אבן עזרא על ויקרא פרק ב

ונפש כי תקריב. נפש אדם והזכיר הנפש שהמנחה נדבה גם הנפש תקרא נדיבה ורוח נדיבה תסמכני:

סלת. קמח חטה נקיה והיא הנקראת בלשון קדר סמי״ד והנה אין ראוי להיות מנחה לגבוה כי אם מהמין שאין למעלה הימנו:

וקמץ. מגזרת לקמצים וקדמונינו פירשו קמץ מלא ודבריהם אמת:

מסלתה. מעט ממנה וכן מהשמן רק כל הלבונה יקטיר:

אזכרתה. האל״ף נוסף והטעם מה שהיה לו לזכרון לפני השם בעבור מנחתו ורבים פירשוהו כריח וקטורת כמו זכרו כיין לבנון:

לאהרן ולבניו. ולכל הכהנים בשוה:

חלות. עבות ויש אומרים עגולות מלשון חלילה בדברי קדמונינו:

מחבת. קערה מכוסה בקערה והתי״ו תחת ה״א כתי״ו ושבת לנשיא:

מרחשת. מעשה מטוגן ויש מפרשם מגזרת רחש לבי והטעם בעבור שישמיע קול:

לאהרן ולבניו. אחריו והטעם לכהן המקריב כי כן כתוב על שתי המנחות:

שאור. הוא המחמיץ גם כן הדבש ורבים אמרו שפירושו דבש תמרים וכן כל ארץ זבת חלב ודבש ויש להם כדמות ראיה בספר עזרא:

קרבן ראשית תקריבו אותם לה׳. כטעם שתים שני עשרונים המונפים לפני השם בחג השבועות וזה פירוש לה׳ אף על פי שהם קדש לה׳ הם למאכל הכהן:

ברית אלהיך. הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון:

ואם תקריב מנחת בכורים. רבים אמרו שמלת אם חיוב ולפי דעתי כי אין צורך כי החיוב הוא ראשית בכורים ולא הבכורים והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה יביא:

אביב. נקרא כן בעבור שהוא ראשון והוא מגזרת אב:

גרש. טעמו ידוע וקרוב מגזרת גרסה נפשי ואם הוא בסמ״ך:

כרמל. כמו וכרמל בצקלונו: