והפירוש הואיל ונעבדה בהן עבירה שאיחרו מלהקריבן, וזה לא יתכן רק בנדבה הא בנדר דחייב תיכף משעת אמירתו כיון דאמר הרי עלי דל הפרשתו מכאן הרי עבר בב"ת, ואין העבירה בהקרבן עצמו, איך יפסל, הלא אם הפרישו אחר שעבר אבל תאחר כשר כן אם הפרישו קודם, ורק בנדבה שהוא סבת העבירה שהשהה אותו ג' רגלים ועבר בבל תאחר, לכן הוי אמינא דיפסל, והיה בך חטא, מורה שהחטא יהיה עליך קיים תמיד, כמו בלא תעשוק שכר שכיר שעובר כ"ז שלא נתן לו, וכן בהלוית עני, כן הכא כיון שעברו עליו ג' רגלים שוב כ"ז שאינו משלם החטא הוא עליו בקביעות, שכל יום ויום עובר בבל תאחר, א"כ אם תאמר דהקרבן נפסל הלא אינו ראוי להקריב עד שירעה ויפול בו מום ויפדה ויחליפנו, דהא אינו חייב באחריותו, א"כ אין תו החטא עליו תמיד עד שיפול בו מום ועל החליפין יעברו ג' רגלים, ולזה אמר דמוכח דאין בקרבנך חטא, דממ"נ על נדר כיון שמחויב לשלמו אחר שעבר בב"ת, תו אף אם הפרישו קודם אין סיבת הנדר השהייה והאחור של הקרבן, דלא גרע מלא אפרשיה כלל וכשר, ואם הוא נדבה הלא כיון דנפסל ואינו חייב באחריותו, תו ג"כ אינו עובר ונמצא דאין החטא עליו לאחר שעבר בב"ת, וע"כ דהקרבן כשר, וא"כ החטא עליו בכל יום כ"ז שאינו מביאו. בינה זה.

מוצא שפתיך זו עשה תשמור זו ל"ת. פירוש דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת כו' א"כ היה לו למיכתב האתנח בתשמור, ומדכתיב האתנח בועשית ע"כ דמוצא שפתיך תשמור ועשית אמר, א"כ כאשר נדרת אהי קאי, ולכן פירשו כי קאי אדלעיל ושלמטה הימנו, מוצא שפתיך תשמור ועשית, תשמור ועשית כאשר נדרת, וכן אמרו לגבי לגר תתננה ואכלה או מכור כו' ועיין תוספות שם, והשמר דעשה עשה ודלאו לאו, ומוצא שפתיך תשמור היינו מה שיצא מפיו להקריב קרבן ישמור, וזהו השמר דקיום מעשה ודעשה עשה, תשמור ועשית כאשר נדרת, ובנדר כתיב כי תדור לא תאחר כו' כי ידור נדר כו' לא יחל דברו ובנדרי הקדש עובר ג"כ בבל יחל, כמפורש בירושלמי פ"ק דרה"ש וברמב"ם, והוי השמר דנדר דהוי לאוי והשמר דלאו לאו, ולכן הוי ל"ת, וזה אמת למעיין. ועיין תוס' שם.

ועשית זו אזהרה לב"ד שיעשוך. פירוש לא קאי על הב"ד, דבנודר מדבר קרא, והכי אמר דהנדר תשמור ותהא מוכרח לעשות שב"ד יעשוך, וכן כתב בחידושי הריטב"א. ולפ"ז אין ועשית צווי, רק פירושו שתהא מוכרח לעשות ותהיה עושה, וכמו ואם כו' ונקית משבועתי זאת שפירושו שתהיה נקי, כן כאן פירושו תהיה עושה עפ"י ב"ד. אך מנין למדו לפרש כן, הוא עפ"י הלכה המוסכמת דהקדש גמר בלבו חייב ועובר בבל תאחר, וכדאמר בשבועות דף כ"ו מכל נדיב לב עולות, יעו"ש, אם כן איך אמר מוצא שפתיך, לזה דרשו שזה תהיה מוכרח להעשות זה עפ"י ב"ד, ומחשבה שבלב לא ידעי, לכן לית בהו כפיה, ומוצא שפתיך תהיה עושה ומקיימם עפ"י כפיית ב"ד.

ועשית כאשר נדרת כו'. פשט המקרא מוכיח הסמכות ללא תשיך שעל הלוה נאמר שאסור ליתן רבית וכללא דרביתא אגר נטר, לכן אמר שגם לגבוה לא יאחר לנדרו, ולא יעלה בדעתו שעל ההמשכת הזמן יתן רבית וישלם יותר מאשר נדר, לכן אמר לא תאחר לשלמו כו' רק מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' לא יותר עבור האיחור. וזה צחות.

נדבה זו נדבה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. הנה בפ' אמור גבי בע"מ נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה, שם פירשו ז"ל נדר על קדשי מזבח ונדבה על קדשי בדה"ב, אך כאן מדויק, כי ר' שמעון דסתם ספרי כוותיה סבר דהמקדיש רגלה של זו עולה נתקדשה כולה, ובקדשי בדה"ב הראוי לבדה"ב מה שמקדיש הוא קדוש ולא יותר, ולכן בנדר כתיב כאשר נדרת בכ"ף הדמיון שמצאנו במקום שאינו שוה לגמרי כמו שאמרו במדרש איכה ובזוהר פ' משפטים וסימנך ד' כארי ישאג, אבל כאן בקדשי בדה"ב כתיב אשר דברת ממש אשר דברת ולא יותר, וכן אמרו לכמה מ"ד דקדוה"ג שקידשה לזמן לא פקעה בכדי וקדושת בדה"ב פקעה ואי לא קידש אלא לזמן אחרי הזמן הזה אינו קדוש, וכ"ז בדבר הראוי לשם ולבדה"ב אבל באינו ראוי אז לענין נידון בכבודו הדין להיפך, כמבואר ריש ערכין ע"ש.

בפיך זו צדקה. פירוש דכיון דכתיב דברת, בפיך מיותר, ולזה דרשו דדיבור מצאנו אל הלב, כמו דברתי אני עם לבי, ובלבו ידבר כו', ולכן כתיב בפיך זו צדקה, שאין אדם מתחייב בלבבו היינו שגמר בלבבו רק באופן שיוציא בשפתיו, כשיטת הרא"ש הובא בחו"מ סימן רי"ב וביור"ד סימן רנ"ח עיי"ש, משא"כ בהקדש דבגמר בלבבו סגי. ודו"ק.

כי תבא בכרם רעך. הנה אין לפרש כפשטא דקרא דבכל אדם, דלא שביק חיי לכל בריה, כדאמר בפ' הפועלים דף צ"ב, יעו"ש, והוציאו רז"ל מן הפסוק דאם בכל אדם ורחמנא אפקריה לאכלה לכל מי שיבוא, א"כ טפי ממה שהתירה תורה הוי גזל ועבר בלא תגזול, ולמה צריך למיכתב ואל כליך לא תתן, אם לא דאתי להורות דרק אל כליך לא תתן, הא לכליו של בעה"ב אתה נותן, לכן זכתה לו תורה לאכול, ורמב"ם כתב כי תבוא בכרם רעך ולשאר כל אדם הלא יש רשות לבעל הכרם למנוע אותו מלבוא תוך הכרם, ומי התיר לו לבוא, ורק בפועל שהוא בא בכרם וקמה, לו התירה תורה, וקרוב לזה בירושלמי דמעשרות מי שיש לו רשות להניף. יעוי"ש.

ענבים. ולא תאנים. בירושלמי דהפועלים, וכי מה יש בכרם לאכול אלא ענבים ללמדך היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים. וזה עומק פשוטו. ראב"ח אומר מנין שלא יאכל פועל יותר משכרו ת"ל כנפשך. פירוש דנפש על הרצון לא מצאנו רק על המעט, ואם יש את נפשכם לקבור כו' פירש ת"א אם אית רעוא בנפשיכון, ושלחת לנפשה פירשו לעיל שאם היתה חולה ימתין, וכאן דריש דהשכר אמר עליו ואליו הוא נושא את נפשו שעל השכר מוסר נפשו ולכן אמר כנפשך. כן פי' רש"י. ורבנן דרשי לדרשות אחריני. יעוי"ש. ואל כליך וכו' בשעה שאתה נותן לכליו פירוש בשעת גמר מלאכה דוקא, ולא בשעת עידור וקשקוש.

כי תבא בקמת רעך כו'. בגמרא דריש כל בעלי קומה, וטעמא דהו"ל למכתב בשדה רעך דמצאנו בכל מקום שדה וכרם, לכן דריש זה רעך פרט לעו"ג, פירוש, דבעו"ג שרי להניף חרמש על קמת הבעה"ב וכן נותן לכליו. וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף כו', פירוש דבשעה שאינו גמר מלאכה אסור לקטוף ביד, אולם לשון הפסוק וחרמש לא תניף הוא על כרחין דוקא לצורך הפועל אינו במשמע כלל. ועיין ראב"ע. אולם לפירוש הרמב"ם א"ש דזה לאו בפני עצמו שלא יבטל ממלאכת בעה"ב ולא יקצור של בעה"ב ויאכל מה שקוטף רק כשימלא הסל, יעו"ש, לפ"ז וחרמש לא תניף כפשוטו א"ש, אך הרמב"ם נראה שפירש בד"א עיי"ש, ועיין ספר המצות מצוה רס"ז.

כי יקח איש אשה. הפרשה הזאת מדברת במי שלוקח אשה ומגרשה וניסת לשני וגירשה או מת שלא תחזור לראשון. ולפ"ז הא דריש לקמן דאף באירוסין של הראשון לחוד ג"כ לא יוכל לשוב לקחתה, וא"כ אין לומר דובעלה הוא ללמד שגומרת דלאיזה צורך כתב כן כאן, וע"כ דעל אירוסין לחוד קאי, ואם נימא דאירוסין לא הוי רק בקיחה וביאה לאח"כ, א"כ לא משכחת נערה בתולה מאורסה, וע"כ דקיחה איכא בלא ביאה, ובעלה הוא כמו או בעלה, ולכן כתב הרמב"ם דשטר מפורש בתורה דקונה, ועל כסף דקונה למדו בגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון דמצאנו קיחה בכסף, ועל שטר מהיקשא דויצאת והיתה, וביאה מובעלה. וע"ז אמר שהיה בדין ללמד מאמה העבריה בקו"ח שתהא נקנית בכסף, היינו דאמה העבריה מיעדה האדון בכסף מקנתה, אלמא דנקנית לו לאישות בכסף, ואמר דהו"מ לדחות מיבמה, ובברייתא בגמ' דחי זה מה ליבמה שאינה נקנית בשטר, ואמר רב אשי דעיקר הפירכא שכן מאמה אין למילף שכן יוצאת בכסף, אבל משפחה כנענית לא מצי למילף דשפחה שכן קנינה לממון שפיר נקנית בכסף ולא בביאה, ולכן תנא דספרי עביד קו"ח מאמה ולא משפחה כנענית כדיליף במכילתא פ' משפטים עיי"ש, והובא בירושלמי.

ובעלה. כמוש"ב, ואמר דהיה בא בדין מיבמה, ואמר דאמה העבריה תוכיח שאינה נקנית בבעילה אעפ"י שנקנית בכסף, וע"ז פריך בגמ' מה לאמה שכן אין קנינה לשם אישות, פירוש דהגם דממה שנקנית בכסף שפיר מייתי לאשה משום דבאמה איכא גם קנין אישותי ע"י כסף מקנתה שמיעדה בע"כ דילה ושל אב כמו"ש בתוס' ה' בד"ה שכן נקנין בע"כ, אבל ממה שאינה נקנית בביאה אין ראיה כלל לאשה, דבביאה אינה ראויה לקנין דברים שאינן מעניני אישות, ובאמת יש קנין גם ממע"י שאינן של אישות, ופשוט, לולי שנדחקו בזה הקדמונים, ואמר משום דמיבמה ליכא למילף שכן זקוקה ועומדת, פי' דביבמה ליכא קנין רצוני רק ביאה קונה בע"כ, ודברים הנקנים בע"כ לאישות לא יתכן בהם רק הביאה דלהקמת זרע הוא ביבמה, ובדף ט' אמר ר' יוחנן על ברייתא זו ששנה רבי.

ובעלה. לעיל גבי מוציא ש"ר כתוב כי יקח איש אשה ובא אליה, משום דאינו חייב עד שיבעול כדרכה, וע"ז כתוב תמיד הלשון כן, ויבוא אליה, ואבוא אליה, ואבואה אליה, אבל כאן דאף שלא כדרכה חשיבא בעולה ע"י הארוס יעוי' קדושין דף ט', ופשטא דקרא דבמוציא ש"ר שזינתה בנערות כשהיא ארוסה, אם כן הקיחה והביאה אינן כאחד, וכאן כוון הכתוב שהיו תכופים האירוסין והביאה כאחד, ולא מצאה חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר היינו שזנתה קודם הקידושין אע"ג דאינה אסורה עליו, מ"מ נשא אשה בחזקת שאינה זונה ונמצאת זונה רשאי לגרשה, יעוין ירושלמי כתובות פ"ג ה"ד דשקיל וטרי אם יש לה כתובה מנה, כן נראה הפשט הפשוט. ודו"ק.

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר. ב"ש סברי דודאי הוא ערות דבר. של ענין הנוגע לאישות והוא שנטמאה בעדים ודבר דבר יליף מגז"ש דע"פ שנים עדים יקום דבר, אולם ב"ה דייקו דאילו היה דבר גלוי ערוה הוה ליה למכתב כי מצא בה דבר ערוה, כמו דבר מלכות, דבר שקר, אבל ערות דבר אין עיקר הוראתו ענין גלוי ערוה רק דבר תעוב ומאוס כמו דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, דעיקר הוראתו דבר מאוס ותעוב כמו שכתוב קודם וכסית כו' ומה שהוא דבר מאוס לדידיה אפילו הקדיחה תבשילו וכיו"ב, אולם נכלל בזה גם ענין גלוי ערוה וכמו שדרשו ז"ל לעיל על פסוק ערות הארץ שהלכו לשוק של זונות, יעו"ש, ולכן אמרו דעל שני ענינים אלו מגרשה ומותרת להנשא, שבל"ז הייתי אומר שהיוצאת משום ערוה לא תנשא, ורע"ק סבר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, ומפרש בגמרא דמר סבר דכי מצא הוא כמו או מצא, וב"ש וב"ה סברי דהוה כמו דהא, וכמו לא צחקתי כי יראה. ובאמת לב"ש דחוק לשון אם לא תמצא חן בעיניו, דהלא מחוייב הוא לגרשה וב"ד כופין אותו על כך. וצ"ל דאיכא עדי סתירה שאחרי קנוי והוא אינה רוצה להשקותה מפני שלא מצאה חן בעיניו, וכיון שאמר איני משקה שוב אינו יכול להשקותה כמו שבארו תוספות ביבמות צ"ה ע"א עיי"ש, וכן מפרש בירושלמי ריש סוטה ערות דבר על קנוי וסתירה. ועיין סוטה דף ל"א ע"ב, ואכמ"ל.

והנה בגמרא סוף גיטין מפרש ר' יוחנן הפסוק כי שנא שלח דשנאוי המשלח, וכן פירש האבן עזרא הך קרא כי שנא שלח אמר ד' אלודי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ד' צבאות, כי השם שנא המשלח אשת נעוריו, וכן שנא את המכסה חמס על לבושו, ולכן אמר ד' אלודי ישראל אף שבכל מלאכי כתוב ד' צבאות [ומכאן למדו ריש קדושין ירושלמי שאין גירושין בבני נח יעו"ש] לרמז שעל ישראל עצמו הלא מתחלה שנא ללאה ובכ"ז לא שלחה מביתו, ולזה פקד ד' ויפתח רחמה, וכמו שאמר וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח רחמה, ולזה אמר בזווג ראשון כמו ביעקב.

להמשך הפרשה (עוד 79 קטעים)