בכור שור על ויקרא פרק ב

ונפש כי תקריב קרבן מנחה. כל המנחות קדשי קדשים ואין זר אוכל, ולפי שהוא דרך עניים להביא מנחה, חבבן הקב"ה לעשות אותן קדשי קדשים להראות ענותנותו (של הקב"ה) שהוא מלך גדול ומחבב עניים:

וקמץ משם. מקמיצה ואילך מצות כהונה, אבל היציקות, והבלילה, והפתיחה, והלישה, והאפיה במאפה תנור, והמשיחה בשמן במשוחים בשמן כשר בזר; אבל הקמיצה וההגשה צריכות כהן:

משם. ממקום שרגלי הזר עומדות; לפי שהמנחה קדשי קדשים, והקמיצה במקום השחיטה, הייתי סבור שהקמיצה טעונה צפון, קמ"ל דלא קבע צפון אלא לשחיטה:

מלח ברית אלהיך. מלח דבר המתקים, לפיכך צוה הק' להקריבו במנחות ובקרבנות, להראות שהקרבנות ברית קימת לעולם וכפרה. וכבר פירש, כי הכל יודעים שהק' אינו צריך לא לריח ולא לשום הקרבה, אלא לזכות בהם את ישראל, כשאדם חוטא ומקריב קרבן, מתכפר לו ויודע שהוא נקי ונזהר יותר מלכלך עצמו בחטא, כאדם שיש לו בגדים נקיים ונזהר מן הטיט, אבל כשהם מלוכלכים אינו נזהר; וכן אמרו רבותינו. כיון שעבר אדם עברה ושנה בה, ונתלכלך, נעשית לו כהיתר, כיון שנתלכלך נתלכלך. ועל זה אמר שלמה: בכל עת יהיה בגדים לבנים; וכן אתה מוצא גבי צדקה, שצוה הקב"ה לתת צדקה, ואם הק' היה רוצה, היה נותן לעני עושר וכבוד, ולא יהיה צריך לאחרים, אלא כדי שיזכו אחרים על ידי העני, כמו שאמרו רבותינו בפ"ק דברכות; וכן כל המצות אין הק' צריך, אלא לזכות את ישראל, כמו שאמרו רבותינו: רצה הק' לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות: