הפטרת ראש השנה – יום שני

ירמיהו פרק ל״א

1. (ב)כֹּה אָמַר יְהוָה מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:עם שרידי חרב. עם ישראל הנשארים מחרב מצרים המתנכלים אותם להמיתם העם ההוא מצא חן בעיני בעת שהלכו אחרי במדבר ארץ לא זרועה: הלוך. לכן הלך ישראל למקום מרגועם לרשת את הארץ לשבת בה בהשקט:

2. (ג)מֵרָחוֹק יְהוָה נִרְאָה לִי וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד

   מצודת דוד:מרחוק. אמר הנביא מזמן רחוק עוד היינו במצרים נראה לי ה׳ ר״ל נגלה אז לנביאי ישראל הם משה ואהרן: ואהבת עולם. ר״ל וכן יאמר תמיד הנה אהבת עולם אהבתיך על כן אמשיך לך חסד:

3. (ד)עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים

   מצודת דוד:עוד אבנך ונבנית. ר״ל הנה הבית הראשון והשני בנו בני אדם ונחרבו ועוד אבנך אני את השלישי ותשאר בנויה עד עולם: בתולת ישראל. את עדת ישראל החביבה עלי כבתולה אשר לא ידעה איש שהיא חביבה לבעלה: תעדי תפיך. תקשטי תופיך לייפותם כדרך המתענגים שמייפים כלי הנגון בכל מיני פאר: ויצאת. ותצא ברקוד של שמחה ולפי שהמשיל את ישראל לבתולה אמר ענין שמחת הבתולה ותענוגיה ור״ל הרבה טובה יבוא לך:

4. (ה)עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ

   מצודת דוד:בהרי שמרון. עם כי עתה המה שוממין: נטעו. עבר במקום עתיד ור״ל הנוטעים ינטעו הכרמים והם יחללוה בשנה הד׳ כמ״ש ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה׳ (ויקרא י״ט:כ״ד) שצריך להביא הפירות לירושלים ולאוכלן שם או לפדותן ולחללן על כסף ויוציא הכסף בירושלים ואמר שהנוטעים יחללום ולא יקחם האויב כמאז ומגודל הרבוי לא יוכלו להביאם לירושלים ויחללום על כסף:

5. (ו)כִּי יֶשׁ־יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ

   מצודת דוד:כי יש יום. הנה יום מוכן אשר הצופים העומדים בהרים יקראו בקול קומו ונעלה אל ציון אל ה׳ כי באה הגאולה וחזרה השכינה למקומה לציון:

6. (ז)כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע יְהוָה אֶת־עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל

   מצודת דוד:רנו ליעקב שמחה. הוא הפוך ה׳ אמר ליעקב רנו בקול שמחה: וצהלו. השמיעו קול גדול: בראש הגוים. רצה לומר במקומות הגבוהות שבארצות הגוים להיות הקול נשמע למרחוק: השמיעו הללו וכו׳. השמיעו קול והללו את ה׳ ואמרו אתה ה׳ הנה הושעת את עמך וכו׳:

7. (ח)הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה

   מצודת דוד:הנני מביא. כי הנני מביא אותם מארץ צפון הם שגלו לבבל: מירכתי ארץ. הם בני עשרת השבטים שגלו למרחוק לקצות הארץ: בם. בהבאים יהיה עור ופסח וכו׳ ר״ל כולם ישובו איש לא נעדר: קהל גדול. קבוץ גדול:

8. (ט)בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל־נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי־הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא

   מצודת דוד:בבכי יבואו. ר״ל ע״י תשובה ותפלה אגאלם: אל נחלי מים. אצל נחלי מים למען ימצאו לרוות הצמאון: בדרך ישר. בדרך שוה מבלי עקמימות למען לא יכשלו בם: לאב. לחשוש בתקנתם כאב החושש בתקנת בנו: בכורי הוא. חביב עלי כבן בכור לאביו:

9. (י)שִׁמְעוּ דְבַר־יְהוָה גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ

   מצודת דוד:והגידו. מה שתשמעו הגידו באיים הרחוקים: ואמרו. כה תאמרו הנה ישראל המפוזר באומות המקום יקבץ אותו וישמרו כרועה השומר עדרו:

10. (יא)כִּי־פָדָה יְהוָה אֶת־יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ

    מצודת דוד:כי פדה. מן הגולה: ממנו. מישראל המסור בידו:

11. (יב)וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם־צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל־טוּב יְהוָה עַל־דָּגָן וְעַל־תִּירֹשׁ וְעַל־יִצְהָר וְעַל־בְּנֵי־צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא־יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד

    מצודת דוד:במרום ציון. בהר ציון שהוא רם ונשא: ונהרו. ימשכו לבוא אל טוב ה׳ ר״ל לקבל טובה מרובה וחוזר ומפרש על דגן וכו׳: כגן רוה. יהיו שביעים בטובה כגן הירק השביעה בכל עת כי הדרך להשקותה ברגל: ולא יוסיפו לדאבה עוד. לא יוסיפו להיות בעצבון ודאגה כמאז:

12. (יג)אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם

    מצודת דוד:ובחורים וזקנים יחדיו. לרוב השמחה יהיו הזקנים נמשכים אחר הבחורים לעשות כמעשיהם לשמוח במחול: והפכתי. האבל שהיה להם מאז אהפוך לששון ובזה יהיו מנוחמים על האבל שמאז: ושמחתים מיגונם. ר״ל ערך השמחה יהיה יותר מערך היגון שהיה להם מאז:

13. (יד)וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת־טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־יְהוָה

    מצודת דוד:ורויתי. לפי שבעת החורבן היה נעדר מהכהנים מיתר אשי ה׳ לכן אמר הנה אז אשביע נפש הכהנים דשן כי יאכלו בשר הקדשים: את טובי. את הטוב הבא להם מאתי:

14. (טו)כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל־בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל־בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ

    מצודת דוד:קול ברמה נשמע. הנה בשמי מרום נשמע קול והוא יללת בכי מר: רחל מבכה. הקול ההוא של רחל אמנו אשר מבכה על בניה שגלו לבין האומות: מאנה. ממאנת לקבל תנחומין כי אין מי נשאר בארצם כי כולם גלו:

15. (טז)כֹּה אָמַר יְהוָה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב

    מצודת דוד:ועיניך. מנעי עיניך מדמעה: כי יש שכר לפעולתך. ארז״ל בשעה שהעמיד מנשה דמות בהיכל נכנסה רחל לפני המקום ואמרה הלוא רחמיך מרובים מרחמי בשר ודם ואני הלא הכנסתי צרתי בתוך ביתי כי בעצמי מסרתי הסימנים ביד לאה אחותי ואף אתה אם בניך הכניסו צרתך בביתך מחול להם ואמר לה המקום הנה עתה תקבל שכר על פעולתך שמסרת הסימנים ובגמול זה ישובו בניך מארץ אויב, או ר״ל לפעולת בניך שעם קושי גלות בבל לא כחשו בה׳ ועשו מצותיו ובגמול זה ישובו מארץ אויב:

16. (יז)וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

    מצודת דוד:ויש תקוה. יש לך מקום לצפות לאחרית טוב לבניך כי בגמול זה ישובו בניך לגבולם וכפל הדבר במלות שונות:

17. (יח)שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהָי

    מצודת דוד:שמוע שמעתי. הוא מאמר המקום שמעתי אשר מלכות עשרת השבטים הנקראים ע״ש אפרים הנה הוא מתנודד בראש כדרך המצטער ומקונן ואומר הנה יסרתני ביסורין לגלות אזני למוסר והנה קבלתי המוסר כעגל הזה אשר לא הורגל למשוך בעול וכאשר ירגילהו יחזור וימשך כן אני כמוהו: השיבני. אתה תעורר לבי לשוב אליך וכן אעשה ואשוב אליך: כי אתה ה׳ אלהי. אם כן מהראוי לשוב אליך:

18. (יט)כִּי־אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל־יָרֵךְ בֹּשְׁתִּי וְגַם־נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי

    מצודת דוד:כי אחרי שובי. אחרי ששבתי מדרכי הרעים אני תוהא ומתחרט על העונות שעשיתי: ואחרי הודעי. אחרי שהתבוננתי בעצמי שלא עשיתי הטוב ספקתי ביד על הירך כדרך אדם המתחרט: כי נשאתי חרפת נעורי. ר״ל כאשר חטאתי עתה היו נזכרים עלי חרפת העונות שעשיתי מאז כי כן הדרך כשיתמיד האדם ללכת בדרך רשע כשאדם רואהו עובר עבירה יאמר עליו הנה זה רשע מנערותו:

19. (כ)הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי־מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל־כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם־יְהוָה

    מצודת דוד:הבן יקיר. זהו מאמר המקום שאמר וכי אפרים הוא לי לבן יקיר וכי הוא לי לילד נחמד שאביו משעשע עמו אשר מתי שאני מדבר בו לא אפסוק מיד כי אם אזכרנו עוד זמן רב כדרך האב המדבר בבנו החביב לו שלא יפסוק מלזכרו עד זמן רב כי יתענג בזכרון שמו: על כן. הואיל ואני זוכר בו זמן מרובה לכן המו מעי לו וארחם עליו: