מושגים ביהדות: ספירת העומר – מקורה, ימים ושבועות, ומחלוקת דאורייתא או דרבנן

ספירת העומר היא מצוות עשה מהתורה לספור כל יום במשך 49 יום החל מהקרבת מנחת העומר עד חג שבועות, הקרוי כך על שם שבעת השבועות של הספירה. מקור מצוות הספירה הוא בספר ויקרא: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'."

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים 'ממחרת השבת', היינו בט"ז בניסן, למחרת חג הפסח את קרבן העומר. הקורבן נקרא 'עומר', על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא 'עומר', הקורבן היה עשוי משעורה, והוא התיר את התבואה החדשה למאכל. (כפי שהזכרנו בהרחבה בשבועות הקודמים).

בתלמוד מסכת מנחות סו. מובא מחלוקת אמוראים כיצד סופרים, לדעת אביי מצווה למנות ימים ומצווה למנות שבועות. הבסיס לדבריו הוא לשון התורה: "וספרתם... שבע שבתות", ושבת היינו שבוע, ולאחר מכן נאמר: "תספרו חמישים יום", משמע שצריך לספור שניהם. אך האמורא אמימר מנה רק ימים ולא שבועות, וטעמו כיון שהספירה היא רק זכר למקדש. ההלכה כאביי שצריך לספור גם ימים וגם שבועות.

בנוסף מובא מחלוקת ראשונים גדולה האם ספירת העומר בזמן הזה מהתורה או מדרבנן. לדעת תוס' והרא"ש הואיל ונאמר שבועות תספר לך "מהחל חרמש בקמה" תחל לספור שבעה שבועות, דהיינו משעת קצירת העומר, ובזמן הזה שבית המקדש חרב אין לנו קצירת העומר ולא קרבן העומר, לכן אין מצות ספירת העומר בזמן הזה אלא מדברי סופרים זכר למקדש. ולכן בנוסח "לשם יחוד" שנוהגים לומר קודם ספירת העומר נכון להשמיט ממנו מה שאומרים "כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם וכו'" שהרי מצות ספירת העומר אינה מן התורה. אך דעת הרמב"ם והראבי"ה אין שייכות בין מצות ספירת העומר לקצירת העומר, ולדעתם מצות ספירת העומר מן התורה אף בזמן הזה. דעת מרן השלחן ערוך בסימן תפט שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן.

ישנה מחלוקת בסיסית נוספת – לדעת תוס' שם כל לילה ולילה זו מצווה בפני עצמה, אך לדעת בה"ג ספירת כל הלילות היא מצווה אחת, משום שנאמר "תמימות תהינה". וישנם נפק"מ רבות מדין זה ואין כאן מקום להאריך.